fbpx

יומן מסע מוזיקלי – ברלין יוני 19

 

הקדמה

תקראו לי מיושן או לא רציונלי, אבל עד כה לא הסכמתי לנסוע לגרמניה (או אוסטריה). לא רציתי לדרוך על אדמתם או לשמוע את שפתם. כשחיפשנו לראות איזה הופעה טובה בקיץ, גיליתי שיש אפשרות לראות שלושה מהאומנים האהובים עלי בתוך 4 ימים בברלין. אז ככה יצא, שלושה אומנים בריטים גרמו לי לזנוח את עקרונותיי ולהסכים לטוס לגרמניה.
 

4 ביוני – אלוהי הבלוז 

נוחתים קצת לפני הצהריים ומסתובבים קצת באזור אלכסנדר פלץ. אני כמובן נכנס לסניף של רשת Saturn להתרשם קצת מהמסכים החדשים וקצת אודיו היי-אנד.
 
מסך סוני AG8, מסדרת הMasters החדשה.

 

 

סדרת ה-Formation החדשה של Bowers & Wilkins.
רמקולי ה-800 וה-802 של סדרת העלית של Bowers & Wilkins.
 
כמובן שהדבר הבאמת מדהים שיש בחנות הזו זה המחירים, אבל לא נכנס לזה בכתבה זו. יצאתי משם עם 2 תקליטים חדשים לאוסף והופעה של אנדריאה בוצ'לי בבלוריי שחיפשתי כמה שנים.

הערב יורד והגיע הזמן להופעה הראשונה:

המיקום: Mercedz-Benz Arena
קהל: לא מצאתי מספר מדויק אבל האולם מכיל 17,000 מושבים, אז אני מניח שזה היה קרוב לזה.
האומן: אריק קלפטון האחד והיחיד.
זה אמור להיות הטור האחרון של קלפטון בעקבות דיווחים רבים על כך שהוא מאבד את השמיעה. אריק קלפטון כונה "אלוהים" כבר בשנות ה-60, כיום הוא כבר בן 74. הייתה תחושה שהוא לא לגמרי בטוח בשירה שלו, במיוחד בשירים הרועשים יותר, הוא נטה לדלג על מילה פה ושם. לאחר 4 שירים, קלפטון והלהקה התיישבו ונתנו את החלק האקוסטי של המופע (5 שירים). קלפטון הוא גיטריסט אגדי והיכולות שלו על הגיטרה החשמלית הן מחשמלות, אבל כשהוא מתיישב ומנגן את הקטעים האקוסטיים שלו, הרמה עולה בעוד כמה דרגות לטעמי. בקטעים האקוסטיים היה לו גם קל יותר לשיר והוא שר בהרבה יותר ביטחון. 

למרות השבריריות בקול, אי אפשר לקחת ממנו את הגוון המלטף של קולו, וכמובן שהנגינה היא קרובה לשלמות. רגעי השיא במופע כללו קטעי סולו על של הקלידן, כריס סטיינטון, שממש שיגע את הקהל ושני קטעי הסיום בהשתתפות קורט רוזנווינקל, גיטריסט ג'ז שמגיע במקור מברלין. 
 

 

 

 

 
 
מספר אנשים העלו קטעים מההופעה ליוטיוב, הנה כמה:
 
 
 
אני העליתי לערוץ היוטיוב שלי דווקא קטע קצר של נגן רחוב שניגן מחוץ למופע קטע מחווה לקלפטון:
 
 
רשימת השירים שנוגנו בהופעה:
 
01. Pretending
02. Key To The Highway
03. Hoochie Coochie Man
04. I Shot The Sheriff
Acoustic:
05. Driftin‘
06. Nobody Knows You When You‘re Down And Out
07. Tears In Heaven
08. Layla
09. Running On Faith
Electric:
10. Tearing Us Apart
11. Holy Mother
12. Crossroads
13. Little Queen Of Spades
14. Cocaine – with Kurt Rosenwinkel
15. Before You Accuse Me (encore) – with Kurt Rosenwinkel

5 ביוני – יום ללא הופעות

קצת שופינג, קצת אומנות רחוב:

 

 

 

קטע מחומת ברלין.
מסעדה קוריאנית מדהימה: Seoulkitchen, מאוד מומלץ.

 

6 ביוני – חוויית רוק מטריפה

מתחילים את היום בסיור קצר בתצוגה של סלבדור דאלי (האיש, השפם והטירוף) ולארוחת צהריים עוצרים לאכול ראמן:

 

מרק ראמן במסעדת Cocolo Ramen.

 

היום היה חם מאוד, וכשסיימנו לנגב את הזיעה בעקבות המרק החם יצאנו להליכה קצרה ליד הנהר:

 

 

 
כ-2 דקות לתוך הטיול התחיל לטפטף גשם ו-2 דקות מאוחר יותר, כבר ממש מבול יורד עלינו. כולם ברחוב היו לבושים בבגדים קצרים ופתאום מתחילים לרוץ לתפוס מחסה.
חוזרים למלון רטובים לחלוטין, מחליפים בגדים ומתכוננים למופע בערב, שהפעם היה באמפי פארק פתוח. אז לאחר שהצטיידנו במטריות, יוצאים לדרך.

