מידי שבת אנחנו ממליצים לכם על אלבומי המוזיקה, שעשו לנו את השבוע.
השבוע אנחנו בסימן מוזיקה ישראלית עדכנית ונמליץ לכם על שלושה אלבומים חדשים של אומנים ישראלים כנים ומרגשים.
אלבום השבוע של מוזיקה ישראלית עדכנית: Hilla Peer – Under The Surface
אלבום השבוע שלנו להפעם הוא האלבום החדש Under The Surface, מאת הזמרת והמוזיקאית הישראלית, Hilla Peer.
אני עוקב אחר הילה פאר מאז שנת 2022, אז יצא אלבום הבכורה שלה, Free. הילה בחרה לצאת לקריירה מוזיקלית בשלב מאוחר ובשל יותר בחייה, לאחר שכבר הייתה אמא לשניים – תזכורת יפה לכך שאף פעם לא מאוחר. כשאדם שעבר כבר דבר או שניים ניגש ליצירה מוזיקלית, זה מורגש מיד, וכבר באלבום הבכורה שלה היה ברור שהסאונד של הילה בוגר, מגובש, כזה של אמנית עם ניסיון ועם תפיסה ברורה לגבי איך המוזיקה שלה צריכה להישמע.
האלבום החדש, Under The Surface, הוא תוצאה של כשנתיים של עבודה, ועל פי פוסט שפרסמה הילה בעמוד הפייסבוק שלה – גם של לא מעט משברים בדרך. התוצאה הסופית היא אלבום פופ עכשווי, בוגר ומגוון, עם הרבה לב וכוונה – אולי המרכיב שהכי חסר לעיתים באלבומים של אמנים צעירים יותר.
פופ הוא לרוב לא הסגנון המועדף עליי, ולכן הרגעים שתפסו אותי במיוחד באלבום הם אלה שבהם הילה נוגעת גם בעולמות הפולק. כך למשל בפתיחה של Start Over, הכוללת שירה בשני קולות יחד עם רועי אהרון – רגע אינטימי ויפה, ואחד משיאי האלבום בעיניי. נקודת שיא נוספת היא הבלדה The life I want, שמרגישה כמו אולדיז משנות ה־60, מלאה נשמה, עם ליווי פסנתר עדין ויפהפה.
אלמנט מוזיקלי נוסף שמופיע לאורך האלבום הוא שילוב של סאונד אפריקאי, כמו ב-Sawa-Sawa. עם זאת, הלב של האלבום נשאר פופ, וכאן שני הקטעים החזקים ביותר עבורי הם דווקא קטעי הפתיחה – שיר הנושא ו-Hide & Seek. שניהם מציגים מקצבים נהדרים והפקה עשירה ורבת שכבות – זה פופ שאני בהחלט יכול להתחבר אליו.
אם כבר הזכרתי הפקה, זו ללא ספק אחת מנקודות החוזקה הבולטות של האלבום ושל המוזיקה של הילה בכלל. קל לשמוע שהיא לא מתפשרת, וממשיכה ללטש עד שהיא מגיעה לסאונד מדויק ומהוקצע. אני מלא הערכה לדרך שלה ולמוזיקה שהיא יוצרת – גם אם באופן אישי הייתי שמח לשמוע פה ושם יותר רגעים נקיים של גיטרה ופסנתר. אבל זה כבר עניין של טעם אישי.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
אלבומים מומלצים נוספים – מוזיקה ישראלית עדכנית
Inbal ben David – אלף עיניים
ההמלצה הראשונה שלנו היא האלבום החדש ״אלף עיניים״ מאת הזמרת והכותבת הישראלית, Inbal ben David.
ענבל בן דוד, שגדלה בירושלים בסביבה דתית־מסורתית, תמיד הרגישה “שונה” – צבעונית יותר, פרועה ומורכבת מהמקובל. התחושה הזו, של חריגה מהשבלונה, הפכה עם השנים למקור ההשראה המרכזי שלה ולבסיס הקול האומנותי שהיא מביאה היום.
