AVReviews

“הקריסטל האפל” הוא סרט פנטזיה של ג’ים הנסון מ-1982. מדובר בסרט שלא הצליח בקופות, אבל במשך השנים הפך לסרט פולחן בקרב חובבי הפנטזיה. כעת נטפליקס מביאה לנו סדרה מושקעת בת 10 פרקים, שמהווה פריקוול (קדימון) לאותו הסרט.

ג’ים הנסון נחשב לאיש תיאטרון הבובות המפורסם בהיסטוריה, בעיקר בשל כך שהוא יצר את חבובות ורחוב סומסום המיתולוגיים. לאחר ההצלחה הרבה בתחום הפריים טיים קומדיות לכל המשפחה, ג’ים רצה גם ליצור משהו שונה. הוא רצה ליצור פנטזיה רחבת יריעה ועמוקה ולכן ב-1982 הוא יצר את “הקריסטל האפל” ואחריו ב-1986 גם את “המבוך”. ג’ים הקים יחד עם אישתו את “חברת ג’ים הנסון” שהייתה אחראית להפקות שלו. בשנת 1990 ג’ים הנסון נפטר ממחלה בגיל 53 בלבד.

“הקריסטל האפל: עידן המרד” הופקה במשותף על ידי נטפליקס וחברת ג’ים הנסון, שמנוהלת על ידי ילדיו של ג’ים.

לפני שאתאר לכם את תקציר העלילה, אני רוצה להתייחס לפיל הלבן בחדר. עידן המרד היא למעשה תיאטרון בובות מושקע (בטירוף) ולמרות שאני לא מסכים לכך, על פי נטפליקס הסדרה מיועדת לבני 7 ומעלה. אי לכך, קל מאוד לפסול את הסדרה בטענה להצגת בובות ילדותית. בסקירה שלי אשתדל מאוד להניע אותכם משיפוט פשטני ומהיר שכזה, ובתקווה אשכנע את הציניקנים כן לתת הזדמנות.

“עידן המרד” מחזיר אותנו חזרה לת’רה, עולם בדיוני “הרחק מכאן, בזמן אחר”. ת’רה הוא כוכב בו שרר איזון במשך דורות, כשהאחראי לאיזון הזה הוא קריסטל האמת. השומרת של הקריסטל היא אמא אוגרה. יום אחד הופיעו בכוכב הסקקסיס, יצורים גדולים דמויי עורבים שמצטיינים בשקרים ותחבולות. הסקקסיס הגיעו מכוכב אחר ומילאו את ראשה של אמא אוגרה בידע מעולמות אחרים, הם בנו לה מעין מתקן ענקי שמאפשר לה לצפות על כוכבים אחרים וללמוד מהם בתמורה לקבלת משמורת על הקריסטל. בזמן שאמא אוגרה יצאה למסעות ברוחה באמצעות מצפה הכוכבים שלה, הסקקסיס מצאו דרך לשאוב אנרגיה מהקריסטל, שהעניקה להם חיי נצח. המחיר של הפעולות שלהם הוא הפרת האיזון בת’רה.

היצורים הנפוצים בת’רה הם הגלפלינגים, שהם יצורים דמויי אלפים. הגלפלינגים מחולקים ל-7 שבטים במבנה שלטון מטריארכלי – בראש כל שבט ישנה שליטה (שנקראת מודרה) ועל כולן מפקדת המודרה הגדולה.

הסקקסיס הצליחו לתמרן את הגלפלינגים להאמין לסקקסיס שהם שליטי הקריסטל, יודעי הכול, והגלפלינגים משרתים אותם ומשלמים להם מיסים. שלושת הגיבורים הראשיים של הסיפור הם:

ריאן, הוא גלפלינג משבט אבן-העץ (שבט לוחמים אמיצים). הוא שייך למשמר טירת הקריסטל תחת פיקודו של אביו. ריאן מגלה בטעות את אופיים האמיתי של הסקקסיס ולפני שהם תופסים אותו, הוא מצליח להימלט מהטירה.

ברייה, היא ביתה הצעירה של המודרה הגדולה משבט ופרה המשכילים. היא מבלה את רוב ימיה בספריה, שם היא מגלה ספר קסום ובו סמל מסתורי ששולח אותה למסע לפענח את משמעותו.

הדמות השלישית היא דיט משבט גרוטן. הגלפלינגים משבט גרוטן חיים מתחת לאדמה ונשכחו על ידי השבטים האחרים. לאחר שדיט מגלה בטעות את “החשכה” – מגפה שמקורה בחוסר האיזון של הקריסטל וגורמת ליצורים להפוך לתוקפניים, היא נשלחת מעל לאדמה על ידי העץ הקדוש להזהיר את שאר השבטים.

