fbpx

קפטן מארוול (2019)

באיחור קל של מספר שבועות, יצא לי לראות את קפטן מארוול. בזמן הזה כבר קראתי מספר ביקורות, וגם מספר חברים הספיקו לראות את הסרט. אז הגעתי עם ציפיות דיי נמוכות כי רוב הביקורות היו שהסרט הוא רק "בסדר".

תקציר העלילה

ווירס, היא לוחמת חייזרית מגזע הקרי, שנמצאים במלחמה מול גזע הסקרולים (גזע חייזרי שמסוגלים להפוך צורה לכל אדםחייזר שהם רואים). היא אינה זוכרת הרבה מעברה פרט לפלאשבקים וסיוטים. במהלך מבצע הצלה של סוכן של קרי בכוכב מרוחק, ווירס נלקחת בשבי על ידי הסקרולים. הסקרולים מחברים את ווירס למכונה שמראה להם את הזיכרונות שלה. ווירס מצליחה להשתחרר ותוך כדי שהיא הורסת את כל החללית, שבה החזיקו אותה, היא נמלטת במעין קפסולת מילוט ונוחתת בכדור הארץ (בסניף של בלוקבאסטר ליתר דיוק).
יחד עמה נחתו גם מספר סקרולים, תוך כדי המרדף אחריהם, וויגס מגלה את עברה ומשתפת פעולה עם ניק פיורי על מנת להציל את כדור הארץ, שנקלע למלחמה בין שני גזעי החייזרים.
ווירס עם היחידה שלה.
אומנם הסרט הוא חלק מהיקום הקולנועי של מארוול, אבל הוא לגמרי יכול לעמוד בפני עצמו. זה נכון לגבי חלק גדול מסרטי מארוול ועדיין בסרט הזה זה הרגיש לי בולט יותר. 
כמובן שיש כאן המון פנינים למעריצי היקום של מארוול. יש סצנה בסרט שניק פיורי יושב ומכין מסמך, בו הוא הוגה את תכנית ה"נוקמים". תחילה הוא קרא לתכנית “The protector”, ואז הוא מסתכל על תמונה של מטוס קרב בשם ה"אוונג'ר", המצלמה עוברת לפנים שלו ואנחנו ממש מרגישים את הגלגלים שלו בראש זזים, ואז הוא עורך את המסמך בלי שאנחנו רואים את המסך. זו סצנה קטנה וגאונית, דוגמה לקולנוע "מרמז", שהוא הרבה יותר חזק מפשוט להראות לנו איך הוא כותב את המילה בפועל. לי אישית הייתה ממש צמרמורת בסצנה הזאת.
מעבר לזה יש לנו את הסוכן קולסון, כשהוא רק בתחילת דרכו כעוזר של פיורי, וגם יש את הסיפור של איך אבן הטסרקט הגיעה לידי סוכנות שילד. החלק שאולי הכי פחות אהבתי בסרט, זה הסיפור על איך פיורי איבד את העין שלו, זה היה משהו טיפשי לטעמי.
פיורי וקולסון.
כמו שיש הרבה פנינים למעריצי מארוול, יש גם המון פנינים לאלו מאתנו שגדלו בשנות ה-90. את זה שווירס נוחתת בסניף של בלוקבאסטר כבר הזכרתי. יש מספר בדיחות על אמצעי התקשורת של אותם ימים: אינטרנט שמתנתק לווירס בזמן שהיא מחפשת מידע כלשהו, לפיורי יש pager דו-כיווני שהוא רואה בו כגאדג'ט מתקדם. 
אולי הקטע הבולט ביותר של שנות ה-90 הוא הפסקול של הסרט, שכולל לא מעט להיטים גדולים של שנות ה-90. קראתישמעתי מספר ביקורות על כך שהפסקול מרגיש קצת אגרסיבי מידי כאילו זורקים לנו את שנות ה-90 בפנים בצורה לא עדינה. אני קצת מבין למה הם מתכוונים, אבל לא מצאתי את זה מפריע במיוחד. שילוב השיר Just a girl של No Doubt באחד מסצנות הקרב הכי מרכזיות בסרט היה ממש מגניב ולגמרי במקום.
אינטרנט קפה, מישהו?
טוב אחרי ההקדמה ה"קצרה" הזו, אפשר להתחיל לכתוב את מה שחשבתי על הסרט.
