AVReviews

הפעם הביקורת מעט שונה, כיוון שצפיתי בסרט במהלך נופש במוסקבה. תכננתי ללכת לסרט כשאחזור השבוע, לארץ כיוון שהבכורה בישראל היא ב-14 לפברואר, אבל כשגיליתי שברוסיה הסרט עולה לאקרנים שבוע קודם, לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
סחבתי את אשתי וזוג חברים טובים שלנו, שנפשו יחד אתנו, לבית הקולנוע החדיש ברחוב “ארבאט החדש” לבכורה של הסרט ב-IMAX 3D.
שני מילים על עולם הקולנוע, מדובר בקומפלקס גדול עם אולמות ממש מרשימים, האולם שהיינו בו היה גדול עם מסך IMAX מפלצתי והסאונד היה לא פחות ממדהים.

חששתי משני דברים בעיקר לגבי הצפייה בסרט, אחד זה התלת מימד, מאז אווטאר לא אהבתי אף סרט בתלת מימד בקולנוע ומזמן הפסקתי ללכת לכאלה. אבל הסרט הוצג רק בתלת מימד אז זרמתי עם זה. הדבר השני שחששתי ממנו הוא כמובן הדיבוב לרוסית, איני צופה בסרטים מדובבים כלל ותמיד מעדיף את שפת המקור.

לגבי החשש הראשון, כבר מההתחלה הבנתי שהוא לא היה מוצדק, התלת מימד בסרט הזה לא פחות טוב מאווטאר ואולי אפילו עולה עליו. מדובר באפקט דיי עדין, שממש לא מנסה להשתלט ולא משתמש בגימיקים מטופשים של לזרוק דברים על הצופה רק כי התלת מימד מאפשר את זה. התלת מימד מוסיף עומק לתמונה, וגם בניגוד להרבה סרטי תלת מימד אחרים לא גורם להחשכה דרמטית של התמונה שגורמת לקריסה של כל הצללים וגווני השחור. אני לא יכול להתחייב שהאיכות הזו תשמר גם באולמות הרגילים, אבל אני בהחלט יכול להבטיח שב-IMAX התלת מימד לא יאכזב.

החשש השני מעט בעייתי יותר, אומנם הדיבוב היה מאוד מקצועי אבל השימוש הרב בסלנג רוסי של מתבגרים (שרוב הסיכויים בא במקום סלנג אמריקאי של מתבגרים) היה בהחלט מרגיז.

טוב אחרי כל ההקדמה הזו, אפשר להתחיל לדבר על הסרט.
מדובר בתסריט שכתב ג’ימס קמרון שמבוסס על מנגה (קומיקס יפני למי שלא יודע) בשם Gunnm. הסרט תוכנן כבר ב-2003, אבל עם העבודה על אווטאר והמשכיו המתוכננים, קמרון לא מצא זמן להרים את הפרויקט הזה. ב-2016 פורסם שרוברט רודריגז יקבל את תפקיד הבימוי של הסרט וההפקה יצאה לדרך. רוברט רודריגז, שביים כמובן את Sin City, סרט שאני מאוד אוהב, ידוע כחובב קומיקס (או רומנים גראפיים איך שהם נקראים, כשרוצים לתת להם שם יותר פנסי) ואלימות דיי קיצונית, אז הוא בהחלט נשמע כמו הבמאי הנכון לסרט הזה.

תקציר העלילה

השנה היא 2563, הערים האנושיות מתחלקות לשתיים: העיר המעופפת: סאלם (Zalem) שם חיה האצולה (אנחנו כמעט ולא זוכים אפילו להצצה לעיר הזו במהלך הסרט) והעיר שמתחתיה: עיר הברזל (Iron City), העיר שבה חיים בני המעמד הנמוך ושהעיר סאלם משליכה את הפסולת שלה לשם.
בתחילת הסרט אנחנו רואים את ד”ר דייסון אידו (שמגולם על ידי כריסטוף ולטס המעולה), נובר באשפה הזו ומגלה חלק גוף עליון של סייבורגית שעדיין יש בו חיים. הוא מחבר לה גוף שהוא בנה עבור בתו שנפטרה (בטרם הוא הספיק להעניק לה את הגוף שבנה) ומחזיר את הסייבורגית לחיים. הוא קורא לה אליטה על שם בתו. כיוון שאליטה חוברה לגוף זר לה, היא אינה זוכרת דבר מחייה הקודמים.

