AVReviews

״הפלייליסט״ הינה מיני סדרה עלילתית שוודית בת 6 פרקים המספרת את סיפור הקמתה ועלייתה לגדולה של Spotify, שירות הזרמת המוזיקה הגדול בעולם.

תקציר העלילה – הפלייליסט

הפלייליסט מתחילה מסיפורו של דניאל אק, היזם וה-co-founder של Spotify. הוא גדל לאם חד-הורית בשכונה בורגנית בשוודיה, עבד כמפתח ועל פי הסדרה מוצג כמישהו שתמיד חיפש את האתגר הבא. לאחר שהוא הצליח יחד עם המשקיע מייקל לורנצון למכור חברת סטארט-אפ בנושא פרסום בסכום של 10 מיליון, דניאל רצה אתגר נוסף. הוא רצה לעשות משהו גדול ברמה של המוצרים שמפותחים בעמק הסיליקון, אולי כסוג של ״נקמה״ על כך שגוגל לא קיבלו אותו לעבודה.

בתחילת שנות ה-2000, הורדות המוזיקה חגגו, כשאולי האתר הגדול מכולם היה Pirate Bay, גם הוא היה יוזמה שוודית. דניאל זיהה את הפוטנציאל והחליט שהרעיון שהוא ישקיע בו הוא אתר סטרימינג חוקי חינמי של מוזיקה. האתר אמור להוות אלטרנטיבה חוקית ל-Pirate Bay ולהרוויח בעזרת מודל מבוסס פרסומות (בזכות הידע שהוא צבר בחברה שעסקה בתחום הפרסום).

כעת כל מה שנותר לו הוא לגייס מפתחים, למצוא פתרונות טכנולוגיים, שיאפשרו לאתר הסטרימינג להגיב באופן מיידי, אהה כן ועוד דבר פעוט, לשכנע את חברות התקליטים לשתף פעולה עם Spotify ולתת להם זכויות להשתמש במוזיקה שלהם.

שורה תחתונה

״הפלייליסט״ היא סדרה מרתקת שמספרת את הסיפור מאחורי סטארט-אפ טכנולוגי מקורי וחכם, שהפך לאחת מחברות הטכנולוגיה המצליחות כיום, Spotify. הסדרה כוללת 6 פרקים, כאשר בכל פרק הסיפור של Spotify מסופר מנקודת מבט של דמות מרכזית אחרת בסיפור. זו דרך מרתקת להעביר סיפור.

הסדרה זורמת, קצבית ומהנה במיוחד. בנוסף, הדמויות צבעוניות, למרות האופי השוודי המאופק. אומנם הפרק האחרון השאיר לי קצת טעם מר בפה ועדיין ״הפלייליסט״ היא עבודת טלוויזיה ברמה גבוהה ואני ממליץ עליה בחום.

סגנון ועריכה

“הפלייליסט” כוללת 6 פרקים, כאשר בכל פרק הסיפור של Spotify מסופר מנקודת מבט של דמות מרכזית אחרת בסיפור. מפרק לפרק הסיפור מתקדם, אך כן ישנן חזרות על אירועים שראינו בפרקים קודמים וכעת הם מסופרים מזווית אחרת. ראיתי את הסגנון הזה לא מזמן בסרטו של רידלי סקוט, ״הדו-קרב האחרון״. ההבדל הוא שב״הפלייליסט״ הביצוע הוא מעודן בהרבה, ההבדלים בין הגרסות עדינים מאוד, למשל היכן עמד דניאל אק בתמונה הראשונה של צוות הפיתוח של Spotify, או מי העלה את הנושא של יכולות הניתוח של התנהגות הגולשים כמשאב יקר עבור חברות התקליטים. מאוד אהבתי את הביצוע העדין הזה, שמדגים את הרעיון של אמת סובייקטיבית.

דבר נוסף שסגנון העריכה הזה מראה הוא הנטייה הטבעית של בני אדם לזכור את עצמם לטובה, קל לראות שהדמויות תמיד יוצאות חיוביות יותר כאשר הסיפור מסופר מנקודת מבטן.

