fbpx

סיכומי הכס

הגיעה העת לטבול את הנוצה שלי בצנצנת הדיו, לשבת ליד האח הבוער ולסכם את סדרת הפנטזיה הגדולה ביותר בשנים האחרונות. 
 אני חובב פנטזיה בעיקר מאז סרטי שר הטבעות (אותם ראיתי עשרות פעמים כולל הגרסאות המורחבות) וממשחקי וידאו (ז'אנר משחקי התפקידים הוא המועדף עלי). תנו לי חרבות, קסמים ודרקונים ואין מאושר ממני. אני בטוח שאני ממש לא היחיד שחובב את הז'אנר, ויחד עם זאת כמות הסרטיםסדרות מהז'אנר היא אפסית. והמעט שהיו, לרוב היו ברמה על גבול המחרידה.

ככה זה התחיל…

כשהגיעה העונה הראשונה של משחקי הכס, הייתי נרגש מאוד. בעונה הראשונה צפיתי יחד עם אשתי בהשתוקקות. אומנם בתחילת הפרק הראשון בסצנה של המהלכים הלבנים, אשתי כבר חשבה לפרוש, אבל הצלחתי לשכנע אותה לתת הזדמנות והיא לגמרי התמכרה כמוני. כמה שבועות אחרי סיום העונה הראשונה, אפילו צפינו בכולה שוב. 
מתוך סצנת הפתיחה של משחקי הכס.
אני חושב שהעונה הראשונה של הסדרה היא מופתית, מרתקת ומפתיעה. לטעמי זו אחת העונות הטובות ביותר בכל הזמנים ובקלות העונה הטובה ביותר של הסדרה. אז מה היה כל כך מדהים בעונה הראשונה? האומץ והבוטות של התסריט והצילומים. היוצרים אמרו בלי להסתיר "אנחנו סדרת פנטזיה למבוגרים, ואנחנו לא מתביישים בזה".
האומץ האדיר להרוג דמויות ראשיות הוא משהו שלא ניראה כמותו על המסך. כמעט בכל סרט או סדרה הדמויות הראשיות הן חסינות, לפחות עד לסיום, אחרת על מה הסיפור? ובכן לא במשחקי הכס וזה נתן טוויסט ריאליסטי ומרתק לסיפור, אף אחד לא חסין, בדיוק כמו במציאות.
כולם כמובן זוכרים את עריפת הראש של נד סטארק, אבל במהלך העונה הראשונה גם ויסריז טארגריון (אחיה היהיר של דינאריז), חאל דרוגו והמלך רוברט באראתיון כולם קיפחו את חייהם וכולם היו דמויות ראשיות.
נד סטארק, לעולם לא ישכח.
דבר נוסף שבו ליוצרים היה אומץ, הוא מערכת היחסים מעוררת המחלוקת בין סרסיי לאחיה ג'יימי, נושא שלא הרבה סדרות היו מוכנות להתעסק בו בצורה גלויה כזו.
הקצב וההספק של העונה הראשונה היה באמת גבוה ויחד עם זאת לא הרגיש קופצני. רוב הדמויות בעונה הראשונה היו דיי מקובצות והסיפור לא התרחש בהמון אזורים שונים, כמו שקורה בעונות הבאות.
לטעמי בכל שאר העונות היה ליוצרים קשה לשמור על אותה איכות. אומנם האומץ בהריגת הדמויות הראשיות בעונה הראשונה, היה אולי הגורם המשמעותי ביותר לייחודיות של הסדרה, אבל הוא גם גבה מחיר. לקח כמה עונות עד שהדמויות ששרדו הפכו למעניינות באותה רמה של הדמויות מלאות הכריזמה שלא זכו לשרוד את העונה הראשונה. רוב סטארק, ג'ון שלג או האחים לבית באראתיון, לא היו דמויות עם כריזמה מספקת לטעמי.
דינאריז עם בעלה, חאל דרוגו. גם הוא לא שרד את העונה הראשונה.
דבר נוסף שהיוצרים לא הצליחו לשמר בעונות הבאות זה קצב האירועים. כשצפיתי בפרקים אחת לשבוע, במשך רוב העונות הייתי מלא בתחושת תסכול. ההרגשה הייתה שהעלילה פזורה להמון עלילות משנה, כאשר בכל פרק כל אחת מהן מקודמת ממש במעט. רק בפרקי הסיום של העונה היה קורה משהו דרמטי. לקראת העונה האחרונה, צפיתי שוב בעונות 2-7 במרתון, ובצפייה כזאת אני חייב לומר שתחושת התסכול קטנה בהרבה.
רוב סטארק, דמות די חסרת כריזמה.

