AVReviews

בנובמבר 1971, אחת הלהקות הגדולות בעולם, לד זפלין, הוציאה את אלבומה הרביעי. אך כשהמעריצים הנלהבים מיהרו לחנויות התקליטים, הם נתקלו במשהו חסר תקדים: עטיפה ללא שם הלהקה, ללא כותרת לאלבום, רק דימוי אניגמטי של ציור ישן התלוי על קיר מתפורר. בחלק הפנימי והאחורי הופיעו איור מיסטי וארבעה סמלים מוזרים. זו הייתה הצהרה נועזת, כמעט מרדנית, כנגד תעשיית המוזיקה, תגובה לביקורות, והחלטה מודעת לתת למוזיקה לדבר בעד עצמה. האלבום, שזכה לכינויים רבים כמו "לד זפלין IV", "ארבעת הסמלים", "זוסו" או פשוט "האלבום הרביעי", הפך לאחד האלבומים הנמכרים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, והעטיפה המסתורית שלו תרמה לא מעט למעמדו המיתולוגי.

הרקע: תגובה לביקורת והצהרת כוונות

ההחלטה יוצאת הדופן להשמיט כל זיהוי מילולי מהעטיפה נבעה במידה רבה מהתסכול של הלהקה מהביקורות שקיבל אלבומם הקודם, "Led Zeppelin III" (1970). אלבום זה, שכלל שירים אקוסטיים ופולקיים רבים, זכה לביקורות פושרות מחלק מהמבקרים, שראו בו נסיגה מהרוק הכבד והאנרגטי של שני האלבומים הראשונים ואף האשימו את הלהקה בכך שהיא "הייפ" ותו לא. חברי הלהקה, ובמיוחד הגיטריסט ג'ימי פייג', חשו שהמבקרים והתעשייה מתמקדים בתדמיתם ובשם המפוצץ שלהם במקום במוזיקה עצמה.

כתגובה, הם החליטו להוציא את האלבום הבא בעילום שם מוחלט על גבי העטיפה. הרעיון היה לאלץ את המאזינים, המבקרים ואפילו את חברת התקליטים (אטלנטיק רקורדס, שהתנגדה נחרצות לרעיון) להתייחס אך ורק למוזיקה, ללא דעות קדומות או ציפיות המבוססות על השם "לד זפלין". זו הייתה הדרך שלהם לומר: "תשפטו אותנו על פי המוזיקה, לא על פי השם או התדמית".

העטיפה הקדמית: מפגש בין כפר לעיר, ישן לחדש

הדימוי בחזית העטיפה מציג תמונה ממוסגרת וצבעונית של איכר זקן, כפוף תחת משא של זרדים על גבו, התלויה על טפט מתקלף של קיר בניין עירוני, ככל הנראה בשלבי הריסה. את הציור המקורי מצא ג'ימי פייג' (או לפי גרסאות אחרות, רוברט פלאנט) בחנות עתיקות בעיר רדינג, אנגליה. הציור עצמו משדר תחושה כפרית, נוסטלגית, אולי אפילו פרה-תעשייתית.

הכוח של העטיפה נובע מהקונטרסט החריף בין הדימוי הכפרי הפסטורלי הזה לבין הסביבה העירונית המתפוררת והמוזנחת שבה הוא תלוי. הניגוד הזה פתוח לפרשנויות רבות:

• התנגשות בין טבע לקדמה: ביקורת על תהליכי העיור והתיעוש הדורסניים ההורסים את הנוף הכפרי והמסורתי.
• הישן מול החדש: המתח בין העבר להווה, בין מסורת למודרניות.
• איזון: רמיזה לצורך באיזון בין חיים עירוניים לכפריים, נושא שהיה קרוב לליבו של הסולן רוברט פלאנט, שהתעניין רבות בפולקלור ובחיבור לטבע.
• רוחניות מול חומרנות: הזקן הכפוף מייצג אולי ערכים ישנים ורוחניים יותר, בעוד הקיר ההרוס מייצג את החומרנות המתפוררת של העולם המודרני.

הבחירה בדימוי הזה, ללא כל הסבר, תרמה לאווירה המסתורית והשכבתית של האלבום כולו.

השער הפנימי: הנזיר המאיר את הדרך

כשפותחים את עטיפת התקליט הכפולה (Gatefold), מתגלה איור שונה לחלוטין באופיו: דמותו של נזיר עטוי גלימה, עומד על פסגת הר ומחזיק פנס המאיר את הדרך. האיור, שצויר על ידי האמן ברינגטון קולבי MOM (Barrington Colby MOM), נוצר בהשראת קלף "הנזיר" (The Hermit) מחפיסת קלפי הטארוט.

קלף הנזיר מסמל חוכמה, התבוננות פנימית, חיפוש אחר האמת, הדרכה רוחנית ובדידות מתוך בחירה. הדמות המיסטית הזו מתכתבת היטב עם האווירה של חלק משירי האלבום, ובמיוחד עם היצירה האפית והחידתית "Stairway to Heaven". היא גם משקפת את התעניינותו הגוברת של ג'ימי פייג' במיסטיקה, באוקולטיזם ובכתביו של אליסטר קראולי באותה תקופה. הנזיר מציע אור והכוונה בעולם חשוך ומבולבל, אולי כדרך להאיר את משמעויות האלבום עצמו.