הדמויות שמובילות את הפרקים הן:
פרק 1: החזון – מנקודת מבטו של דניאל אק, היזם.
פרק2: התעשייה – מנקודת מבטו של פר סונדין, ראש חברת התקליטים סוני שוודיה.
פרק 3: החוק – מנקודת מבטה של פטרה הנסון, עורכת הדין שייצגה את Spotify בניסיונות להשיג הסכם על שימוש במוזיקה עבור השירות.
פרק 4: המתכנת – מנקודת מבטו של אנדריאס אהן, המפתח הראשון והבכיר של Spotify.
פרק 5: השותף – מנקודת מבטו של מייקל לורנצון, השותף והמשקיע הראשון.
פרק 6: האומנית – מנקודת מבטה של בובי טי, זמרת שוודית מקומית המנסה להתפרנס ממוזיקה.

החלוקה הזו מאפשרת לספר זוויות שונות של הסיפור הרחב הזה ולא רק להתמקד בפן אחד. זו בחירה מבריקה ומרתקת. בחלקים הבאים אתייחס לרעיונות המרכזיים שמועברים בסדרה.

עוד בנושא הסגנון של הסדרה, היא אינה מתיימרת להיות אובר ריאליסטית, ההפך הגמור היא אנרגטית ומדגישה את הפאן שביצירה. יש שימוש בשבירת הקיר הרביעי מידי סיום של כל פרק, כאשר הדמות הראשית של הפרק הבא אומרת לנו ״עזבו אותכם משטויות, תתנו לי לספר לכם איך זה באמת קרה״. ישנו גם שימוש בכל מיני אמצעי וויזואליזציה ושלל טריקים טלוויזיונים.

החלק של הסטארטאפ

אז אם להסתכל על הסיפור בגדול, יש לנו כאן סיפור על חברת סטארט-אפ. יזם מציע רעיון לשותף משקיע, הם מגייסים צוות ומנסים לדחוף את הרעיון שלהם לעולם. זהו סיפור שאנחנו מכירים מהחיים וגם מלא מעט סרטים. אני חושב שהשוני כאן הוא בהעברה של הזוויות השונות, שמעניקה לנו סיפור שלם בהרבה מהרגיל.

היזם דניאל אק, נראה קצת כמי שמונע מכעס ותחושות של רצון להוכיח לכולם. לאחר שהוא מכר את החברה הראשונה, הוא מתעשר ולא באמת יודע מה לעשות עם הכסף שלו. אז הוא קנה פרארי ומפנק את עצמו באוכל רחוב שומני וטעים. זה מייצג את הצעירים המתעשרים של תחילת המילניום. רבים מהם באו מרקע סוציו-אקונומי בורגני ובעקבות הצלחה של סטארט-אפ, פתאום מצאו את עצמם עם המון כסף.

המפתח, אנדריאס מייצג משהו שונה לחלוטין, הוא אידיאליסט מוחלט, הוא לא עובד בשביל הכסף, אלא מנסה דרך יכולות הפיתוח שלו לעזור לקדם את האג׳נדות שלו לעולם. אנדריאס התעקש על כך ש-Spotify יהיה חינמי לא משנה מה. צד נוסף שאנדריאס מייצג הוא הצד הטכנולוגי של הסטארט-אפ, ל-Spotify היו לא מעט אתגרים טכנולוגיים לפתור. הסדרה מתמקדת באתגר להגיע לניגון מיידי של כל שיר מרגע הלחיצה, יש אפילו ניסיון פשטני להסביר את הארכיטקטורה של Spotify, שאיפשרה להם להגיע לפתרון. אני נשארתי עם כמה שאלות, שהייתי שמח לקבל את ההתייחסות אליהם, כמו למשל איך היא הצליחו להשיג את כל השירים בעולם ולקטלג אותם באופן כזה שיאפשר להם להסיק אלו שירים דומים אחד לשני.

עורכת הדין מייצגת את הזווית החוקית, הלא פחות מעניינת מהזווית הטכנולוגית. כשרעיון מתחיל בקטן אז אפשר לעוף עם הדימיון ולפתח אותו, אבל כשהוא מבשיל פתאום עולות שלל שאלות חוקיות, אשר ביכולתן להפיל חברה שלמה, לא חשוב עד כמה הרעיון מבריק.

עולם המוזיקה

הסדרה ״הפלייליסט״ מספקת לנו נקודת מבט מרתקת על עולם המוזיקה. כרקע לעלייתה של Spotify, מראים לנו את ההשתלטות של אתר ההורדות הפיראטי, Pirate Bay, על עולם המוזיקה בתחילת המילניום. חברות התקליטים תבעו אותם וניהלו מאבק עיקש מול האתר, שבדרך כלל רק שיחק לידיהם של Pirate Bay.