העונה האחרונה

הציפייה מהעונה האחרונה של משחקי הכס הייתה מרחיקת שחקים ממש. כמות התיאוריות והניחושים שהעסיקו את מיליוני המעריצים מילאו כל פינה ברחבי הרשת. השאלות הבוערות היו, מה יהיה עם מלך הלילה (כולל הרבה תיאוריות על מי הוא בעצם) וכמובן מי ישב בסופו של דבר על כס הברזל.
העונה הייתה קצרה מאוד וכללה רק 6 פרקים (אם כי ארוכים מהרגיל), כאשר בפני היוצרים משימה גדולה של להביא את האגדה המופלאה הזו לסיום ראוי. לצערי הרב, העונה האחרונה הזו היא די כישלון. 
משחקי הכס היא כנראה הסדרה המושקעת ביותר בכל הזמנים, תשומת הלב לפרטים היא ברמה שלא היכרנו קודם. בעונה האחרונה, ההפקה הקולנועית היא פורצת גבולות וכוללת סצנות מרהיבות וקרבות אפיים. די מוזר שדווקא בעונה כל כך מושקעות התפלחו ליוצרים מספר פאדיחות: כוס הסטארבאקס של דינאריז ובקבוקי המים המינרליים בסצנת הדיון על מי יהיה המלך בפרק האחרון.

אז עם הפקה קולנועית כל כך מרהיבה, איך זה שהעונה היא כישלון בעיניי?

