AVReviews

לאחרונה עלתה בנטפליקס העונה השנייה של מיינד האנטר, אז סוף סוף הצלחתי לפנות קצת זמן לצפות בעונה הראשונה. הנה מה שחשבתי.

מיינד האנטר מספרת לנו את סיפור ההקמה של תוכנית הפרופיילינג של ה-FBI עבור רוצחים סדרתיים בשנות ה-70 המאוחרות. הולדן פרייס (ג’ונתן גרוף) הוא סוכן צעיר, משכיל (במונחים של FBI), סקרן וחדור מוטיבציה. הולדן נשלח בתחילת הסדרה לבית הספר של FBI על מנת ללמד שם כיצד יש לנהל משא ומתן עם חוטפים. הוא נחשף שם להרצאה בנושא השינויים שחלו במאפיינים של רציחות בתקופה האחרונה, כאשר המניע כבר הרבה יותר מעורפל וקשה לזיהוי, יש הרבה יותר אלימות רנדומלית שיכולה להגיע מכל מקום.

הולדן מזמין את המרצה לכוס בירה והם מנהלים שם שיחה מרתקת על הסיבות לתמורות הללו במאפייני הפשע. בזמן שהולדן שותה את הבירה, רואים בעיניים שלו כיצד הוא גם “שותה” את השיחה הזו ועד כמה הנושא מרתק אותו. באותו פאב הולדן גם פוגש את דבי (האנה גרוס), סטודנטית מבריקה לסוציולוגיה שהופכת להיות בת זוגתו.

הרצון העז ללמוד עוד על מאפייני הפושעים המודרניים מוביל את הולדן לבקש מהבוס שלו לשלוח אותו ללמוד באוניברסיטה, שם מתגלים לנו הפערים האדירים בין עולם האקדמיה ל-FBI של אותם הימים והסלידה בין שני העולמות.

ניסיונותיו של הולדן ללמוד ולהתפתח, תופסים את עיניו של הסוכן הוותיק ביל טנץ’ (הולט מקקלאני). תפקידו של ביל הוא להעביר בית ספר בדרכים. הוא נוסע בכל רחבי המדינה ומעביר הרצאות לשוטרים על כיצד יש לחקור פשעים ומה ניתן ללמוד מהם. על הדרך, הרבה פעמים השוטרים פונים לביל לעזור להם עם החקירות שלהם. ביל מגייס את הולדן כשותף ושניהם יוצאים למסע הלימוד הזה יחד.

המסע הזה מדגיש להולדן עד כמה שחסר מידע ל-FBI, והוא הוגה תוכנית לראיין רוצחים סדרתיים (מושג שלא היה קיים אז) בבתי הסוהר ולנסות ללמוד משהו מהם. באחת הסצנות המבריקות בסדרה, מראים לנו כיצד הסוכנים בעצם מגיעים להגדרת המושג הזה: “רוצחים סדרתיים” בעצמם.

ביל מאוד סקפטי לגבי התוכנית של הולדן, אבל הולדן נחוש בדעתו ומתחיל לראיין את אד קמפר (דמות אמיתית, כמו רוב הרוצחים שמוצגים בתוכנית). לאט לאט ביל משתכנע שניתן ללמוד משהו בדרך הזו של הולדן והוא מתייעץ עם מכרה שלו מהאקדמיה: ד”ר וונדי קר. לאחר שוונדי אומרת להם שיש להם כאן מכרה זהב, הם מצליחים לשכנע את הבוס שלהם לתת לתוכנית הזו תקציב ויוצאים לדרך.

יוצר הסדרה הוא ג’ו פנהול והעלילה מבוססת על ספר מאת ג’ון דאגלס. לא מעט מהפרקים מבוימים על ידי דיוויד פינצ’ר, אחד הבמאים המוערכים בתעשייה. פינצ’ר ביים את שבעה חטאים, מועדון קרב, זודיאק וגם המון קליפים לאומנים הגדולים ביותר (מדונה, אירוסמית’, סטינג ועוד).

ובכן, אפתח ואומר שמדובר בסדרה מבריקה בכל כך הרבה מובנים שבאמת קשה לי להחליט מאיפה להתחיל.