פר סונדין, ראש חברת התקליטים, מוצג כמי שנאחז בקרנות המזבח. הוא רוצה שהעולם ישאר כמו שהוא, עם הדיסקים והתקליטים והשליטה המוחלטת על המוזיקה והרווחים בידי חברות התקליטים. נושא המוזיקה וההורדות הבלתי חוקיות הינו נושא מרתק. באחת הסצנות בפרק, שמסופר מנקודת מבטו של סונדין, הוא מגיע עם משפחתו לבקר במסיבה של חברים. בעל הבית הינו עורך דין שמציג לו את מערכת הסטריאו החדשה והיוקרתית שלו ואז מנגן בה קבצים שהוא הוריד. סונדין משתגע ועושה שם סצנה שלמה, הוא אומר שלקנות מערכת יוקרתית יש לבעלים כסף, אבל לשלם על מוזיקה שנעשתה במאמצים רבים וכל כך הרבה אנשים עומדים מאחורי העבודה עליה, זה מיותר בעיניו. לפי סונדין, זו גניבה לכל דבר.

קשה להתווכח עם טענות אלו, אך יש כאן הצגה רק של צד אחד של הסיפור, אני זוכר בזמנו את כך שהרבה מהקהל התלוננו על מחירי הדיסקים, רק שכל עוד לא הייתה אלטרנטיבה, חברות התקליטים לא ראו שום סיבה לשינוי. ברגע שעולם שיתוף הקבצים פרץ, היה ברור שאין דרך חזרה, אז במקום לחפש דרך כלשהי להציע אלטרנטיבה עבור הצרכנים ולאפשר פתרון לצרכנים שכן רוצים לשלם על המוזיקה שלהם, התעשייה התעקשה ויצאה למלחמה באתרים ובגולשים צורכי התכנים עצמם.

גם בנושא זכויות היוצרים עבור שירותי הזרמה כמו Spotify, הסדרה מציגה את חברות התקליטים כדרקוניות, בעלות סוללות של עורכי דין כרישים ושום רצון להתגמש. כל זה בזמן שהן סופגות הפסדים ומפטרות עוד ועוד אנשים.

הפרק האחרון – נקודת המבט של האומנים

הפרק האחרון הוא שנוי במחלוקת, אך גם מעורר אולי את הדיון המרתק ביותר בסדרה. הסדרה והתקשורת העולמית דנים רבות בנושא של המאבק/היחסים בין שירותי ההזרמה לבין חברות התקליטים. השאלה שעולה הרבה פחות היא איפה זה משאיר את האומנים.

אז הפרק הזה מעלה את הנקודה הזו לדיון, כמות הכספים ש-Spotify משלמת לאומנים שהם לא מהמפורסמים ביותר, היא מזערית ממש, המספר 12$ בחודש מוזכר בסדרה. נקודה שפחות עולה לדיון בסדרה היא האם האומנים ״הקטנים״ האלה היו מצליחים להגיע לקהל כלשהו ללא Spotify.

הפרק השישי הוא פרק שונה מאוד מכל שאר פרקי הסדרה. חמשת הפרקים הראשונים מספרים את סיפור ההצלחה של Spotify על צדדיו השונים תוך כדי סיפור ביוגרפי של כל המעורבים.לעומת זאת, הפרק השישי לוקח את הסדרה למקום אחר. למעשה הפרק השישי מתרחש בעתיד הקרוב והוא מהווה מעין נבואה של לאן מערכת היחסים בין Spotify לאומנים הולכת (לסנאט של ארה״ב על פי הסדרה).

אני חושב שהיוצרים עשו כאן עוול לסיפור, במקום להתייחס להווה ולמציאות של מערכת היחסים המורכבת בין האומנים ל-Spotify ולשמור על הרוח של הסדרה, הם בחרו להפליג על כנפי הדימיון ולייצר פרק, שמרגיש לא שייך ולא באותו הז׳אנר כמו שאר הפרקים. אני חושב שהפרק הזה משאיר טעם מר. זו בחירה מוזרה, שרק פגמה בהנאה שלי מהסדרה. יחד עם זאת, זהו פרק ודיון חשובים מאוד, אך לטעמי היה ניתן לעשות זאת גם מבלי להתיימר לדעת מה יקרה בעתיד.

