AVReviews

הפעם צפינו בקומדיה החדשה בכיכובה של ג׳ניפר לורנס, ״לא לוקחים קשה״. זו קומדיה Rated R, כך שציפיתי לגרסה מחודשת של ״אמריקן פאי״, האם כך הדבר?

תקציר העלילה – לא לוקחים קשה

מאדי (ג׳ניפר לורנס) עומדת לאבד את ביתה, אך הודעה מפתיעה בעיתון מספקת לה הזדמנות להרוויח כסף. הוריו העשירים והמגנים יתר על המידה של פרסי בן ה-19 (אנדרו בארת׳ פלדמן), מחפשים מישהי שתהיה מוכנה ״לצאת איתו לדייט״, לפני שהוא מתחיל קולג׳.

להוריו של פרסי יש רק תנאי אחד, אסור שהוא ידע שהיה להם יד בדבר. אז מאדי, חמושה בשמלת המיני שלה, יוצאת לגרום לפרסי לרצות לצאת איתה, במטרה להשכיב אותו ולקבל את הרכב. העניינים הולכים ומסתבכים, אז האם מאדי תצליח? והאם פרסי יהפוך לגבר לפני קולג׳?

השורה התחתונה

הקומדיה “לא לוקחים קשה” התגלה כהפתעה נעימה מבחינתי, מבעד להומור המיני, התגלו בסרט רבדים מעניינים, שהועברו ברגישות ואנושיות.

מה זה קומדיה Rated R?

אז כפי שציינתי בפתיחת הסקירה הזו, כשראיתי שמדובר בסרט קומדיית נעורים שהיא Rated R, מיד עלו לי בראש השוואות ל״אמריקן פאי״, ושאר קודמיות התבגרות למיניהן שבאו בעקבות סרטים אלה. לרוב מדובר בשילוב של בדיחות מין גסות ורדודות, יחסים בין החברה המקובלים והחנונים, וכבר הזכרתי את בדיחות המין?

אז כן, גם ב-״לא לוקחים קשה״ יש בהחלט לא מעט התעסקות במין, זאת בנוסף לסצנה דיי בלתי נשכחת בעירום, בה מאדי מכסחת במכות שלושה בני נוער, שניסו לגנוב את הבגדים שלה ושל פרסי. יחד עם זאת, לצד הגסות והשיטחיות של קומדיית בני נוער, בסוף הסרט יצאתי בהרגשה אחרת לגמרי ממה שציפיתי. בפסקאות הבאות אנסה להסביר מדוע.

סוד הקסם של ״לא לוקחים קשה״

אז כן הסרט מדבר על בחורה, שמוכנה לשכב עם מתבגר צעיר בהרבה ממנה ולקבל בתמורה לכך רכב מהוריו. לא בדיוק העלילה של ״הסנדק״. למרות זאת, הסרט, למעט כמה סצנות מעט בוטות, הינו קומדיה רומנטית חביבה על התבגרות. הדמויות של פרסי ושל מנדי, מייצגות דורות שונים ומעמדות שונים וגם אם הייצוג מעט תיאטרלי ומוגזם, יש בו לא מעט מהאמת. בעשר (או 13, אבל מי סופר) השנים שמפרידות בין השניים, נדמה כאילו הם משני כוכבי לכת שונים.

הרצינות התהומית כביכול בה פרסי מתייחס למיניות ויחסים, לעומת הקלילות של מאדי, גורמים להם להתחיל את היחסים במקומות מנוגדים כמעט, אך לאט לאט גורם לשניהם לחשוב באור מעט שונה על החיים. הדמויות בסרט, ולא רק מאדי ופרסי, לכולן יש את הבעיות שלהן, מה שגורם להן להיות אנושיות. זה כמובן מודגש ומועבר בזכות המשחק של ג׳ינפר לורנס, אנדרו בארת׳ פלדמן והקאסט התומך.

לו הייתי צריך לנסות לזקק את התשובה לשאלה של מהו סוד הקסם של ״לא לוקחים קשה״ לכדי מילה אחת, המילה שהייתי בוחר היא ״אנושיות״.

הרעיונות לצד הקומדיה

האמת שלצד כל ההתעסקות במערכות יחסים יש כמה נושאים נוספים שזוכים להתייחסות קלה, אך מעניינת בסרט. הזכרתי את הפער בין הדורות, בנוגע ליחס למיניות, יש גם ביטוי לחשיבות השונה שהדורות מעניקים לנושא של רשתות חברתיות והחיים הוירטואלים שלהם. כל הצעירים בסרט מסתובבים עם טלפונים, חלקם מצלמים כל מיני ״ולוגים״ הזויים. בנוסף יש להם רגישות חברתית מוגזמת ובכל פעם שמישהו כביכול פוגע באותה המודעות החברתית, אז מיד כולם שולפים את הטלפונים שלהם לתעד.

העלילה מתרחשת בעיירת נופש דיי מנומנמת, שהעשירים באים לנפוש בה בחודשי הקיץ, בעוד אנשים כמו מאדי מנסים לשרוד ולחיות שם. יש ביטוי לפער החברתי בין אותם העשירים (כמו גם הוריו של פרסי), לבין האנשים הפשוטים יותר. יש גם התייחסות מעניינת לנושא יוקר המחייה, למרות שהבית של מאדי הינו שלה במאה אחוז, היא עדיין נמצאת בסכנה לאבד אותו בעקבות עליית המיסים, שמוסברת בסרט בעקבות הרכישות של הבתים והקרקעות בידי העשירים. כך שגם אם עיקר הסרט מדבר על יחסים, מיניות וההתקרבות בין מאדי ופרסי, הסרט מתובל בטוב טעם בנושאים חברתיים מעט רחבים יותר.

הפסקול

לסרט ישנו פסקול שכולל שירי רוק קלסי, כשללא ספק כוכב הסרט הוא השיר Maneater של הצמד Daryl Hall & John Oates משנת 1982. השיר כמובן מתכתב גם עם הנרטיב של הסרט, וגם זוכה לביצוע פנטסטי ומגניב של פרסי על פסנתר.

בין השירים הנוספים שהופיעו בסרט תפס לי את האוזן שיר רוק בריטי, שהבליח לרגע קל בלבד בסרט, אך ברגע ששמעתי אותו, קלטתי פתאום עד כמה התגעגעתי אליו, אז הנה קבלו פינוק נוסטלגי ממני:

סיכום

״לא לוקחים קשה״ התגלה כהפתעה נעימה מאוד מבחינתי. ז׳אנר הקומדיות בשנים האחרונות הפסיק להיות רלוונטי עבורי, יותר מידי הומור נמוך, פחות מידי תחכום ועידון. אם כי פה ושם היו כמה הפתעות, כמו למשל ״כרטיס לגן עדן״, שקיבל ממני ציון גבוה, בעיקר כי הוא חביב מספיק ולא גס רוח.

ב״לא לוקחים קשה״ בהחלט היו רגעים ״נמוכים״, אבל אי אפשר לעמוד בפני החן של ג׳ניפר לורנס, שנראה כאילו היא ממש הדביקה את הקאסט כולו, באותה תחושה של רגישות ואנושיות, שמצליחה לגבור על העלילה הדיי פשטנית ונמוכה ובסופו של דבר לייצר סרט קומדיה, שסיימתי את הצפייה בו עם חיוך רחב על הפנים.
הציון שלי: 8/10.