מידי שבת אנחנו ממליצים לכם על אלבומי המוזיקה, שעשו לנו את השבוע.
השבוע אנחנו בסימן מוזיקת בלוז עדכני מול קלסי. נכיר לכם הפעם 5 אלבומים חדשים ומגוונים מבלוז קלסי, עד לשילובים עדכניים וגם ילד אחד וירטואוז עם רזומה מרשים כבר בגיל 15.
אלבום השבוע של מוזיקת בלוז עדכני מול קלסי: Beth Hart – You Still Got Me
אלבום השבוע שלנו להפעם היא האלבום החדש You Still Got Me, של הזמרת, הכותבת והמוזיקאית האמריקאית, Beth Hart.
ילידת 72, Beth גדלה בלוס אנג'לס והתחילה לנגן בפסנתר כבר בגיל 4. בגיל 15 היא הייתה מופיעה במועדונים בהוליווד. אלבום הבכורה שלה יצא בשנת 1993 והפריצה הגיעה באלבומה השלישי, Screamin’ for my supper בשנת 1999. בתחילת דרכה Beth הצליחה דווקא בני-זילנד ואירופה, ולא זכתה להרבה הערכה בארה“ב.
השינוי המיוחל הגיע בשנת 2011 כש-Beth הקליטה אלבום במשותף עם גיטריסט הבלוז הסופר מוערך Joe Bonamassa, לאלבום קוראים “Don’t Explain”, אוסף קלסיקות בלוז (מאוד מומלץ). הם שיתפו פעולה לעוד 2 אלבומים משותפים, Seasaw (2013) ו-Black Coffee (2018). מאז אותה תקופה היא כוכבת בינלאומית שמוכרת בעיקר בסצנת הבלוז.
אני גיליתי את Beth רק בשנת 2019 כחלק מפרויקט ״זמרות שכדאי להכיר״ שלי, כשכתבתי עליה את הפרק השני של הפרויקט ״הילדה הרעה של הבלוז״. אז המלצתי על אלבומה Bang Bang Boom Boom משנת 2012, שהוא עדין אלבום הסולו שלה האהוב עלי.
אלבום הסולו המקורי האחרון שלה יצא בשנת 2019, לאלבום קראו War in My Mind וגם הוא היה אלבום מעולה. בשנת 2022, היא הוציאה אלבום מחווה ל-Led Zeppelin, שבכנות לא ממש תפס אותי, אני הרבה יותר אוהב את זה כשהיא עושה בלוז ופחות רוק.
אז אחרי המתנה ארוכה לחומרים מקוריים חדשים שלה, אחת מפרופורמיות הבלוז הטובות בעולם חוזרת עכשיו עם האלבום You Still Got Me, היישר אל אלבום השבוע שלנו. אז מה חשבתי על האלבום?
בשבועות האחרונים יצאו כמה סינגלים שאהבתי, אך האלבום נפתח בקטע שדווקא הרבה פחות אהבתי, Savior With a Razor יחד עם הגיטריסט האייקוני Slash. אז ככה, אני יודע שיש עדת מעריצים שחושבת שהוא אחד הגדולים, אבל לפחות בשנים האחרונות, אני פשוט לא מתחבר לסאונד שלו, לאוזן שלי הוא מעט קשוח וחסר חן, כך שהפתיחה של האלבום מבחינתי היא הנקודה הכי חלשה בו.
ביצירה השנייה יש כבר שיפור ניכר, Suga N My Bowl עם Eric Gales. היצירה הזו ממשיכה עם מקצב דיי כבד, אבל הרבה יותר נעים. עדיין זה רחוק מלהיות אחד מהשירים האהובים עלי של Beth, אני מודה שבנקודה הזו התחלתי לחשוש שהאלבום לא ילך לכיוון שאוהב. אך החל מהיצירה השלישית, אין עוד שיתופי פעולה, זה 100% אך ורק Beth מפה ומכאן האלבום הופך להיות עונג אמיתי, בלוז מרגש שכולל בסיס קלסי, אך כזה ש-Beth משחקת איתו והופכת לעדכני יותר.
