בכתבה זו אמליץ לכם על שתיים מהסדרות הטובות ביותר שצפיתי בהן השנה, ״פארגו״ עונה 4, אשר צפיתי בה בסלקום TV (זמינה בכל שירות שיש בו HBO) ו-״האיש שלי בפנים״ בנטפליקס.
הקדמה – לאן נעלמו המלצות הצפייה שלנו?
מי שעוקב אחרי האתר שלנו בוודאי שם לב שהשנה כמות סקירות הסרטים והסדרות שלנו ירדה באופן משמעותי. הסיבה לכך היא ירידה משמעותית בכמות התכנים שאני צופה בהם. מאז ה-7 לאוקטובר, אני פשוט לא מצליח ליהנות יותר מידי מטלוויזיה. אני מעדיף צפייה קלילה יותר כגון תכני ריאליטי, דוקו-ספורט ודברים דומים. קשה לי להימשך לסרטים וסדרות, כשהמציאות מרגישה כל כך כמו סרט בעצמה, פתאום האפקט של הקולנוע פשוט לא מצליח לתפוס אותי. גם כשאני כבר כן מוצא משהו שתופס אותי, לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת, לנתח ולכתוב סקירה שלמה.
אולי הז׳אנרים שהכי איבדתי עניין בהם הם פנטזיה ומדע בדיוני, שני ז׳אנרים שהייתי ממש אוהב. למשל בעונה השנייה של ״בית הדרקון״, צפיתי רק בשני הפרקים הראשונים ולא המשכתי (סקירה לעונה 1 של ״בית הדרקון״). יצא לי גם לראות בקולנוע את החלק השני של Dune, יצירה אפית ומרהיבה כביכול, שלא הצלחתי להתרגש ממנה ולא הייתי מסוגל לכתוב עליה (סקירה לחלק 1 של Dune).
בכל זאת, כמה סדרות השנה כן הסבו לי הנאה. אולי הסדרה שהכי נהניתי ממנה השנה היא העונה השלישית של ״הדוב״, שכן יצא לי לכתוב עליה. לאחרונה צפיתי בשתי סדרות נוספות שהן מעולות בעיני וכעת אספר לכם עליהן בקצרה.
פארגו – עונה 4, סלקום TV
ראשית אציין שמדובר בעונה שעלתה בשנת 2020 ופספסתי לחלוטין, למרות שצפיתי בעונות הקודמות. כך שלא מדובר כאן בעונה חדשה ולמעשה לסדרה יש כבר עונה חמישית שעלתה לשידור בנובמבר 2023.
הסדרה ״פארגו״ שואבת השראה סגנונית מהסרט בעל אותו השם, היא סדרת פשע-קומדיה-שחורה, שעלתה לראשונה בשנת 2014. אחרי שלוש עונות, יוצרי הסדרה לקחו הפסקה של כמה שנים וכפי שציינו, העונה הרביעית עלתה בשנת 2020. העונה הרביעית (כמו גם הקודמות, למרות קשרים קלים ביניהן) עומדת בפני עצמה ואינה דורשת צפייה בעונות הקודמות, כך שזו מעין מיני סדרה, או סדרת אנתולוגיה, אם תרצו.
הסיפור המרכזי סובב סביב שתי משפחות/אירגוני פשע אתניים בשנות ה-50 בקנזס. ארגון אחד הוא של אפרו-אמריקאיים, בראשו נמצא לוי קנון (כריס רוק) והמשפחה השנייה היא של איטלקים בראשות ג'וסטו פאדה (ג'ייסון שוורצמן). הארגונים נאבקים על השליטה בפשע המאורגן בעיר. במקביל בכל ארגון יש גם מאבקים פנימיים, כשהבולט בהם הוא המאבק בין ג'וסטו לבין אחיו חמום המוח, גאטנו (סלווטורה אספזיטו).
כמו בכל העונות של הסדרה, גם כאן ישנה שורה של דמויות משנה אקסצנטריות ושלל תקריות וצירופי מקרים הזויים, שמניעים את העלילה. הדמות האקסצנטרית מכולן היא ללא ספק דמותה של האחות אוריאייטה מייפלואר (ג'סי באקלי), בעלת החיבה לניצול הגישה שלה לתרופות לצרכים לא אתיים ומפוקפקים.
דמויות בלתי נשכחות נוספות הן זלמייר וסוואני, צמד פושעות שבורחות מהכלא, ואחראיות להמון בלגן בסדרה. הן גם אחריות לאחד הדיאלוגים הכי מרשימים בעונה לטעמי כשהן מסבירות את ההבדל בין פורעי חוק לבין פושעים.
בצד השוטרים, יש את דמותו האניגמטית משהו של אודיס, שוטר מושחת ונוירוטי עם שלל ״טיקים״. זו דמות שקשה לפיצוח, כיוון שנראה שהוא בעצמו כבר איבד את ההבנה באיזה צד הוא. דמות שוטר הרבה יותר ברורה, אך ססגונית לא פחות, היא דמותו של השוטר הישר, דיק וויקוור, שמגיע מדת המורמונים.