ההופעה השנייה:

המקום: Waldbühne (אמפי פארק בפאתי ברלין מוקף ביער)
קהל: 22,000
האומן: Fleetwood Mac.
מדובר במופע פתיחת הטור האירופי של להקת הרוק האגדית. רוב ההרכב המקורי נשמר וכולל את: Mick Fleetwood, John McVie, Christine McVie ו-Stevie Nicks המהממת. היחיד שחסר הוא  Lindsey Buckingham הגיטריסט והסולן. לינדזי הוא כמובן חלק חשוב ביותר של הלהקה והיעדרותו היא כנראה גם הסיבה לכך שהלהקה לא מבצעת את I’m So Afraid, אחד השירים האהובים עלי שנכתב על ידו.
את לינדזי מחליפים, לא אחד, אלא שני גיטריסטים: מייק קמבל, שניגן עם טום פאטי, וניל פין, סולן ה-Crowded House (במופע הם גם מבצעים את Don’t Dream It’s Over – הלהיט הגדול של Crowded House וגם עושים את Free Falling לזכר טום פאטי כחלק מה-encore). אז גוון הקול של לינדזי היה חסר, אבל מדובר בשני גיטריסטים מעולים בפני עצמם.

מופע החימום היה של להקת The Pretenders. בראש הלהקה כמובן, כריסי הייד הרוק צ'יק המדליקה. מדובר באגדת רוק לא קטנה בפני עצמם. ההופעה שלהם הייתה של שעה שלמה וכריסי היא לגמרי עדיין בשיאה.

לאחר מופע החימום ההתרגשות והמתח היו בשיאם, הקהל פשוט בקושי יכול היה להתאפק בזמן שבמשך דקות ארוכות המסך הגדול הראה את הלוגו של הלהקה ואז זה קרה…

פליטווד עלו לבמה ופתחו ישר בלהיט האדיר שלהם The Chain. בתוך פחות מדקה, מופע של 22 אלף מקומות ישיבה הפך להיות מופע בעמידה בלבד, כל הקהל נעמד על רגליו ולא חזר לשבת עד לסיום. קשה לתאר את האנרגיה המטורפת שהייתה שם, המקום הפסטורלי של האמפי פארק באמצע היער, הגשם שירד במשך רוב חלקי המופע, ופשוט הרצון של 22 אלף איש, לשכוח הכל ולרקוד ולצרוח יחד עם להקת הרוק המדהימה הזו.
אז אם להיות ביקורתיים קצת, הייתה בעיה ביכולת השירה של סטיבי ניקס, ברוב המופע זה לא ממש הפריע, אבל בשיר Rhiannon, הרגשתי שהיא פשוט לא בקצב וזה דיי הרס. בעיניי זה מתגמד ביחס לאנרגיות המטורפות וכמות הלהיטים של הלהקה המופלאה הזו, אבל סטיבי וגם קריסטין ממש לא בשיאן.

רגעי השיא במופע היו: סולו התופים המטורף של מיק פליטווד בן ה-71, כולל צעקות לקהל שיצעק חזרה וקטעים על תופי תם תם, במשך כ-10 דקות בלי הפסקה, אני באמת לא יודע אם הוא יצליח לעשות את זה במשך כל הטור, זה ניראה מתיש לחלוטין. עד קטעים יפים היו השיר Landslide שבוצע על ידי סטיבי כשרק ניל פין מלווה על הגיטרה, ושיר המחווה לטום פאטי שהתבצע לרקע הרבה תמונות שלו כולל תמונות יחד עם סטיבי.
לסיכום, אין אנרגיות כמו במופע רוק, חוויה בלתי נשכחת שהגשם רק תרם לה.

 

 

רגעי ההמתנה לאחר מופע החימום, מתח שאפשר לחתוך בסכין.

 

 

 

22 אלף איש רוקדים בגשם.

  

קצת קטעים מיוטיוב:

 

 

 

 

רשימת השירים המלאה:
01. The Chain
02. Little Lies
03. Dreams
04. Second Hand News
05. Say You Love Me
06. Black Magic Woman
07. Everywhere
08. Rhiannon
09. World Turning (with drum solo)
10. Gypsy
11. Oh Well
12. Don't Dream It's Over (Crowded House cover)
13. Landslide
14. Hold Me
15. Monday Morning
16. You Make Loving Fun
17. Go Your Own Way
Encore:
18. Free Fallin' (Tom Petty cover)
19. Don't Stop

7 ביוני – היום האחרון, מפלצת הפופ.

הגשם חלף כאילו לא היה, אז ניצלנו את מזג האוויר לטייל קצת באי המוזיאונים ובפארק שצמוד לשער הניצחון.

 

 

 

 

נקניקייה בקארי, המאכל הגרמני המסורתי.