בחרתי להתחיל בצילום, וויזואליות ועריכה. הסדרה מתרחשת בסוף שנות ה-70, השחזור התקופתי ניראה לטעמי מאוד מרשים. הבגדים, הרכבים והעישון במטוסים וחדרי האוכל, מעבירים את רוח התקופה (לא מניסיון אבל ממה שראיתי בסרטים אחרים). בכל פעם שהולדן וביל עוברים ממקום למקום (וזה קורה הרבה) שם המקום מופיע בכתב ענק על כל המסך, ממה שידוע לי, זה הומאז’ לסדרות הבלשים הישנות שהיו עושות כך גם. יש צילומים נהדרים של הנסיעות ברחבי ארה”ב, הרבה מהנסיעות לחורים שמעולם לא שמעתי עליהם. גם מטה ה-FBI והמחסן התת קרקעי שביל והולדן מקבלים בתור המשרד שלהם, הן תפאורה מבריקה שמעבירה את רוח הסדרה. מבחינת העריכה מלבד פרק אחד שהוא קצר יותר, רוב הפרקים האחרים הם בין 50 דקות לשעה. בסדרה שאין בה המון אקשן, והקצב דיי איטי, האורך הזה הרגיש לי מעט מעייף תחילה. אבל כבר לקראת אמצע העונה, הקצב מתגבר והסיפור וההיקשרות לדמויות גורמת לצפייה להיות הרבה יותר מעניינת.

לגבי הבימוי יש המון סצנות קולנועיות מבריקות, לי זכורה במיוחד הסצנה בה הולדן, ביל וונדי יורדים יחד במעלית למשרד שלהם במרתף לאחר שקיבלו את הידעה על כך שיש מימון לפרויקט שלהם. אף אחד מהם לא מביט באחר, הם כולם בשוק. ואז לאט לאט כל אחד מהם מחייך לעצמו.

במקביל לסיפור הראשי של העונה, יש את מקרי הרצח שהולדן וביל מסייעים בהם לאחר ששוטרים שהיו בהרצאות שלהם פונים אליהם לעזרה. כך שלמעשה אנחנו מקבלים גם סיפורים של חקירות קטנות וגם קו עלילה רציף לאורך העונה. המחקר שלהם תורם להם בחקירות ולמעשה הם בו בעת חוקרים ומיישמים.

בנוסף לחקירות הצדדיות, אנחנו גם לומדים פרטים נוספים על הדמויות, המשפחה של ביל, אישתו ובנו המאומץ מוסיפים לנו עוד פנים לדמותו. השיחות של הולדן עם חברתו דבי, שהוא לא חוסך אף פרט מהמחקר והחקירות שלו ממנה, ומערכת היחסים שלהם בכלל מלמדות לא מעט על האופי של הולדן.

דבר מדהים ומאוד מפתיע שיש בסדרה הזו, זה לא מעט הומור. לא מדובר בהומור קומי, הרבה מההומור נובע מהסרקזם של הדמויות או מסיטואציות משעשעות, אבל הוא לגמרי שם, וזה תורם המון בסדרה כזו. זה שהרגשת הכבדות של הנושאים שהסדרה עוסקת בהם, מתובלת בהומור מידי פעם, עושה את הסדרה להרבה יותר קלה לצפייה. דבר נוסף שתורם לקלילות הסדרה הוא שימוש מעולה במוזיקה, שכוללת להיטים משנות ה-70.

רמת המשחק לכל אורך הסדרה הוא ללא דופי לטעמי, הדמויות מרגישות אמינות ומשוחקות בצורה מאוד ראליסטית מבלי להיות משעממות. הדבר נכון לגבי הדמויות הראשיות, אבל לא פחות עבור דמויות המשנה, הפסיכופתים השונים שהם פוגשים, אנשים החוק בחורים השונים בארה”ב, כולם משוחקים נפלא.

כתיבת הדמויות היא נהדרת, כל הדמויות הראשיות בסדרה מאוד אנושיות, יש להן פגמים, סודות וחולשות וזה לגמרי מה שהופך אותן למעניינות ועשויות טוב.

