fbpx

Yesterday (2019)

יסטרדיי (ככה זה נקרא בעברית), היא קומדיה מוזיקלית בריטית בבימוי של דני בויל ("נער החידות ממוביי", "28 ימים אחרי") ועל פי תסריט של ריצ'ארד קורטיס ("ארבע חתונות ולוויה אחרת", "יומנה של ברידג'ט ג'ונס"). מדובר בסרט שבנוי סביב גימיק במרכזו, האם זה עובד?

תקציר העלילה

ג'ק מאליק (הימש פאטל), הוא צעיר בריטי שמתגורר בעיירה קטנטנה (לווסטופט) וחולם על קריירה מוזיקלית. הוא מנגן ברחוב ובפאבים מקומיים, ועובד במחסן של סופר לפרנסתו. חברתו הקרובה אלי (לילי ג'יימס), מנהלת אותו (במקביל לעבדותה כמורה למתמטיקה), ונדמה שהיא היחידה שמאמינה בו מאז ששמעה אותו מבצע קאבר ל-Wonderwall של אואזיס באיזה מופע בתיכון.
הקריירה של ג'ק מגיעה לשיא השפל כשהוא מוזמן להופיע בפסטיבל גדול, ומופיע באוהל מול 4 ילדים משועממים ושני זקנים רדומים. בסערת רגשות הוא מודיע על פרישה. בדרך חזרה הביתה ג'ק רוכב על אופניו כשלפתע יש הפסקת חשמל כלל עולמית במשך של 12 שניות. לרוע מזלו של ג'ק פרק הזמן הזה מספיק בכדי שתקרה לו תאונה.
כשהוא מתעורר בבית החולים, העולם ניראה זהה, אבל לאט לאט ג'ק מגלה שמשהו השתנה. בעולם שג'ק התעורר אליו, הביטלס לא היו קיימים. הוא מגלה זאת כשהוא מנגן את Yesterday לחבריו, והם כולם שואלים אותו איפה הוא החביא את השיר הזה. ג'ק בטוח שכולם עובדים עליו, ובאחד הקטעים הקורעים בסרט מתחיל לחפש בגוגל מידע על הביטלס ולא מוצא כלום.
ג'ק מחליט לנצל את ההזדמנות ולהתחיל להקליט את השירים של הביטלס, כאילו הם שלו. מהר מאוד הוא תופס את תשומת ליבו של אד שירן (שמגלם את עצמו בסרט) ומשם הדרך לכוכבות היא מובטחת.
חבריו של ג'ק שומעים לראשונה את Yesterday.
לרוב אני לא חובב סרטי גימיקים למיניהם, אבל במקרה של יסטרדיי הגימיק מייצר המון עומק ומרחב פעולה לעלילה להתפתח. העולם ללא הביטלס הוא לא רק זרז של העלילה הוא באמת המרכז של הסרט. 
יש את רגע הגילוי של ג'ק. ההחלטה שלו לנצל את זה, הקלטת האלבום, ההופעות עם שירן, הנסיעה ללוס אנג'לס והפגישה עם דברה האמרגנית, הטיסה לליברפול לקבל השראה ועוד ועוד, כל הסרט באמת סובב סביב המוזיקה והביטלס. מהסיבה הזו, אני חושב שמדובר קודם כל בקומדיה מוזיקלית, למרות הסיפור הרומנטי שמתפתח בהמשך הסרט.
אם כבר הזכרתי את החלק הרומנטי, מאוד אהבתי את הטיפול העדין בו בסרט, זה לא הרגיש כמרכז הסרט ומנע ממנו ליפול אל עבר מחוזות הקיטץ'.
אלי עוזרת לג'ק עם קצת קולות רקע לאלבום הבכורה שלו.
הקצב של הסרט הוא נהדר, כמעט ואין לו בטן, העלילה מתפתחת מהר ואין רגעים מתים כלל. גם הרגעים בהם הסרט עוצר מעט, מתובלים בהומור ורגישות מקסימה ולא מעיקה.
המוזיקה של הביטלס, ממלאה כל פינה בסרט, יש המון שירים וגם כל מיני ציטוטים כביכול מקריים במהלך השיחות בסרט, כך שיש המון תוכן לביטלמנייקס מבינכם. ג'ק למעשה מביא את המוזיקה של הביטלס לזמנינו והסרט מתמודד יפה עם הנושא הזה של האם המוזיקה והליריקה היו עובדים. למשל ההערה של אד שירן על כך שג'וד היא מילה מיושנת. עוד דבר משעשע זה הניסיונות של ג'ק להיזכר בכל המילים והשאלות שהוא מקבל על משמעות השירים. מלבד חובבי ביטלס המושבעים, לרוב מוחלט של האוכלוסייה, הרבה מהליריקה של הביטלס לא באמת מובנת והסרט מציג את זה בצורה משעשעת מאוד.