היצירה השלישית באלבום היא Never Underestimate A Gal, לוקחת אותנו אל הקרקס, או התיאטרון אם תרצו, זו מוזיקה כיפית ומשעשעת במיוחד.
מכאן ממשיכים אל Drunk On Valentine, פתאום הכל נרגע, יש לנו את Beth על פסנתר, קצת כינורות מלווים, ככה Beth היא בשיאה, יש כאן ביצוע מרגש ומלא עוצמה למרות המוזיקה העדינה.
שתי בלדות קצת יותר קצביות, שגם הן יפיפיות ולגמרי מייצגות את הסגנון של Beth הן Wonderful World ו-Little Heartbreak Girl.
אם אתם שואלים אותי נקודת השיא של האלבום מגיעה ביצירות 8 ו-9 באלבום. השיר Don’t Call The Police הוא עבורי היצירה הטובה ביותר של Beth מאז Caught Out In The Rain מהאלבום Bang Bang Boom Boom. יש כאן דרמטיות, עם גיטרה עוצמתית ופתאום פסנתר שקט, מקצבים משתנים ואווירה קולנועית מיוחדת. היצירה הבאה היא שיר הנושא, שמזכירה את ה-Power Ballads הגדולות של Beth.
כך שלמרות הפתיחה, שהייתה פחות לטעמי, האלבום החדש של Beth Hart הוא קלסיקת בלוז-רוק עדכנית והיה לחלוטין שווה את ההמתנה. זהו אלבום דינמי, מעניין, מרגש וכל הזמן מפתיע וכולל כמה יצירות מהטובות של Beth, לכן זהו אלבום השבוע שלי.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
אלבומים מומלצים נוספים – בלוז עדכני מול קלסי
Fantastic Negrito – Son of a Broken Man
ההמלצה הראשונה שלנו היא האלבום החדש Son of a Broken Man של הזמר והכותב האמריקאי, Fantastic Negrito.
שמו האמיתי הוא Xavier Amin Dphrepaulezz והוא יליד 1968. המוזיקה של Fantastic Negrito משלבת בין בלוז, R&B, מוזיקת שורשים ופאנק. הוא לוקח את הסגנונות האלה, שם אותם בבלנדר, משקשק ומייצר משהו חדש שהוא שלו ובזכות כך הוא זכה כבר בשלושה פרסי גראמי בקטגוריית הבלוז העדכני.
הסגנון הוא פיוז׳ן ולכן לא תמיד קל לזהות כאן את שורשי הבלוז, אבל במקום להתווכח על קטגוריות, אני מציע פשוט להתרווח וליהנות מפצצת האנרגיה ש-Fantastic Negrito רקם כאן עבורינו.
האלבום Son of a Broken Man הוא אלבום אנרגטי במיוחד והוא כולל פחות או יותר רק בלדה אחת, I Hope Somebody’s Loving You, זו גם היצירה שהכי קל לזהות בה את בסיס הבלוז, למרות שגם בה יש סול, גוספל ועוד.
האלבום מתגלגל מיצירה ליצירה ורק הולך ומתחזק מבחינת אנרגיה ופאן, זה אלבום שפשוט כייף גדול לבלוע שלם, אז בתיאבון לכם.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
Taj Farrant – Chapter One
ההמלצה השנייה שלנו היא האלבום החדש Chapter One מאת הגיטריסט, הזמר והכותב האוסטרלי, Taj Farrant.
הדבר שהכי מדובר עליו בנוגע ל-Taj Farrant זהו הגיל שלו, מדובר בילד בן 15 כיום, והוא עושה את מה שהוא עושה, מקליט ומופיע כבר תקופה.
