בכתבה זו אחלוק את דעתי על סרט הקולנוע החדש ״הטבעת״ מאת אדיר מילר, שגם מככב בתפקיד הראשי כשלצידו ג׳וי ריגר ותיקי דיין.
הטבעת – תקציר עלילה
הסרט מבוסס על סיפורים אישיים אמיתיים של יהודי הונגריה בשואה, כשההשראה לסיפור המרכזי היא הסיפור האמיתי של סבתו של אדיר מילר.
הסרט מתאר סיפור של שלוש דורות. סבתא ויולטה (תיקי דיין), היא ניצולת שואה שעוסקת בהרצאות בפני תלמידים, בהן היא מספרת את סיפורה. היא והתינוק שלה, ארנון, הצליחו בתושייה להימלט מתחנת הרכבת של בודפשט. כשחייל של צלב החץ תופס אותה היא שכנעה אותו לתת לה ולבנה לחיות תמורת טבעת זהב משפחתית, שלטענתה נושאת עמה ברכה.
עלילת הסרט המרכזית מתרחשת בשנת 2001 (לפי ויקיפדיה העלילה היא בשנת 1996, אבל אני דיי בטוח שראיתי את השנה 2001 בסרט). ארנון (אדיר מילר) הוא מורה לנהיגה גרוש-אלמן, שחזר בתשובה. בעבר הוא היה פרקליט מצליח, אך פוטר בגלל שנתפס מבקר בקזינו לא חוקי. בתו של ארנון היא עלמה (ג׳וי ריגר), שגדלה אצל בת זוגתו המנוחה ואינה שומרת על קשר עם ארנון. נקודת המחלוקת העיקרית ביניהם הינה סביב אורך חייה של עלמה, שבחרה בזוגיות עם אשה, מה שמתנגש עם ההשקפה הדתית של ארנון.
כשסבתא ויולטה נופלת בביתה והופכת להיות מונשמת ומורדמת לאחר ניתוח אגן, ארנון ועלמה מחליטים לצאת לבודפשט הונגריה בניסיון לאתר את הטבעת שלה.
האם סרטי שואה הם עדיין רלוונטיים?
סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בשנת 1944 ומתארת את מקרה הטבעת. כך שכבר מפתיחת הסרט ברור שמדובר כאן בסרט העוסק בהיבטים של השואה. את התשובה לשאלה האם סרטי השואה הם עדיין רלוונטיים, מקבלים בסצנה השנייה של הסרט. בסצנה זו, ויולטה בשנת 2001 מרצה בפני תלמידי בית ספר, שעוד טרם עידן הסמארטפון, היו משועממים ולא מכבדים. אני לא טוען שכל בני הנוער הם כאלה, אך ככל שהזמן עובר, גדל הסיכון לאדישות ולשכחה כלפי הזוועות שהעם היהודי עבר.
לכן אני טוען שהחשיבות של סרטים העוסקים בשואה, היא לא רק ״עדיין״ רלוונטית, אלא אולי רק תהפוך להיות חשובה יותר עם כל שנה שחולפת. יחד עם זאת, יש את העיניין של לגשת לנושא דרך זוויות נוספות ולרענן. כאן בא לידי ביטוי השילוב הקומי העדין והאנושי בסרט. ברובו הוא סרט דיי קליל, אם כי יש כמה סצנת דרמטיות וכואבות. נושא שילוב ההומור עם העיסוק בשואה והדרך העדינה לעשות זאת, הוא אינו דבר חדש, כשדוגמה בולטת לכך הוא הסרט ״החיים יפים״ משנת 1997. יחד עם זאת, זהו עדיין שילוב לא פשוט לביצוע. מלבד סצנת הפתיחה (וכמה פלאשבקים קצרים), אין עוד חזרה לתקופת השואה ב״הטבעת״, לכן זהו סיפור שהוא ״לצד״ השואה ומתרחש בזמננו, כך ששילוב ההומור הוא טבעי יותר ומייצג גם דרך התמודדות עם הנושא.
הנושאים המרכזיים שהסרט עוסק בהם
״הטבעת״ אינו עוסק רק בשואה, אלא הוא משלב כמה נושאים נוספים. כמובן שיחסי המשפחה הוא נושא מרכזי. ניתוק הקשר בין ארנון לבתו עלמה על רקע היותה במערכת יחסים עם בת זוג, בטענה שזה כביכול מתנגש עם הדת, זהו קונפליקט מרכזי בין שניהם. ההתמכרות של ארנון להימורים בלתי חוקיים, שעלתה לו בקריירה, ואותה הוא איכשהו כן מצליח לשלב עם הדת, היא נושא נוסף שהסרט דן בו.