נתחיל בכך שחלוקת הזמן בין העיקר לתפל הייתה מאוד בעייתית. פרק 2: אבירת שבע הממלכות, הוא אולי הדוגמא הבולטת לכך. פרק שלם שבו רוב הדמויות הראשיות מתכוננות לקרב האדיר מול מלך הלילה. פרק מלא בשיחות חולין שוליות שמטרתן לסגור פינות בקווי עלילה, שרק המעריצים השרופים ביותר מודעים להם בכלל. מבחנתי מדובר בפרק מתסכל ומבוזבז במיוחד.
בגלל כמות הזמן שהושקעה בסצנות לא חשובות אלו (יש לא מעט כאלה גם בפרק 4), פיתוח הדמויות שעברו שינויים קיצוניים במהלך העונה הזו, הרגיש נמהר מאוד. כמובן שבראשם השינוי של דינאריז, משליטה שרוצה לשלוט על ידי חמלה, למלכה מטורפת שמוכנה לשרוף עיר שלמה של תושבים תמימים. כן, היו רמזים מקדימים, אבל במשך 7 עונות דינאריז הייתה התקווה, היו לה המון רגעים של חמלה וכאב לעומת רגעים בודדים של זעם אלים. היה קשה מאוד לקבל את הטירוף הזה שהשתלט אליה בצורה כו קיצונית. זה לא רק דינאריז, גם בריאן שתוך לילה אחד עם ג'יימי הפכה לאשה רגשנית, וג'יימי עצמו שאחרי תהליך ארוך של הפיכה לגיבור זורק הכל בשנייה וחוזר לסרסיי. 
כישלון מהדהד נוסף של העונה היה הטיפול ביסוד העל טבעי. המהלכים הלבנים ומלך הלילה היו לנושא מרתק לאורך כל הסדרה. הם מופיעים כבר בסצנה הראשונה ולאורך העונות הם היו חלק בקטעי הקרבות המרהיבים ביותר. אבל מעל להכל הם היו עטופים במסתורין וכולם הרגישו שיש משהו סודי שמסתתר מאחוריהם ובמיוחד מאחורי מלך הלילה. בפרק 3 של עונה 8: הלילה הארוך, מתנהל קרב אדיר בוינטרפל בין הצבא של מלך הלילה וצבאות הצפון המחוזקים בצבא של דינאריז (וכמובן הדרקונים שלה). הקרב הוא אפי וכולל סצנות מרהיבות ברמה הקולנועית שלהן, אבל הסוף של מלך הלילה בדקירה בודדת של אריה, מבלי קרב או מאבק כלשהו, היה כל כך אנטי קליימקס ומאכזב. וכך כל המהלכים הלבנים הלכו כמו שהם באו משום מקום, בלי הרבה הסברים (היה איזה חיזיון של בראן שהסביר את המקור של המהלכים הלבנים, אבל זה היה כל כך חלש ולא מספק). 
מלך הלילה, חיכינו וחיכנו ופוף אריה העלימה לנו אותו.
בכל העונה השביעית ג'ון שלג מנסה לשכנע את כל העולם שהמלחמה מול מלך הלילה היא המלחמה האמיתית. למרות זאת, המלחמה הזו נגמרה כבר בפרק השלישי וממש לא הרגישה כמו הדבר האמיתי. זה הרגיש כאילו היוצרים אומרים "נתנו לכם קרב אדיר, ועכשיו בואו נשים את כל עניין מלך הלילה הזה מאחורינו, כדי שנוכל להתעסק במה שאנחנו יודעים לעשות טוב יותר".
באותו פרק שלישי היו המון דברים טובים, אבל הוא גם מהווה דוגמה לשינוי הגדול במשחקי הכס מהעונות הראשונות. באותו קרב לא נהרגה אף דמות באמת ראשית, למרות שרוב הדמויות הראשיות השתתפו בקרב ובסוף בערך רק הן עמדו על הרגליים מוקפות בהרים של גופות.
אריה סטארק.
לכל אורך הסדרה התחושה הייתה שהיוצרים לא לחלוטין יודעים כיצד להתמודד עם היסוד הפנטזי בסיפור. הם הצטיינו במאבקים פוליטיים של חצר המלוכה, בתככים ומזימות ונקמות, אבל כשהגענו ליסוד הפנטזי, שהתבטא בעיקר במהלכים הלבנים ובסיפור של בראן, זה פשוט לא הרגיש כאילו הם יודעים מה לעשות. הסיפור של בראן היה כל כך קשה ליוצרים שבשלב מסוים הם ויתרו עליו לחלוטין במשך עונה שלמה.
וכעת אנחנו באמת מגיעים לבראן, העורב בעל שלוש העיניים היה אמור להיות משהו משמעותי מאוד בעלילה. מה הוא עשה בפועל? עם כל החזיונות שלו, הדבר המשמעותי היחיד שהוא תרם לעלילה הוא גילוי המוצא של ג'ון שלג. אז כן העובדה שג'ון הוא טארגריון וטוען לגיטימי לכתר, עזרה לדחוף את דינאריז לשיגעון, אבל לא באמת הייתה משמעותית כל כך לעלילה.
הסיום של הסדרה כלל את פאנל המומחים שבוחרים מי ימלוך בהם כעת. כמות השטויות המרגיזות שקורות שם באמת צריכה להילמד בבתי ספר לקולנוע. טיריון (ללא ספק הדבר הטוב ביותר בעונה האחרונה) נותן נאום בו הוא מסביר מדוע בראן צריך למלוך. לטענתו הוא צריך למלוך כי יש לו את הסיפור הטוב ביותר, השמעתם פעם סיבה מוצדקת יותר להמליך מישהו?
בראן הוא דמות מוזרה ומשעממת, מאז שהוא הפך לעורב בעל שלוש העיניים, הוא איבד כל יכולת לסימפטיה ורגש, זה האדם שצריך למלוך?

טיריון, בקלות הדמות הטובה ביותר בעונה האחרונה (ואולי בסדרה כולה).
סאנסה טוענת שאנשי הצפון לא ישתחוו יותר למלך של 7 הממלכות, האם היא לא שמה לב שהמלך החדש הוא סטארק? זה פשוט לא הגיוני בעליל. אלו היו השטויות המרכזיות בסצנה ארוכה שכללה עוד מלא שטויות נוספות (אבל לפחות רגע קומי אחד מעולה, אם כי לחלוטין לא קשור לגודל המעמד).
בראן סטארק, מהדמות המוזרה בסדרה כל הדרך למלכות.
ואז מגיעים קטעי הסיום שמראים מה עלה בגורל הדמויות. ג'ון נשלח לחומה, משום מה ת'ורמונד פוגש אותו שם ומשום מה הם ממשיכים יחד צפונה מהחומה, למה? מה יש לו לחפש שם? האם הוא ברח מההתחייבות המחודשת שלו למשמר הלילה?
ג'ון שלג, מסיים שוב בחומה.
אריה הופכת לדורה החוקרת, אין לי מה להוסיף בנדון.
ולסיום בראן מנהל ישיבת מועצה קטנה בה סאם מציג את הספר של "שיר של קרח ואש", שמשום מה טיריון לא מופיע בו. לא ברור לי אם זה היה עוד ניסיון לקטע הומוריסטי לא מצולח או ניסיון לא מוצלח להעביר מסר כלשהו, אבל בכל מקרה זה היה משהו לא מוצלח.
כך נראת המועצה הקטנה בסיום הסדרה.
בתקופה שבה הפרויקט הלא פחות שאפתני של היקום הקולנועי של מארוול, הדגים לנו כיצד ניתן להביא לידי סיום מוצלח סאגה מורכבת, הכישלון של יוצרי משחקי הכס רק בולט יותר.
אין פלא שיש עצומה ברשת עם מעל למיליון חתימות כבר, שמבקשת מ-HBO לכתוב ולצלם מחדש את העונה.