האלבום Chapter One הוא אלבום הבכורה של Taj והוא מהווה קרקע מעולה בשבילו להפגין את כישורי גיטרת הבלוז האדירים שלו. בנוסף הוא שר וגם כותב. הכתיבה היא כנראה הסממן היחיד לגילו הצעיר, כשלמשל ביצירה אולי הטובה באלבום, Bad Trip, מוזכרים ערפדים. לעומת זאת מבחינת השירה ובראש ובראשונה מבחינת הניגון, יש כאן יכולות של אומן בוגר ומקצועי.
האלבום נוטה לבלוז קלסי, אך Taj לוקח את המוזיקה לכיוון קצת קליל וצעיר יותר ולכן יש כאן אלבום שנשען באופן בולט על בלוז קלסי, אך גם נשמע קליל ומודרני מאוד. מלבד Bad Trip שהמלצתי, ממש אהבתי את היצירה I Give Up.
זו נקודת פתיחה מעולה, נאחל מכאן ל-Taj קריירה ארוכה ומוצלחת.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
Jovin Webb – Drifter
ההמלצה השלישית שלנו היא האלבום החדש Drifter של הזמר והכותב האמריקאי, Jovin Webb.
הוא מגיע מלואיזיאנה ועסק במוזיקה מגיל צעיר, תחילה במוזיקת הגוספל, אך בהמשך Jovin נמשך אל הבלוז. כמו לא מעט מוזיקאיים, גם Jovin היה על סף פרישה מהחלום המוזיקאי, אך החלטה שלו להשתתף בעונה ה-18 של American Idol, בה הוא הגיע לעשירייה האחרונה, החזירה אותו למסלול הנכון.
כעת מגיע אלבום הבכורה שלו, Drifter, שהופק בידי זוכה הגראמי, Tom Hambridge. זהו אלבום פנטסטי שמעבר לשירה עם הקול העמוק והמיוחד של Jovin, כוללת עבודת גיטרה פנומנאלית ואנרגטיות גבוהה. יש פה שילובים של גוספל ורוק דרומי, אך ההפקה לוקחת את זה לכיוון של הרבה דיסטורשן וסאונד מודרני ובועט, כך שיש לנו כאן שוב דוגמה של שילוב קלסי ועדכני לכדי תוצאה נהדרת.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
Jake Shimabukuro & Mick Fleetwood – Blues Experience
המלצת הבונוס שלנו היא האלבום החדש, Blues Experience, מאת Jake Shimabukuro ו-Mick Fleetwood.
נתחיל מ-Jake Shimabukuro, הוא מלחין ונגן ורטואוזי של כלי היוקולילי מהוואי, הוא אומן מוכר מאוד בהוואי ויפן והוא זכה להכרה בינלאומית בזכות ביצוע שלו ל-While My Guitar Gently Weeps, שהפך לוויאלי ביוטיוב.
טוב נו, את Mick Fleetwood אין שום צורך להכיר, המתופף האגדי ואחד ממקימי Fleetwood Mac, שיצא לי לראות אותו בהופעה בברלין לפני כמה שנים.
האלבום Blues Experience הוא פרוייקט משותף של שניהם בו הם מעניקים אינטרפטציה חדשה ומרעננת לקלסיקות של בלוז. אני חושב שזהו פרוייקט נהדר שמעט מקליל ומנגיש את הבלוז ובכך יש לו פוטנציאל אדיר למשוך קהל חדש אל הז׳אנר הזה. לצד כמה ביצועיים באמת נפלאים, יש גם כמה ביצועים של קלסיקות, שפחות התחברתי אליהם, כמו למשל הביצוע של Still Got The Blues, שהרגיש לי מעט חסר כח ביחס למקור. אך לצד זאת, יש כאן ביצועים מעלפים כמו למשל קטע הפתיחה, Cause We’ve Ended As Lovers.
נקודת השיא באלבום מבחינתי היא שני הביצועים ל-Songbird של Fleetwood Mac, אחד מהם אינטרומנטלי והשני כולל הקראה של הטקסט בידי Mick Fleetwood, עבורי אלה היו ביצועים מרגשים במיוחד.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
עד כאן להפעם, שבוע נפלא לכל קוראי האתר.