נושא מעניין נוסף הוא ההתמודדות של האירופאיים עם נושא השואה, הסרט מציג קשת רחבה של אפשרויות. יש את אלה שמצטערים ומתקשים לחיות עם מעשי הוריהם, יש כאלה שעדיין מחזיקים בדעות אנטישמיות ויש מי שנמצא בהכחשה ומנסה לראות את אבותיהם באור לא הגיוני. ביקורת נוספת שישנה בסרט היא על נושא הוועדות השונות, שמעניקות פרסים למיניהם לגיבורים כביכול ולא תמיד בודקות את כל הפרטים והאמת, כיוון שקל יותר מצפונית לחשוב שאבותיהם היו גיבורים שהתנגדו למשטר הנאצי ולרצח העם.
נקודות החוזקה של ״הטבעת״
מבחינתי נקודת החוזקה הגדולה ביותר של ״הטבעת״ היא באנושיות שבו. שלושת הדמויות הראשיות הן ברוב הזמן אותנטיות ורגישות, מה שגרם לי להזדהות איתן ולהתחבר אליהן בקלות.
מה שעוד עוזר לכך זו איכות המשחק הגבוהה של שלושת השחקנים הנפלאים, תיקי דיין, גו׳י ריגר ואדיר מילר, שמזמן כבר לא רק שחקן קומי. אולי רגע השיא מבחינת המשחק של אדיר היה במונולוג הדרמטי שלו אודות בובת הדוב מחרסינה, המונולוג מצולם באקסטרים קלוז-אפ, והוא מרגש במיוחד.
אם מדברים על איכות משחק, אני רוצה לציין גם את ירדן ג׳רבי, שמגלמת את דקלה, בת הזוג של עלמה. ירדן עושה כאן מעבר מפתיע מאולם הג׳ודו אל עולם המשחק ומבחנתי משחקת באופן טבעי ומשכנע.
עבודת הצילום, בעיקר בסצנות בבודפשט ובשחזורים התקופתיים הייתה באיכות גבוהה ותרמה רבות לנראות המרשימה של הסרט.
נקודה נוספת שמאוד אהבתי היא שהסרט לוקח את הזמן שלו בפרולוג, עד שארנון ועלמה מחליטים לנסוע בעקבות הטבעת אל בודפשט ובכך להתחיל את קו העלילה הראשי. עד לרגע זה, אנחנו כבר מכירים את הדמויות, היחסים ביניהן, כך שאני הייתי מעורב רגשית עם הדמויות עוד לפני שהסיפור המרכזי החל.
נקודות החולשה של ״הטבעת״
למרות שמדובר בסרט אנושי ומקסים, אני חושב שלא מדובר כאן בסרט מושלם ובחלק זה אציין כמה נקודות חולשה מבחינתי.
אתחיל מנקודה טכנית והיא איכות המשחק של דמות החוקר הפרטי ההונגרי, שנשכר בידי ארנון ועלמה לעזור להם לאתר את משפחת החייל, שלקח את הטבעת של ויולטה. לחוקר קוראים לאצי והוא מגולם בידי השחקן פטר לינקה. אני מצטער לומר שבכל רגע שהוא הופיע על המסך, לא הצלחתי להאמין לו לשנייה, איכות המשחק שלו לא שכנעה אותי ודיי הרסה מבחינתי את האשליה של ״המציאות״.
נקודת חולשה נוספת היא בדרך בה מוצגת המשפחה של החייל, שמחזיקה בטבעת, יש להם בבית מעיין מקדש עבורו והם בטוחים שהוא היה מציל יהודים, למרות שכל בר דעת רואה את הנתונים ומבין שהתמונה הפוכה. זה מציג את בני המשפחה כאטומים ולא חכמים במיוחד באופן דיי גס. יכול להיות שזה כן מבוסס על סיפור אמיתי, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שזה מעט מוגזם, אולי זו רק התקווה שלי לכך שזה לא מציאותי.
רואים שהיה חשוב לאדיר לייצר דמויות עגולות ולא מושלמות, יחד עם זאת, בעיית ההימורים של ארנון, הרגישה לי לעיתים מעט מאולצת, כאילו שהיא שם רק כדי שדמותו תהיה מורכבת ועמוקה יותר.
נקודה אחרונה היא נאמנות לזמנים, העלילה מתרחשת בשנת 2001 ודמותה של עלמה שהיא גם טבעונית וגם רוצה להתחתן עם אשה, מעט מקדימה את זמנה. בסרט עלמה ודקלה רוצות להתחתן בפראג, ולפחות לפי chat GPT נישואין כאלה אושרו רק בשנת 2006 וגם אז בתור משהו שנקרא registered partnership ולא נישואין מלאים.
סיכום
״הטבעת״, סרטו של אדיר מילר, הינו יצירה ישראלית אנושית ומרגשת. הדמויות הן התגלמות הישראליות, ומגולמות בידי טובי שחקנינו. לצד הרגעים המרגשים, העצובים והמצחיקים, הסרט אינו חף מבעיות. יתכן שדווקא בחוסר השלמות שלו, חבוי סוד הקסם של ״הטבעת״, שגורם לו להרגיש כמו יצירה שהיא ״משלנו״.
הציון שלי: 8.5/10