אם כך, מה היא המורשת של הסדרה?

משחקי הכס החדירה את עולם הפנטזיה עמוק לתוך המיינסטרים. דרקונים וזומבים הם לא עוד רק עבור חובבי הז'אנר. הסדרה לחלוטין חצתה כל גבול והפכה לנכס תרבותי שכולם מדברים עליו, כולל אינספור התייחסויות בסדרות אחרות. הסדרה הובילה בכל מצעד הורדות ולקחה חלק בכל שיחת מטבחון אצלי בעבודה (תסכימו שזה סימן של כבוד).
כמות הממים ברשת והביטויים שנכנסו לשפה (האהוב עלי הוא You know nothing Jon Snow) הקשורים בסדרה וקהל המעריצים הפנאטיים, שעוקבים אחרי כל פרט הם מעבר לכל פרופורציה.
ייגריט הפראית, שתבעה את הביטוי האהוב עלי בסדרה: "You know nothing, Jon Snow".
ככל שהפופולריות עלתה כך גם התקציבים של הסדרה, ובעונות היותר מתקדמות (החל מעונה 4 לטעמי) קיבלנו פרקי קרבות, אפקטים ורמת הפקה שלא מביישת שום סרט קולנוע עתיר תקציב. אין ספק שהסדרה פרצה את גבולות המסך הקטן והראתה שגם בסדרה ניתן לקבל הפקה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר.
ג'יימי וסרסיי לאניסטר.
רמת הבוטות של הסדרה היא גם משהו שטרם נראה כמותו במסך הקטן, אז כן היו קודם סדרות כמו ספרטקוס (שעלה שנה קודם), אבל לא היו סדרות מיינסטרים, שהציגו אלימות סאדיסטית ומין בוטה כמו במשחקי הכס.
עם כמות הדמויות והעלילות שהיו בסדרה במשך 8 העונות, מאוד קשה לסכם אותה אני בהחלט מרגיש שיכולתי לכתוב עוד בלי סוף פסקאות על כל דמות או קו עלילה (בין היתר: "החתונה האדומה" או רמזי בולטון, ועוד ועוד) ומה חשבתי עליהם, אבל אי אפשר להכניס הכל לכתבה אחת.
ראמזי בולטון, אחת הדמויות שהכי קשה לשכוח (לא משנה כמה רוצים).
לסיכום, הייתה לנו עונה ראשונה מופתית, 6 עונות נפלאות (בעיקר כשצופים בהן ברצף) ועונה אחרונה חלשה מאוד, שפגמה בסטטוס האייקוני של הסדרה (מילא אם זה היה רק פרק הסיום, אבל כל העונה הייתה מאכזבת מאוד). רמת משחק, כתיבת דיאלוגים, פיתוח דמויות, צילום, עריכה ודרך ליצור עולם ולספר סיפור כה רחב יריעה, כל אלו הם דברים שלא ניתן לקחת מהסדרה. בעיניי משחקי הכס הציבה סטנדרט גבוה לא רק לסדרות פנטזיה אלא לסדרות מופת בכלל. 
חבל נורא, שכמו כל כך הרבה סדרות לפניה (ולמרות הליווי של ג'ורג' ר.ר. מרטין), גם משחקי הכס נפלה בכך שהיא לא הצליחה לסיים את הסיפור בצורה מספקת. 
אז למרות המגרעות ולמרות העונה האחרונה, בשבילי משחקי הכס היא כן סדרת מופת וצפיית חובה לכל חובב טלוויזיה. 
כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.

כתיבת תגובה