AVReviews

סרטי דוקו מוזיקה

אחד הז’אנרים האהובים עלי של סרטים דוקומנטריים הוא סרטי דוקו על מוזיקה. זה תמיד נורא מעניין לקבל הצצה על מאחורי הקלעים של התעשייה המרתקת הזאת והאנשים הרבים המעורבים בתהליך היצירה המופלא הזה.
לאחרונה צפיתי במספר סרטי\סדרות דוקו של מוזיקה בנטפליקס והנה סקירה קצרה שלהם.

דיוויד בואי: האיש ששינה את העולם (2016)

דיוויד בואי הוא אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בתולדות המוזיקה. התיאטרליות המשונה שלו, הבגדים הצבעוניים, הקול המיוחד והמוזיקה המגוונת הם המאפיינים של דמותו. בואי הוציא כמות אדירה של אלבומים ובנוסף היה שחקן קולנוע, מפיק, תסריטאי ואפילו במאי.
סרט הדוקו הזה מתבסס על מספר ראיונות שבואי נתן בתקופות שונות. הראיונות חתוכים וכל פעם הסרט קופץ בין הראיונות. בין קפיצה לקפיצה ישנם ראיונות של אנשים שונים שהיו קרובים אליו, חברות שלו, שדרני רדיו וכו’.

אני הרגשתי שהסיפור מסופר בצורה מאוד לא מסודרת, האירועים כביכול מסופרים בצורה כרונולוגית, אבל נקטעים כל פעם לעוד קטע מאחד הראיונות של בואי. לי אישית היה קשה לעקוב ולבנות תמונה מסודרת בראש של הסיפור של דיוויד.
כל המרואיינים היו דיי משעממיים ולקוניים ואולי הכי גרוע אין קטעים מוזקליים כלל, לא קטעים מעניינים מהופעות, אפילו לא קטעים מהשירים שלו ברקע.

הסרט יצא כ-4 חודשים אחרי מותו של בואי, ונראה שהיוצרים רצו לרכב על הנושא להשגת רייטינג. הם חתכו והדביקו כמה ראיונות, הביאו כמה מרואיינים קצת סוג ב’ ואפילו לא טרחו להוסיף קטעי מוזיקה.

לסיכום, סרט סופר מאכזב על אחד האומנים הכי מרתקים שהיו לנו.
הציון שלי: 5/10.

גאגא: מטר חמישים ושבע (2017)

הסרט הזה עוקב אחרי ליידי גאגא בזמן העבודה על אלבומה “Joanne”, ולקראת ההופעה שלה במחצית הסופרבול – אחת הפסגות הגבוהות ביותר בעולם הפופ האמריקאי.

כבר מהפתיחה מאוד ברור שמדובר בסרט מאוד אינטימי, גאגא נחשפת בסביבה הביתית והמשפחתית שלה, בלי איפור ובלי מסיכות. לטעמי זו בהחלט הרוח של הסרט, הרגשתי שאנחנו באמת נחשפים למי זאת ליידי גאגא. היא לא מסתירה את תחושות הדיכאון שלה מהכישלונות במציאת בן זוג, או את החרדה מכישלון במוזיקה שלה. אנחנו גם מתוודעים לכאב הפיזי הרב שהיא חשה בעקבות שבר שהיה לה לפני מספר שנים.
הקצב של הסרט גבוה, הוא לא נתקע על סגמנט מסוים הרבה זמן והוא גם מאוד מגוון. יש צילומים מאולפן ההקלטות, היה ממש מגניב לראות אותה מנגנת ושרה, אפשר להתווכח על המוזיקה שלה אבל אין ספק שהבחורה מאוד מוכשרת. יש צילומים מאחורי הקלעים של צילום קליפ עבור האלבום החדש, ראיון שהיא נתנה לתחנת רדיו, הפתעה שהיא עשתה למעריצה שרופה ועוד ועוד.

החלק האחרון של הסרט מראה את ההכנות לקראת ההופעה במחצית הסופרבול, שם אנחנו רואים את תשומת הלב הרבה שגאגא מקדישה לכל פרט קטן והעבודה הקשה שהיא משקיעה כדי שהכל יצא מושלם.
יש הרבה קטעים מוזיקליים נדירים, גם הקלטות באולפן וגם הופעות שהיא עורכת לקידום האלבום.
אני ממש לא נמנה על חובבי המוזיקה של ליידי גאגא, אבל הסרט הזה לגמרי גרם לי להעריך את האומנות שלה. היה מרשים לראות את ההשקעה שלה וכמה שהכל חשוב לה. בנוסף אנחנו נחשפים לצד האנושי שלה, ההומור וגם העצב והכאב.