ארבעת הסמלים: חתימות אישיות במקום שם

האלמנט המזוהה ביותר עם האלבום, מלבד המוזיקה עצמה, הוא ארבעת הסמלים המופיעים על תווית התקליט ועל העטיפה הפנימית והאחורית. כל אחד מארבעת חברי הלהקה בחר סמל אישי שייצג אותו, במקום שמותיהם. בחירה זו חיזקה את הקונספט האנונימי והוסיפה רובד נוסף של מסתורין אישי.

• ג'ימי פייג' (גיטרה): הסמל המכונה לעיתים קרובות "זוסו" (Zoso) הוא המורכב והמסתורי מכולם. פייג' מעולם לא הסביר את משמעותו המדויקת. ישנן תיאוריות רבות לגבי מקורו: חלקן קושרות אותו לסמלים אלכימיים או אסטרולוגיים (ייתכן שקשור לכוכב שבתאי ולמזל גדי, מזלו של פייג'), אחרות טוענות שמדובר בסמל מתוך כתבים עתיקים או אפילו עיצוב מקורי. המסתורין סביב הסמל רק העצים את דמותו האניגמטית של פייג'.
• ג'ון פול ג'ונס (בס, קלידים): בחר סמל המורכב משלוש קשתות (Vesica piscis) החותכות זו את זו ויוצרות צורת טריקווטרה (Triquetra), המשולבת בתוך מעגל. הסמל נלקח מספר רונות וסמלים עתיקים, ולפי ג'ונס, הוא מייצג אדם בעל ביטחון עצמי ויכולת ("a person who possesses both confidence and competence"). הטריקווטרה עצמה מסמלת לעיתים קרובות את השילוש הקדוש בנצרות או שלוש ישויות המשלימות זו את זו.
• ג'ון בונהם (תופים): בחר בשלוש טבעות שלובות (Borromean rings). סמל זה מייצג לעיתים את השילוש של אב, אם וילד. באופן אירוני, זהו גם סמל המופיע על הלוגו של בירת Ballantine, ויש שמשערים שזו הייתה בדיחה פרטית של בונהם. הסמל מייצג גם אחדות, כוח משותף ותלות הדדית – שלוש טבעות שאף אחת אינה מחוברת ישירות לשנייה, אך כולן יחד יוצרות שלם שאינו ניתן להפרדה.
• רוברט פלאנט (שירה): בחר נוצה (המייצגת את האלה המצרית מאעת – אלת האמת, הצדק והאיזון) הנתונה בתוך מעגל (המייצג חיים או המשכיות). פלאנט ציין שהסמל נלקח מכתבים על הציוויליזציה האבודה והמיסטית "מו" (Mu). הסמל משקף את התעניינותו של פלאנט בפילוסופיה, היסטוריה עתיקה ומיסטיקה.

השימוש בסמלים במקום בשמות היה מהלך חסר תקדים עבור להקה בסדר גודל של לד זפלין, והוא דרש מאבק עיקש מול חברת התקליטים שחששה מהשלכות מסחריות הרסניות.

ההשפעה והמורשת: הצלחה כנגד כל הסיכויים

למרבה ההפתעה (או שלא), ההימור של לד זפלין השתלם. האלבום הרביעי זכה להצלחה מסחרית פנומנלית, הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים ומכר עשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם. הוא הוכיח שהמוזיקה האיכותית והעוצמתית של הלהקה חזקה יותר מכל מיתוג או שם.

העטיפה האנונימית והסמלים המסתוריים רק העצימו את המיתולוגיה סביב לד זפלין, והפכו את האלבום לחפץ שדורש פענוח והתעמקות. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות הוויזואלית של הלהקה, והמעריצים אימצו אותם בחום. העטיפה השפיעה על אמנים רבים אחרים והוכיחה שאפשר לאתגר את המוסכמות של תעשיית המוזיקה ולהצליח בגדול תוך שמירה על יושרה אמנותית.

סיכום: יצירת מופת של מוזיקה ומסתורין

העטיפה של "לד זפלין IV" היא הרבה יותר מאריזה לתקליט. היא הצהרה אמנותית, אקט של מרד, והזמנה למסע אל תוך עולמה המוזיקלי והרעיוני של הלהקה. דרך השמטת השם והכותרת, השימוש בדימויים קונטרסטיים (כפרי/עירוני, מיסטי/ארצי) ובסמלים אישיים ואניגמטיים, לד זפלין יצרו חוויה כוללת שמתחילה עוד לפני שהמחט נוגעת בתקליט. זוהי עדות לכוחה של להקה בשיא יצירתה, שהייתה בטוחה מספיק במוזיקה שלה כדי לתת לה לדבר בעד עצמה, והצליחה ליצור אייקון ויזואלי מסתורי ורב עוצמה שממשיך לרתק ולסקרן עד היום.