המסע של שלושת הדמויות לגלות לכל הגלפלינגים את האמת אודות הסקקסיס הוא קו העלילה הראשי של הסדרה.

על מנת להכין את הביקורות הזו, צפיתי מעבר לסדרה גם בסרט הדוקומנטרי “הקריסטל האפל: עידן המרד מאחורי הקלעים” וגם בסרט המקורי, שלא ראיתי קודם (שניהם זמינים בנטפליקס). אחת הסיבות לכך שצפיתי בסרט התיעודי, היא שלא באמת הבנתי מה אני רואה. תחום ה-CGI כל כך התקדם בשנים האחרונות (ראו למשל את הסקירה שלי לאהבה, מוות ורובוטים), שלא הייתי בטוח מה CGI בסדרה הזו ומה לא.

לאחר צפייה בסרט התיעודי, הבנתי שה-CGI הוא למעשה רק שכבת מעטפת דקה מעל לעבודה בקנה מידה אבסורדי ממש. כל הסקקסיס והגלפינגים וכל שאר היצורים המופלאים שמופיעים בסדרה הן בובות שמופעלות על ידי אנשים. מדובר בבובות סופר משוכללות שכוללות גם שלטים שמחוברים לפנים של הבובות ומאפשרים לשלוט בהבעות הפנים שלהן. על השלטים הללו מופקדים מפעילי בובות נוספים. רמת ההשקעה והפירוט של הבובות הוא יוצא דופן.

מעבר לבובות יש את התפאורות, זה נשמע כל כך מתבקש לעשות סדרה כזו מול מסך ירוק ולהלביש CGI מאחור, אבל זה ממש לא מה שעשו כאן. לצורך הצילומים נבנו לא פחות מ-35 במות שונות, ענקיות ומרשימות. לבסוף החפצים שמופיעים בסדרה, רובם חפצים שיוצרו במיוחד לשם הסדרה, למשל היומן של ברייה שפשוט ציור על ידי מישהי מצוות ההפקה.

ולבסוף הוסיפו כמובן את ה-CGI, שהוא לא יותר מפינישים עדינים ליצירת מופת שכולה יצירת כפיים מושקעת (טוב בעזרת מדפסות תלת מימד ושאר טריקים).

התוצאה הוויזואלית בסופו של דבר, היא מדהימה ומקורית בטירוף, לא חושב שראיתי אי פעם משהו שניראה ככה. מה שעוד תורם רבות לוויזואליות, זה העולם הכה מקורי של הסדרה. לאחר שצפיתי בסרט המקורי, ראיתי שהרבה מהרעיונות והניצנים נמצאים כבר שם, רק שבסרט קצר, לא היה זמן באמת להראות את העושר הפנטסטי של העולם. לעומת זאת בסדרה של 10 פרקים, בני כ-50 דקות, היה הרבה זמן להראות את כל היצורים הנפלאים והאזורים היפיפיים של ת’רה. מבחנתי העולם הצבעוני והמרתק של ת’רה, גורם לעולם של פנדורה מאוואטר להיראות אפרורי משהו.

בסרט התיעודי מתייחסים לכך שכשמצלמים בובה, זהו חפץ אמיתי שאור נופל עליו וגורם לו להרגיש אמיתי ותלת מימדי, ברמה שקשה להגיע אליה בעזרת CGI. עוד נקודה מעניינת שמתייחסים אליה, היא שג’ים הנסון לא היה מרוצה מבובות הגלפינגים בסרט המקורי. בעקבת כך בניסיון הראשון של היוצרים הם עשו את הגלפינגים כדמויות CGI ולא בובות. יש אפילו דמו של סצנה כזו בסרט התיעודי. התוצאה של שילוב בובות הסקקסיס עם ה-CGI של הגלפינגים לא היה מוצלח והם בחרו כן לבנות בובות גם לגלפינגים.

לאחר שסיכמתי את הפן הוויזואלי של הסדרה, אעבור לדבר על הסיפור והדמויות. היוצרים של הסדרה ניגשו ביראת קודש ממש לסיפור של הקריסטל האפל. הם רצו לשמור על רוח הסרט המקורית ולהרחיב את העולם של אותו סרט קצר. התוצאה בסוף דיי הזכירה לי את “שר הטבעות”, ועוד יותר את “וורקראפט: ההתחלה”. מדובר בסיפור פנטזיה עשיר שכולל הרבה מאוד אלמנטים שלקוחים מסיפורי הפנטזיה הגדולים. קוואסט של קבוצת גיבורים משבטים שונים למצוא חפץ קסום, בעזרתו הם יוכלו להביס את הרוע. יצורים ותרבויות שונות, מאבקים על המלוכה ועוד. בכל פרק נגלה בפנינו פן נוסף של ת’רה שלא ראינו עד כה, בין אם זה יצור חדש, אזור חדש, או התפתחות כלשהי בעלילה.