 

מה שנקרא פארק עירוני בגרמניה, היה נחשב ליער שלם בארץ.

    

הערב יורד ואנחנו עושים את דרכינו אל עבר ההופעה השלישית:

המקום: האיצטדיון האולמפי של ברלין.
קהל: לא הצלחתי למצוא את הנתון הרשמי, אבל תסמכו עלי זה היה המון, אבל ממש המון.
האומן: פיל קולינס.
כשהגענו לאצטדיון דיי התאכזבנו מהמקומות שלנו, בשתי ההופעות הקודמות, המקומות היו מעולים וממש ראינו את הבמה. כאן מדובר באצטדיון עצום וישבנו בצד, ככה שאפילו לא ראינו את כל הבמה והמרחק היה מאוד גדול. 

מדובר באמת בהופעה ענקית, בהערכה מאוד זהירה, הייתי אומר שהיו לפחות 40 אלף איש שם. מופע החימום היה של להקת Mike and the Mechanics, זו להקה שהוקמה ב-1985 על ידי מארק רות'רפורד באסיסט להקת Genesis. לא הכרתי את הלהקה לפני, הם נתנו הופעה פשוט מעולה של שעה שלמה. בהחלט אשתדל לפנות קצת זמן להקשיב להם. 

לאחר הפסקה דיי ארוכה, פיל קולינס דידה לבמה עם מקל הליכה, התיישב על כיסא וביקש סליחה שאינו יכול לזוז הרבה בעקבות ניתוח גב שהוא עבר בעקבותו הוא “Fucked up his leg”. בעוד קלפטון וסטיבי ניקס כבר עברו את גיל 70, פיל קולינס לעומתם הוא פרגית צעירה בן 68. קשה לי להאמין שזה הגורם המשמעותי להבדל ביכולת השירה, אבל פיל קולינס הוא עדיין זמר אדיר בעל קול מיוחד שלא ניתן לטעות בו. אין לו להקה שתשיר במקומו או קטעי נגינה מאוד ארוכים להחביא את יכולת השירה שלו מאחוריהם. פיל נתן את כל כולו בכל אחד מהשירים והוא שר פשוט יוצא מן הכלל לטעמי.
כבר כמה שנים שמעבר ללהקה שמנגנת עימו, מופיעים גם 4 נגנים של כלי נשיפה ויש לו גם 4 זמריזמרות ליווי. ככה שיוצא שיש מלא אנשים על הבמה שעושים ממש שמח גם עם פיל עצמו רק יושב.

רגעי השיא של המופע היו כשפיל הציג את ניקולס, בנו בן ה-18 שמתופף עבורו, פיל וניק גם עשו שיר יחד, בו ניק ניגן על פסנתר. היו עוד רגעים מעולים, אבל מעל כולם היה הביצוע המחשמל ל-In the Air Tonight, השיר המופתי הזה כנראה לנצח יהיה השיא של הקריירה המרשימה של פיל קולינס.
 

 

 

 

 

 
כמה קטעים מיוטיוב:

 

 

 


רשימת השירים המלאה:
01. Against All Odds (Take a Look at Me Now)
02. Another Day in Paradise
03. Hang in Long Enough
04. Don't Lose My Number
05. Throwing It All Away (Genesis song)
06. Follow You Follow Me (Genesis song) (with Mike Rutherford)
07. I Missed Again
08. Who Said I Would
09. Separate Lives (Stephen Bishop cover)
10. Drum Trio
11. Something Happened on the Way to Heaven
12. You Know What I Mean
13. In The Air Tonight
14. You Can't Hurry Love (The Supremes cover)
15. Dance Into the Light
16. Invisible Touch (Genesis song)
17. Easy Lover (Philip Bailey cover)
18. Sussudio
Encore:
19. Take Me Home
 
לסיכום, הייתי בשלוש הופעות ענק של אומנים שאני מאוד אוהב ושהשפיעו עלי המון. היה קצת בלוז, קצת רוק, קצת פופ, באמת מגוון ומהנה מאוד. בכל הופעה היה משהו מאוד מיוחד ושונה. האומנים הללו הם בהחלט מעבר לשיא, כמו שכתבתי זה אמור להיות הטור האחרון של קלפטון, לטור של קולינס קוראים Still Not Dead Yet, וחברי הלהקה המקוריים של פליטווד מק כולם מעל 70. לכן התחושה הייתה שזו הזדמנות אחרונה ויחד עם העובדה שזה שלוש הופעות ב-4 ימים, אז בכלל זה הרגיש כמו פעם בחיים.

מאוד אהבתי כל שלוש ההופעות עם הגיוון בהם (ולמרות בעיות השירה שהיו בשתיים מהם), אם אני צריך לבחור הופעה אחת שהייתה האהובה עלי, אז זו כנראה ההופעה של פליטווד, משהו באנרגיה של הופעת רוק יחד עם המיקום המיוחד והגשם, באמת הפך את זה לחוויה מיוחדת.

 

כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.

כתיבת תגובה