לסיכום מדובר בסרט דוקו מעולה שלא משעמם לרגע, כייפי מאוד לצפייה, ומרגיש מאוד כנה.
הציון שלי 7.5/10.

המתריסים (2017)

“המתריסים” היא מיני סדרת דוקו ב-4 חלקים שמספרת את סיפורם של ג’ימי אייבון וד”ר דרה. מדובר על שני מפיקי על שבאים מעולמות שונים לחלוטין שהתחברו בשנות ה-90 והפכו לחברים ושותפים. לימים הם הקימו יחד את חברת Beats, חברת האוזניות שנמכרה לאפל בסכום פעוט של 3.2 מיליארד דולר.
בציוד קולנוע בייתי יש שלוש אותיות מפורסמות שמהוות תו תקן של איכות: THX, אז בסדרות טלוויזיה או דוקו שלוש האותיות האלה הן HBO. זה לא שכל מה ש-HBO מייצרים הוא מוצלח, אבל סטנדרט ההפקה בדרך כלל הוא ברמה הגבוהה ביותר.
העובדה שמדובר בסדרה של 4 פרקים (ופרקים בהחלט ארוכים) מאפשרת ליוצרים באמת לספר את הסיפור המלא של שתי הדמויות הראשיות בצורה כרונולוגית ומסודרת. במהלך כל פרק יש מספר קפיצות בין הסיפור של דרה לסיפור של ג’ימי. החלק שכל דמות מקבלת הוא משמעותי והמעבר ביניהם לגמרי מוסיף עניין ולא מרגיש קופצני.
מבחינת המרואיינים, אם בדוקו על בואי הם היו קצת סוג ב’, אז המרואיינים כאן כוללים בין היתר את: בונו, ברוס ספרינגסטין, טום פתי, גוון סטאפני, סנופ דוג, אמינם, טראנט רזנור ועוד. לא ניראה לי שאפשר לבקש יותר מזה.
העריכה של הראיונות מעולה, תוך כדי הריאיון מראים קטעים רלוונטיים, והרבה פעמים כשמרואיין אומר משהו על מרואיין אחר אז העריכה מראה איך המרואיין השני מקשיב ואז מגיב, קטע שממש אהבתי.
במשך כל הסדרה יש המון קטעים מצולמים מהתקופות הרלוונטיות, קטעי ראיונות, קטעים מקליפים ומהופעות, וכל מה שצריך על מנת לקבל באמת תחושה אותנטית של התקופה המדוברת.

דרך סיפורם של ג’ימי ודרה, הסדרה נותנת הצצה לתהליכים מרכזיים שעברו על המוזיקה (בעיקר בארה”ב, אבל לא רק) משנות ה-70 עד עכשיו. כמו-כן יש מספר סיפורים מרתקים על מאחורי הקלעים של שירים ספציפיים.
הצגת הסיפור בסדרה היא מאוד מאוזנת, מדברים עם דרה גם על המעשים הפחות חיובים בחייו. בפרק על ה”גנגסטר ראפ” מראים לנו את שני הצדדים של המטבע, מצד אחד הראפרים רצו “לייצג” את השכונות שלהם ופשוט לעשות מוזיקה, ומצד שני הליריקה הייתה מאוד אלימה ועוררה המון התנגדות.
למרות האורך הכולל של הסדרה, אותי היא לא שיעממה לרגע, העריכה המעולה והשילוב של ראיונות מעכשיו וקטעי ארכיון דיי הדביקו אותי למסך.
לטעמי, מדובר בסדרת דוקו שיכולה בקלות להוות דוגמה לאיך לייצר דוקו שמצליח להיות גם מקיף, רציני, עמוק וגם כייפי ולא משעמם.

לסיכום, מדובר באחת מסדרות הדוקו הטובות שראיתי. הסדרה מאוד כיפית ומעניינת בעוד ההפקה והעריכה הן מופתיות.
הציון שלי: 9/10.

כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.