משפחה נוספת שמניעה את העלילה, היא משפחת סמותני, משפחה מעורבת של גבר לבן, אישה אפרו-אמריקאית ובתם הנערה. הבת משמשת גם בתור המקריינת של העלילה. המשפחה היא בעלים של עסק ללוויות. כשהם נכנסים לצרות כלכליות הם מחליטים לקחת הלוואה מלוי קנון, במהלך שמסבך אותם בכל המאבק. קשר נוסף של המשפחה הוא שאחותה של אם המשפחה היא זלמייר, פורעת החוק, שבחרה מהכלא והזכרנו כבר.
פרט טריוויה מעניין נוסף הוא שאת אב המשפחה מגלם Andrew Bird, שהוא מוזיקאי וזמר, שגם המלצנו השנה על אלבומו Sunday Morning Put-On.
לסיכום עם דמויות הזויות ובלתי נשכחות, דיאלוגים מרתקים, הרבה הומור שחור ועלילה עם אינספור תפניות, אני חושב שמדובר בעונה מופתית. יש כאן רגש, חוכמה והומור שלגמרי התחברתי אליהם.
האיש שלי בפנים – עונה 1, נטפליקס
הסדרה השנייה, שאני רוצה להמליץ לכם עליה היא סדרה חדשה שיצאה ממש לאחרונה בנטפליקס. זו סדרת קומדיית ״feel good״, מבית היוצר של מייקל שור, יוצר ״המקום הטוב״. הכוכב הראשי של הסדרה הוא טד דנסן הוותיק, שכמובן גם הוא שיחק ב״המקום הטוב״.
דנסן מגלם את צ׳ארלס, פרופסור להנדסה בפנסיה ואלמן. כשבתו של צ׳ארלס דוחפת אותו למצוא עיסוק או תחביב כלשהו, הוא מחליט להיענות למודעת דרושים מסתורית מעט בעיתון. כשהוא מגיע לראיון העבודה, מסתבר שהתפקיד הוא להסתנן במסווה לבית אבות על מנת לעזור לחוקרת פרטית לחקור מקרה של גניבת תכשיט שאירע שם.
טד דנסן מגלם את הדמות באופן מקסים וחיובי, מלא בהומור ועם לא מעט ״dad jokes״. תוך כדי תפקידו הוא הופך לחביב בית האבות.
מנהלת בית האבות היא דידי, שמגולמת בידי Stephanie Beatriz, שמוכרת לי כסוניה, אחותה של גלוריה ב״משפחה מודרנית״, בנוסף היא מוכרת מ״ברוקלין 911״. גם סטפני מגלמת כאן דמות אנושית ורגישה במיוחד, היא מנהלת שכולה לב ומקצועיות וגם וורקוהוליקית.
את צ׳ארלס מפעילה החוקרת הפרטית, ג׳וליה, שמציגה את עצמה כבתו אמילי, על מנת שתהיה לה גישה להגיע לבקר את צ׳ארלס בבית האבות. מה שכמובן גורם לסיבוך כשבתו האמיתית מגלה שהוא שם ומגיעה לבקר.
החקירה נעה לכל מיני כיוונים, מחשד ראשוני בעובדי המקום, עד לדיירים. לכל אורך הדרך צ׳ארלס מדווח בתיאטרליות לג׳וליה על התקדמות החקירה בעזרת רשמקול. את הדיווחים שלו הוא מתבל בפרטים כמו מזג האוויר, האוכל בחדר האוכל ועוד שלל פיסות מידע לא רלוונטיות בעליל, שמטריפות את ג׳וליה.
תוך כדי החקירה, צ׳אליס מתחבר עם הדיירים ומוצא לעצמו חברי אמת וגם ״יריב מיני״, שמאשים את צ׳ארלס בגניבת חברתו/אישתו/גרושתו. תהליך נוסף שמתרחש הוא ההתקרבות של צ׳ארלס ובתו, שמאז פטירת האם, הייתה מעיין חומה ביניהם.
יש לי חיבה מיוחדת לתכנים שבהם ״זקנים״ הם הכוכבים, כמו למשל בסדרה ״שיטת קומינסקי״ עם מייקל דאגלס ואלן ארקין. משהו בגישה שלהם לחיים, שלוקחת הכל בפרופורציה הרבה יותר נכונה, יחד עם ההבנה שכל יום באמת יכול להיות האחרון, תמיד קסם לי. כנראה שאני מעין ״נשמה זקנה״ כזו.
לסיכום, אני מצאתי את הסדרה אנושית, מקסימה ומאוד משעשעת, לחלוטין ההגדרה של "feel good tv" מבחינתי.
לחובבי ״המקום הטוב״ אציין שגם Marc Evan Jackson, שגילם את שון, יריבו המר של דמותו של דנסן בסדרה, מופיע כאן בתפקיד של כמה סצנות, בתור מי שמזמין את החקירה מג׳וליה, מכיוון שהתכשיט שנגנב היה של אימו, שנמצאת בבית האבות. בנוסף בפרק האחרון של העונה, יש הופעת cameo קצרצרה של דמות נוספת ואהובה מ״המקום הטוב״, אבל אשאיר את זה לכם לגלות איזו דמות.