דיון קצר – אז Spotify טוב לצרכנים והאומנים או לא?

״הפלייליסט״ עושה עבודה מעולה בלבחון את השירות הפופולרי של Spotify, וההשפעה שלו על הצרכן, תעשיית המוזיקה והאומנים. כך שהסדרה מניחה את הקרקע ומזמינה את הדיון בתופעה. מבחינתי האישית, לאחר שהצטרפתי ל-Spotify לפני כמה שנים (באיחור רב יש לומר), הדרך בה אני צורך מוזיקה השתנתה ללא היכר. השינוי המשמעותי ביותר הוא המעבר לשמוע מוזיקה חדשה, שלא הכרתי קודם ולא לחזור ולשמוע את אותם האומנים המוכרים פעם אחר פעם. השירות חושף בפני עולם שלם של אומני אינדי קטנים, אומנים בינלאומיים וגם אומנים כוכבים, שכלל לא הכרתי קודם. הסיכוי שהייתי מכיר את האומנים הללו ללא השירות של Spotify הוא אפסי. אני אוהב לרכוש מדיה פיזית, בעיקר תקליטים בשלב זה. הרשימה שלי, על פיה אני מחליט איזה תקליט לקנות, היא קודם כל מונעת על ידי אותם האומנים שגיליתי ב-Spotify. כך שמבחנתי השירות מאפשר לאומנים האלה להפוך אותי לקהל היעד, שיכול לרכוש את המוזיקה שלהם.

כמובן שרוב הקהל יבחר שלא לרכוש מדיה פיזית בימינו ועדיין, כמה מאותם האנשים היו מגיעים אל האומנים הללו ללא השירות? יכול להיות שהאומן אינו מקבל שכר שמאפשר לו קיום רק מההשמעות ב-Spotify, אבל השאלה שלי היא במידה ו-Spotify לא היה קיים, מה היו מקורות ההכנסה של אותו אומן והאם הוא היה מצליח יותר?

לדעתי אפשר לחשוב על דרכים יצירתיות בהן הפלטפורמה של Spotify יכולה להניב רווחים משמעותיים יותר עבור האומנים וגם לתת חוויה טובה ומלאה יותר לחובבי המוזיקה. אני חושב ש-Spotify צריכים לאפשר לאומנים לשווק באופן ברור יותר את האומנות שלהם, כריטיסים להופעות, מוזיקה על גבי מדיה פיזית ושלל Merch. זה יכול היה לחסוך לי את החיפוש בחנויות או באמזון ולתת לי אפשרות לרכוש ישירות דרך Spotify תקליטים ועוד. הייתי גם מוסיף אופציה של תרומות לאומנים (ללא עמלות).

סיכום

״הפלייליסט״ היא סדרה מרתקת שמספרת את הסיפור מאחורי סטארט-אפ טכנולוגי מקורי וחכם, שהפך לאחת מחברות הטכנולוגיה המצליחות כיום. סיפורה של Spotify הוא סיפור של יוזמה, טכנולוגיה, אומץ, תזמון ויכולת לקרוא שוק מסורתי, שנמצא על סף שינוי. מעבר לצד העיסקי, יש כאן את הסיפור של תעשיית הבידור, שהתעלמה ממגמות השוק ורצון הצרכנים. בנוסף, יש כאן סיפור על אומנות, למי היא שייכת ומהו הפיצוי ההולם של האומנים והיוצרים, שמבדרים אותנו.

הנושאים שהסדרה מציגה מרתקים בעיניי ולכן יכול להיות שאני מעט משוחד כלפיה, אך מעבר לנושאים שבה הסדרה דנה, יש כאן עריכה ודרך מקוריים לספר סיפור, דרך נקודות מבט שונות של המעורבים. הסדרה זורמת, קצבית ומהנה במיוחד. בנוסף, הדמויות צבעוניות, למרות האופי השוודי המאופק. אומנם הפרק האחרון השאיר לי קצת טעם מר בפה ועדיין ״הפלייליסט״ היא עבודת טלוויזיה ברמה גבוהה ואני ממליץ עליה בחום.
הציון שלי: 8.5/10