מצאתי את הסרט מהנה וקליל מהסצנה הראשונה ועד האחרונה. הקצב של הסרט היה נהדר לטעמי, אין רגעים מתים, הרגשתי שכל סצנה בסרט לוקחת בדיוק את פרק הזמן שהיא צריכה לקחת, אין גרירות מיותרות, אין שום משיכת זמן, מה שנמצא בסרט מרגיש שהוא צריך להיות שם.
גם בסרט הזה יש את הטריק השחוק של דמות ראשית שלא זוכרת את עברה, אבל לטעמי הסרט הזה מטפל בזה בצורה מעולה. כבר בפתיחת הסרט אנחנו מקבלים הצצה לזיכרונות של ווירס, דרך המכונה של הסקרולים. ההצצה הזו דיי מספיקה על מנת להבין את הסיפור הכולל, ובכך זה מוציא את העוקץ והיחס היותר מידי רציני לתהליך שהגיבור צריך לעבור על מנת להבין מי הוא, כיוון שלצופה זה דיי ברור כבר. לטעמי הגישה הזו לנושא איבוד הזיכרון אפשרה לסרט להישאר קליל ומהנה, בלי ליפול לתהומות הייסורים של הגיבור שרק מנסה להבין מי הוא. ווירס כן מופתעת לגלות את עברה, אבל זה לא סוחט אובר רגשנות.
גזע הסקרולים.
מה שמוביל אותי לדמות של ווירס, ברי אולסן שמגלמת את ווירס עושה עבודה מעולה לטעמי, היא משרה ציניות, קלילות והמון מגניבות בדמות שלה. היחס שלה לדברים שקורים, ההומור שהיא תמיד מכניסה בכל סיטואציה, מזכיר לנו שאנחנו בסרט קומיקס, שבאנו ליהנות, לצחוק ולראות קטעי אקשן מגניבים.
קטעי האקשן בסרט הם דיי קצרים ומאוד מחוברים לקצב הגבוה של האירועים שקורים בסרט. אני מאוד אהבתי את האורך שלהם, אין כאן מרדפים של 15 דקות, או קרבות אפיים, האקשן הוא במידה הנכונה לסרט כזה לטעמי. הקרב החביב עלי בסרט הוא כשוויגס מגיעה לכדור הארץ ורודפת אחרי אחד הסקרולים (לאחר שהוא ניסה לחסל אותה), הסקרול בורח לרכבת ותופס צורה של אישה מבוגרת. וויגס מגלה אותה והם מנהלים קרב, האישה המבוגרת נלחמת בסגנון יודה (שרגע אחד לא מסוגל ללכת בלי מקל הליכה ושנייה אחרי קופץ באוויר ועושה סלטות), זה קטע שנורא הצחיק אותי, בעוד כל שאר הנוסעים בשוק לגמרי ומנסים לעזור לזקנה המסכנה.
מה בנוגע לסיפור? גם בפן הזה לטעמי הסרט בהחלט מוצלח. יש כמה טוויסטים, שעבורי לא הרגישו מאולצים ובהחלט תרמו לסיפור, שמתפתח בצורה מעניינית.
לאספקטים נוספים בסרט אני רוצה להתייחס תוך כדי השוואה למספר סרטים אחרים.
קודם כל, איך אני רואה את הסרט הזה ביחס לסרטים אחרים ביקום של מארוול? אני צפיתי כמובן בכל (טוב כמעט בכל) הסרטים ובהחלט מחבב את היקום, אבל שני הסרטים האהובים עלי הם דווקא שניים שפחות מחוברים לסרטים המרכזיים: דוקטור סטריינג' ושומרי הגלקסיה הראשון. קפטן מארוול לגמרי יושב במשבצת של שני הסרטים הללו, הוא קצבי, מלא הומור ועם גיבור ראשי מאוד סרקסטי. בכלל מצאתי הרבה דמיון בין איך שברי לארסון מגלמת את ווירס ואיך ש-Benedict Cumberbatch (לא מתכוון אפילו לנסות לכתוב את השם הזה בעברית) מגלם את דוקטור סטריינג', הסרקזם, החוצפה, הביטחון המופרז נוטף משתי הדמויות הללו. האמת שגם פיטר משומרי הגלקסיה (שמגולם על ידי כריס פראט) גם מאוד מתאים לתבנית הזו.
ככה התלבשו המגניבים בשנות ה-90. שימו לב לחולצה של NIN.