אליטה נראית ומתנהגת כמו נערה צעירה ונלהבת, אך בכל פעם שישנה סכנה כלשהי, האינסטינקטים הקודמים שלה נכנסים לפעולה ומלמדים אותה מה הן היכולות האמתיות שלה.

במהלך שיטוטיה בעיר, אליטה נפגשת עם הוגו, נער צעיר שחולם להגיע לסאלם. כמובן שמתפתחת מערכת יחסים ביניהם. הוגו מלמד את אליטה על המשחק שנקרא: MotorBall, המשחק הזה מעסיק את כל תושבי העיר. מדובר במשחק אלים במיוחד בו המתחרים נוסעים במהירות על גלגיליות וצריכים להכניס כדור לפתח כלשהו, מעין גרסה נורא אלימה לקווידיץ’ (מסרטי הארי פוטר) עם גלגיליות במקום מטאטים מעופפים.

הזוכה בטורניר המוטור בול זוכה לעלות לסאלם.
בהמשך הסרט אליטה מגלה לאט לאט מי היא הייתה ויחד עם אידו והוגו נלחמת במתנקשים סייבורגים ובמי שעומד מאחוריהם.

אז מה חשבתי על הסרט?

את דעתי על הסרט אני מוכרח לחלק לשני נושאים מכיוון שהתחושות שלי לגבי שני הנושאים הללו דיי שונות.
תחילה אני רוצה להתייחס לפן הטכני של הסרט. כבר כתבתי את דעתי בנוגע לתלת המימד בסרט, מדובר בתלת מימד יוצא מן הכלל, כזה שמוסיף מעט לצפייה והרבה יותר חשוב מכך לא גורע ממנה דבר. לגמרי הרגשתי כמו אחרי הצפייה באווטאר, יכול להיות שהתלת מימד עדיין לא מת? קשה לי להאמין שהסרט יצליח להחזיר את התלת מימד לשוק הביתי, אבל אולי באולמות הקולנוע הפורמט הזה כן יכול לשרוד.

מלבד התלת מימד מדובר בסרט שניראה לא פחות ממדהים, הוויזואליות של הסרט יחד עם האפקטים הם נפלאים. העיר הענקית, מעין שילוב של מזבלה מדברית ועיר מודרנית עם סמטאות חשוכות. ישנם המון סייבורגים שונים ומשונים בסרט וכולם נראים נהדר, שילובים שונים של רובוטים מתכתיים ופנים אנושיות. אבל אולי האפקט שדובר עליו הכי הרבה מהרגע שדלפו תמונות מהסרט הוא אפקט הגדלת העיניים של אליטה (שמגולמת על ידי רוזה סאלאזר). רודריגז רצה לתת לסרט מראה של מנגה בו נהוג שלדמויות (בעיקר הנשים לדעתי) יש עיניים גדולות, רבים טענו שמדובר באפקט מרגיז ומפריע, לטעמי זה היה מעט מורגש בחלק מהסצנות אבל בסך הכל האפקט עובד בצורה מעולה ובהחלט לא פוגם בוויזואליות נטולת הפגמים של הסרט.

עוד אספקט שהסרט הזה מצטיין בו לטעמי הוא קטעי האקשן הרבים בו, הקרבות שמשלבים אומנויות לחימה יחד עם מפלצות רובוטיות עם כל מיני נשקים ושדרוגים, עשויים מצוין, הכוריאוגרפיה והצילומים שלהם מאוד הרשימו אותי. הרבה מהקרבות ברוטליים ומאוד מהירים כמצופה מסרט של רוריגז והם מאוד יספקו כל חובב קרבות ואקשן. גם סצנות המוטור בול הן מרהיבות, מהירות ומלאות אדרנלין.