"אלף עיניים״ הוא אלבום הבכורה של ענבל, והוא חושף בפני המאזין עולם מוזיקלי עשיר ורב־שכבתי. יש כאן פופ, סול, היפ־הופ ואפילו נגיעות קלאסיות – ואיכשהו, בין כל הסגנונות הללו, ענבל מצליחה לתבל את הכול בגוון מאוד ישראלי. הכתיבה אישית וישירה, כשאחד המסרים המרכזיים החוזרים לאורך האלבום הוא קבלה ואהבה עצמית – מסר אוניברסלי ואל־זמני. זה בא לידי ביטוי בצורה ברורה במיוחד בשיר “ציפיות”, שבו היא חוזרת ואומרת: “אלף פעמים אני נזכרת, חוץ ממני, אין לי שום מקום אחר”. השיר, שמשלב שירת היפ־הופ / spoken word עכשווית, הוא בעיניי אחד הלהיטים הפוטנציאליים של האלבום.
אין ספק שאלף עיניים הוא תצוגת תכלית של אמנית־יוצרת־מבצעת ברמה גבוהה. למרות הגיוון הסגנוני, יש קו רגשי ברור שמחבר בין כל היצירות. ענבל נשארת אמיתית, כנה ועמוקה גם ברגעים שבהם הליריקה פחות רצינית, או אולי נכון יותר לומר – סרקסטית יותר, כמו ב“מזל אריה”.
מבחינה מוזיקלית, מדובר בהפקה עשירה וברמה גבוהה, עם שכבות מרובות של כינורות ופסנתר קלאסי, לצד סאונד ים־תיכוני, יהודי וגם פופ עדכני – כפי שנשמע למשל ב“לוקחת את הזמן” ו“טובתי העליונה”. חלק הפופ הוא החלק שאליו התחברתי מעט פחות באופן אישי, אך זהו חלק קטן באלבום.
אין ספק שהמוזיקה משרתת היטב את השירה הנהדרת של ענבל: נקייה, מדויקת, חסרת מניירות, ובוגרת באופן מפתיע לאלבום בכורה. דוגמה נהדרת לשירה של ענבל, ניתן לקבל בבלדה ״לתפארת״‘ שנועלת את האלבום.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
Jimbo J – הכל טוב
ההמלצה השנייה שלנו היא האלבום החדש ״הכל טוב“ מאת הזמר, הראפר והשחקן הישראלי, Jimbo J.
שמו האמיתי של Jimbo J הוא עומר הברון, יליד 1985, המתגורר בקיבוץ אור הנר. את ההיכרות שלי עם האלבום הזה עשיתי דווקא דרך פרסומת באינסטגרם שסיקרנה אותי, וכך החלטתי לתת לו הזדמנות – החלטה שהתבררה כנכונה מאוד.
סגנון השירה של Jimbo J מתאים בעיניי יותר להגדרה של spoken word מאשר ראפ או היפ־הופ קלאסי. האלבום ״הכול טוב״ הוא יצירה אקטואלית באופן קיצוני, כזו שמספרת את הסיפור של כולנו מאז השביעי באוקטובר, דרך החוויה האישית והישירה של Jimbo. החוזקה הבולטת ביותר כאן היא הכתיבה – אותנטית, חדה וכואבת, כזו שנשפכת מכל מילה ודימוי בלי פילטרים.
המוזיקה עצמה אינה בהכרח כוס התה שלי, אך מצאתי את עצמי מאזין לאלבום בריכוז ובשקיקה. כל טקסט פוגע במדויק, ולצד הכאב והטראומה יש כאן גם יצירה מרשימה שמצליחה להשאיר מקום לשביב של תקווה – אור קטן והכרחי כדי לא לאבד את השפיות.
זהו אלבום שתופס את האוזן מהרגע הראשון, וכשמתחילים להאזין קשה לעצור.
לסיום, ראוי לציין במיוחד את השיר החותם את האלבום, “אבא למה”, המורכב משאלותיה של בתו של Jimbo. זהו רגע מצמרר שמציב מולנו, בלי הנחות, את האבסורד והקושי שבגידול ילדים קטנים בתוך המציאות הבלתי נתפסת שבה אנחנו חיים. המשפט האחרון בשיר הוא שאלה של בתו: “איזה שיר כתבת לי?” – שורה פשוטה אך עוצמתית, שמצליחה לזקק את כל האלבום לרגע אחד ומעלה שאלה עמוקה הרבה יותר: איזה עתיד אנחנו כותבים, ואיזה עולם אנחנו בונים לילדים שלנו.
האזנה מהנה:
האלבום ב-Spotify:
עד כאן להפעם, שבוע נפלא לכל קוראי האתר.