בעוד שבדוקטור סטריינג' מעבר להומור הרב, יש גם קטע דיי רציני, הרחמים העצמיים שלו אחרי תאונת הדרכים שהוא עבר והמסע שלו לשיקום בעזרת המנזר הקסום, בקפטן מארוול כמעט שאין קטעים רציניים כאלה. כשווירס מגלה את עברה, ונפגשת עם דמות שהייתה מאוד קרובה עליה בעבר, אז כן יש איזו דמעה וחיבוק מרגש, אבל מדובר בסצנה מאוד קצרה ומיד הסרט חוזר לקלילות שלו. 
הסצנה הבאה אחרי האיחוד המרגש היא שכן שנוקש בדלת ו-ווירס פותחת את הדלת בחשדנות וקור, כי היא חושדת שכל אחד יכול להיות סקרול. רצף שתי הסצנות האלה בדיוק מייצג את הוויב הכללי של הסרט לטעמי, יש סיפור מרגש, אבל למה להתעמק בזה יותר מידי כשאפשר לצחוק וליהנות.
סרט נוסף שחשוב לי להשוות את קפטן מארוול מולו הוא לא אחר מאשר וונדר וומן. כשוונדר וומן יצא לפני כמה שנים הוא עשה המון רעש בעקבות היותו סרט על גיבורת על נשית. אז נכון אנחנו כבר במילניום החדש, אבל גיבורת על נשית היא עדיין משהו דיי יוצא דופן. כמובן שהליהוק של גל גדות עשה את זה להרבה יותר מעניין מבחינת הקהל הישראלי. אני בהחלט אהבתי את וונדר וומן במיוחד בהשוואה לשאר סרטי DC בשנים האחרונות. מדובר בסרט שמצולם יפה עם סיפור לא רע וגל בהחלט מאוד הרשימה ביכולת להוביל סרט.
כשסרט מובל על ידי גיבורה אישה, אי אפשר שלא להתייחס קצת לפמיניזם. הנשים בשני הסרטים הללו הן חזקות ומובילות, לוחמות אמיצות, שלרגע לא רואות את עצמן נחתות. ההבדל מבחנתי הוא שווירס עושה זאת בלי להיקשר לשום גבר ולא בחצאית מיני. 
אני לא רוצה לספלייר את סיפור הרקע של הדמות של ווירס, אבל הדמויות מעברה הן החברה הכי טובה שלה, הבת שלה, ומדענית פורצת דרך. ניק פיורי שמלווה את ווירס בכדור הארץ, הוא על תקן העוזר הקומי בלבד. 
בפתיחת הסרט ווירס מתאמנת עם מפקד הצוות שלה יון-רוג (בגילומו של ג'וד לאו), והוא פשוט מכניס לה אגרוף לפנים, אומנם עדיין לא נעים לראות את זה, אבל זה מראה ש"את לא אישה, את לוחמת כמוני".
עם כל הקלילות של הסרט, זהו סרט שממש חוגג עוצמה נשית לטעמי. אם הייתי צריך לבחור איזה סרט גיבורת על להראות לבת שלי (אחרי שהיא תגדל קצת כמובן), בלי ספק הייתי מעדיף את קפטן מארוול על פני וונדר וומן.
בתקופה האחרונה היה לנו שני סרטי מדע בדיוני: ערי טרף ואליטה, שהדמות הראשית בשניהם היא אישה, אני בהחלט מרוצה מהמגמה הזו.
שתי נקודות אחרונות לסיום: דובר רבות על טכנולוגיית ההצערה שהפעילו על סמואל ג'קסון על מנת להצעיר אותו ב-20 שנה, מבחנתי זה לגמרי עבד ובאמת מדובר בטכנולוגיה מאוד מרשימה.
ניק פיורי, טכנולוגיית ההצערה המרשימה.
ונקודה אחרונה, בסרט אין שימוש כלל בביטוי "קפטן מארוול", ישנה דמות שנקראת מאר-וול, אבל זו דמות אחרת ולא ווירס, זה היה דיי מוזר בעיניי.
לסיכום, מדובר בסרט קומיקס מהנה וכייפי שחוגג עוצמה נשית. הוא מצחיק, מצולם ומשוחק נהדר. הסרט הזה לגמרי נכנס לרשימת סרטי מארוול האהובים עלי, מבחנתי ככה אני אוהב את סרטי הקומיקס שלי.
הציון שלי 8.5/10.

כתיבת תגובה