הפן השני הוא הסיפור עצמו. אז מה היה לנו? דוקטור שמנסה להקים את בתו לתחייה על ידי חלקים שהוא מצא במזבלה (מה שגרם לאזכורים לפינוקיו), סייבורגים חצי אנושיים (בלייד ראנר מישהו?), דמות שאינה זוכרת את עברה (גימיק שחוק ביותר), עיר שמחולקת לחלק עשיר שחיים בשמיים וחלק עלוב שגרים על הקרקע (כמו באליסיום) משחק אכזרי שמעסיק את כל העניים ומבטיח למנצח לעבור לעיר העשירים (משחקי הרעב?).

יכולתי עוד להמשיך ולהמשיך, אבל הפואנטה היא שאליטה הוא שילוב רעיונות שהופיעו בהמון סרטים אחרים ולטעמי לא באמת מחדש משהו בז’אנר או עושה משהו שונה מבחינת העלילה או הרעיונות שבו.

מה שאליטה כן עושה קצת שונה הוא בעיקר בהשפעה שלו מעולם המנגה, אני לא מומחה מנגה גדול, אבל ניראה לי שהשילוב בין נערה תמימה עם עיניים גדולות וקרבות אכזריים עם סייבורגים משונים בהחלט שואף הרבה השראה מאותו ז’אנר. אם להתנתק מהשראה זו, השילוב הזה כן גרם למעט הרגשה של דיסוננס מבחנתי. מצד אחד יש לנו את הסיפור של אליטה והוגו, מאין רומן קיטצ’י וילדותי מאוד ומצד שני האלימות שגורמת לסרט הזה להיות מדורג ב+16 באירופה, זה שילוב שקצת קשה להסביר אותו.

הדמות של אליטה עצמה מאוד מייצגת את הדיסוננס הזה גם, היא מתנהגת כמו נערת טיפש עשרה שמגלה את העולם והאהבה בפעם הראשונה, ממש שיא התמימות, ומצד שני היא ממש נמשכת לאלימות של המוטור בול, וברגע שהיא מגלה את הכוחות שלה, היא לא מפסיקה לחתור לקרב כמעט בכל סיטואציה שהיא.

רמת המשחק (שהדיבוב לרוסית מעט מקשה על השפיטה שלה) בהחלט לא רעה בסרט ביחס לז’אנר. מעל כולם כמובן כריסטוף וולטס, שהוא באמת שחקן נפלא. רוז סאלזאר בתפקיד אליטה, בהופעה מרשימה בהחלט יחד עם כל הCGI של העיניים וקטעי האקשן הרבים. קיאן ג’ונסון בתפקיד הוגו עושה עבודה טובה גם. עוד בלט לטובה אד סקירן בתפקיד זאפן הלוחם-צייד הנבזי והרברבן.

הדמות שהכי פחות אהבתי בסרט היא דמותה של צ’ירן שמגולמת על ידי ג’ניפר קונולי, צ’ירן היא אשתו של ד”ר דייסון אידו. מותה של הבת שלהם מאוד השפיעה עליה וגרמה לה בסופו של דבר לבחור בצד הלא נכון. גם דמותה של צ’ירן וגם אופי המשחק של קונולי הרגישו לי מאוד פרווה ולא משכנע.

לסיכום מדובר בסרט מדע בדיוני רווי אקשן אלים ומהיר, עם השפעות מעולם המנגה. הסרט הוא כיפי ומבדר מאוד, הפן הטכני בסרט הוא ללא דופי, מצד שני לא הצלחתי למצוא משהו מקורי או מעניין במיוחד בעלילת הסרט. למרות חוסר המקוריות, מדובר בסרט שמייצר עולם מדהים וכולל המון אקשן מהוקצע ברמה הגבוהה ביותר וההנאה מהצפייה בו מובטחת.

ציון שלי לסרט הוא: 7.5/10.
הציון שלי לחוויה הוויזואלית (אקשן, תלת מימד, אפקטים): 10/10.

ביקורת זו פורסמה במשותף עם הביקורת של סרגיי ליטבק באתר Dtown.