אתייחס לשני מוטיבים מעניינים שהסדרה מטפלת בהם מעבר לקו העלילה הראשי (יש עוד לא מעט כאלה): תחילה הקונפליקט והבוז ההדדי בין עולם האקדמיה ל-FBI. כשהבוס של הולדן מסכים לשלוח אותו לקחת קורסים באקדמיה ועל הדרך מבקש ממנו לגייס ל-FBI. כשהולדן מנסה לגשת לשוחח עם המרצה של הקורס, המרצה פשוט נס על נפשו ברגע שהולדן מציע לו לעבוד עם ה-FBI.

דמותה של ד”ר וונדי קר, היא עוד דוגמה לכך, היא רואה המון פוטנציאל במחקר ומתלהבת ממנו, אם כי הדרך שבה הולדן וביל ניגשים לראיונות מאוד לא מקצועית בעיניה. היא מנסה לגרום להם לעבוד עם שאלונים קבועים שניתן אחר כך להכניס למודלים ולהגיע למסקנות כלשהן. חבריה באקדמיה לא מתלהבים מהשיתוף פעולה שלה עם ה-FBI, עד שלבסוף היא נאלצת לבחור בין השניים.

מוטיב נוסף הוא שימוש הכוח של ה-FBI לרעה ומנגנון החקירות פנים שלהם. בפרק המוזר בעונה, הולדן מחליט להתערב בנעשה בבית ספר, בו יש שמועות שהמנהל מדגדג ילדים בכפות הרגליים שלהם. זה פרק שבא להראות איך השיטות הפרופיילינג של ה-FBI יכולות לצאת מכלל שליטה ולהתאים לכל מקרה. משהו כמו שאנשים מחפשים סימנים למחלות באינטרנט ואז יש להם את כל המחלות בעולם. בפרק הזה הולדן מנצל לרעה את כוחו ואנחנו מקבלים הצצה למה זה יכול לגרום.

לקראת סוף העונה הולדן גם מסתבך עם חקירות הפנים של ה-FBI והסדרה מעבירה ביקורת על רמת הדו-פרצופיות של המערכת.

כמעט בכל פרק בעונה יש סצנה קצרה שמציגה דמות, של סוכן מכירות של מערכות אבטחה בסיטואציות קצרות ומשונות. הדמות היא כנראה רוצח סדרתי (לא חיפשתי במי מדובר), אבל אני מניח שבעונה השנייה מתגלים יותר פרטים עליו.

נושא אחרון שארצה לפרט הוא דמותו של הולדן. הדמות שלו עוברת מהפך גדול מתחילת העונה ועד סופה. אם בתחילה מדובר בסוכן צעיר עם אמביציה גבוהה ורצון ללמוד, ככל שהעונה מתקדמת, הולדן הופך להיות יותר ויותר בטוח בעצמו עד כדי שחצנות ורברבנות שעולה לו לראש. המהפך הזה פוגע ביחסיו עם ביל המנוסה, שלאורך כל העונה מנסה למתן את הולדן ולשמור עליו מבחינת החוק וגם רמת השפיות שלו. גם מערכת היחסים של הולדן ודבי, שהרבה ממה שקורה בראיונות והחקירות של הולדן משפיע על מערכת היחסים שלהם. דבי עוזרת לחשוף גם צדדים פחות יפים באופיו של הולדן (רמז לשוביניזם למשל).

לסיכום, לטעמי מיינד האנטר היא סדרת מופת מרתקת שעשויה לתפארת. העלילה, המשחק, האווירה, הכתיבה, העריכה והבימוי כולם ללא דופי. היכולת להעביר סיפור מרתק כל כך, עם דמויות מצמררות ולעשות זאת בצורה שאפילו מצליחה לעיתים לשעשע ולא תמיד להיות קודרת ורצינית, ראויה לשבח.

אני מאוד מתקשה למצוא ולו טענה אחת לעונה הראשונה של הסדרה מלבד איטיות מסוימת בפתיחה. אם כי גם איטיות זו, תורמת המון לבניית הסיפור והדמויות והיא דיי הכרחית בעיניי.

אני מת כבר להתחיל את העונה השנייה.

הציון שלי: 9.8/10