לאחר פתיחה בה מכירים לנו מעט את העולם והדמויות הראשיות, הקצב של העלילה מתגבר וכמעט שאין רגעים מתים בסדרה. בניגוד לחלק גדול מהסדרות כיום, את כל פרקי הסדרה ביים אותו הבמאי, לואיס לטרייר. עובדה זו תרמה לקו אחיד והמשכיות בין כל הפרקים.

כחובב פנטזיה, קיבלתי כאן את העומק שאני מחפש, הסיפור מעניין מאוד ומשתלב נהדר בתוך עולם מרתק ומרהיב.

מלבד שלוש דמויות הגלפלינגים, יש עוד המון דמויות מעניינות מאוד בסדרה. בראש הסקקסיס, עומד הקיסר המרושע (בדיבובו של ג’ייסון אייזקס) שמוכן להכול על מנת לזכות בחיי נצח. בנוסף אליו יש את הגנרל האלים והמטופש והמדען שעושה את הניסויים בקריסטל. אבל ללא שום ספק הדמות המעניינת ביותר בסקקסיס הוא ה”גובה” (הוא גם הדמות המעניינת ביותר בסרט המקורי). ה”גובה” שמדובב בצורה גאונית על ידי סיימון פג, הוא התחמן האולטימטיבי, שלא כדאי לעמוד בדרכו.

אמא אוגרה, לקחה הרבה השראה מיודה (שג’ים הנסון יצר גם אותו) והיא דמות מאוד מצחיקה של זקנה נרגזת. דמות משנה מרתקת נוספת היא אחותה הגדולה של ברייה, סלדון. סלדון היא בתה הבכורה של המודרה הגדולה והמיועדת לרשת אותה, היא מרגישה לא מוערכת על ידי אמה שתמיד קפדנית וקשוחה ביחס אליה. הדמות של סלדון עוברת מהפכים אדירים במהלך העונה.

הסיפור של עידן המרד מועבר בצורה שלעיתים מרגישה תיאטרלית מידי, אם כי זה משהו מקובל ולגיטימי בעולם הפנטזיה (גם של המבוגרים). ישנם מספר שירים משולבים בעלילה ואולי סצנת המחווה התיאטרלית הגדולה ביותר היא סצנה בפרק 7, בה שתי דמויות מספרות סיפור בעזרת תיאטרון בובות.

נהניתי מאוד מכמות עלילות המשנה הרבה, שהרחיבה מאוד את העולם והסיפור. חלק מעלילות אלו יכלו להיות סדרה בפני עצמן. דווקא הגישה הזו של לספר אגדה שלמה מבלי להתעמק בכל פרט קטן, ואיך הוא גורם לכל דמות להרגיש, מאוד דיבר אלי. יש כאן התמקדות בעושר של האגדה והעדפה לספר עוד ועוד, גם אם זה גורם לפעמים למהפכים לקרות כביכול מהר מידי (המקרה הבולט הוא דמותה של סלדון).

לטעמי הנקודה החלשה ביותר בסדרה היא סצנות האקשן, אומנם הן לא רבות מידי, אבל כשהן קורות הן לרוב מרגישות מצועצעות מידי. כנראה שקשה לעשות קרבות חרבות אמיתיים עם בובות.

לפני הסיכום, אני רוצה להתייחס לגיל המומלץ של הסדרה. לפי נטפליקס הסדרה מותרת לצפייה מגיל 7. אני רוצה להזהיר אותכם שהסדרה כוללת בין היתר, רצח עד כדי השמדת עם, יחסי אם ובת בעיתיים ובאופן כללי הסדרה יכולה להיות מפחידה עבור ילדים מעט רגישים.

לסיכום, “הקריסטל האפל: עידן המרד” היא כנראה הצגת תיאטרון הבובות המושקעת ביותר בהיסטוריה. ההשקעה המטורפת הזו נראית בכל מקום ומובילה לתוצאה וויזואלית מהיפות והמקוריות שיצאה לי לראות. על היעדר האקשן וקרבות הענק, שמאפיינות סדרות פנטזיה מודרניות רבות, הסדרה מכפרת בעזרת עלילה, יצירת עולם וכתיבת דמויות מעולים. הילדותיות של הסדרה לא פגמה כלל בהנאה שלי, אלא להפך הקסימה אותי בתמימותה (שהיא ברמה נאותה לטעמי) ונהניתי מכל רגע בסדרה המופלאה הזו.

הציון שלי 9/10.

סקירה זו פורסמה גם באתר Dtown.