אד שירן ממליץ לג'ק על כותרת אלטרנטיבית ל"היי ג'וד".
ההומור בסרט הוא נהדר, עם לא מעט רגעים ממש קורעים (דוגמא נפלאה לכך שאפשר באמת להצחיק בסרט גם בלי הומור נמוך, אגרסיבי וטיפשי). בהמשך הסרט ג'ק מגלה שחוץ מהביטלס, חסרים דברים נוספים בעולם החדש שבו הוא נמצא (לא אספלייר אותם). בכל פעם שהוא מוודא שאכן הדברים הללו לא קיימים בעזרת חיפוש בגוגל, התוצאות שמתקבלות הן הומור מבריק ונורא מצחיק. מעבר לזה, יש את חבורת החברים של ג'ק שכוללת את אלי, זוג נוסף ואת רוקי הסטלן הבטלן שהופך להיות לעוזר האישי של ג'ק בהמשך. השיחות בין כל חברי החבורה הזו תמיד מלאים בסרקזם והומור בריטי משובח. רוקי, דמות העוזר הלא יוצלח, הוא הטייק הבריטי המוצלח לדמויות הסטלנים האמריקאיים, שמופיעה בהמון סרטי קומדיה אמריקאיים.
רוקי מלווה את ג'ק למטוס של אד שירן.
ההורים של ג'ק הם אתנחתא קומית נוספת, הסצנה בסלון הבית כשג'ק מנסה לנגן את Let it Be בפעם הראשונה בשביל ההורים שלו, וכל פעם מישהו מפריע, היא סצנה מבריקה. דמות האב, שלא משנה מה, רק רוצה למצוא משהו לאכול והאפס ספייס שהוא נותן לג'ק, הופכים אותו לדמות מאוד מצחיקה.
בניגוד מוחלט לדמויות הבריטיות עם ההומור המנומס שלהם, עומדת דברה, המנהלת האמריקאית של אד שירן, שהופכת להיות המנהלת של ג'ק. דברה, המגולמת על ידי קייט מקינון, היא תוקפנית, רודפת בצע, קפיטליסטית, ישירה בצורה מפחידה (תוסיפו את המילה "מאוד" ליד כל התיאורים הללו) ועושה עבודה נהדרת בלהציג את הצד הזה של תעשיית המוזיקה האמריקאית.
דברה מדריכה את ג'ק כיצד להפוך לכוכב רוק.
ישנם שני דברים נוספים שהסרט מתמודד איתם בצורה מקסימה. במהלך הסרט מתברר שג'ק הוא לא היחיד שזוכר את הביטלס, המפגש בין ג'ק והאחרים מתפתח לכיוון מפתיע והוא מקסים ומראה את האהבה הכנה לביטלס של יוצרי הסרט. הדבר השני שהסרט עושה בצורה נפלאה זה שהוא לא הולך לכיוון של להחזיר את הגלגל לאחור כי "בבית בעצם הכי טוב", כמו שרוב מוחלט של סרטים על עולם שהשתנה עושים.
לגבי הליהוק ורמת המשחק, מאוד אהבתי את כל הקאסט בסרט. הימש שמגלם את ג'ק, הוא האנטי תזה לכוכב, וזה מוסיף המון קסם לדמות, שדבר כל כך גדול נופל על מישהו כל כך רגיל. אלי, המנהלת שלו שמגולמת על ידי לילי ג'יימס, היא דמות כל כך אנושית ונפלאה והמשחק של לילי ג'יימס הוא כובש, עדין ושובה לב. הזכרתי גם את הדמיות של רוקי, דברה וההורים והחברים של ג'ק, ממש כולם משוחקים נהדר ומוסיפים עוד רובד חיוני לסרט. ולבסוף, אד שירן, שמגלם את עצמו, ומציג משחק מאוד אמין… (הייתי חייב). 
אד שירן עם ג'ק אחרי הופעה במוסקבה.
מה בכל זאת פחות אהבתי בסרט? אז אציין שני דברים שהם דיי קטנים. הסרט הוא קליל ומהנה מאוד, אבל כן מנסה להיות ריאלי (מבחינת הדמויות) ולכן מעט הפריע לי שכמעט ואין התלבטות אצל ג'ק כשהוא מחליט בעצם לשקר לכולם שאלו הם השירים שלו. ג'ק ניראה כמו בחור ישר מאוד. כן יש סצנה בה הוא חולם על כך שחושפים אותו, ועדיין הרגיש לי שהוא הגיע מעט רחוק מידי לפני שזה התחיל להפריע לו. הדבר השני שפחות אהבתי, ופה אולי אני קטנוני, הפריע לי שבאחת הסצנות המרגשות כשג'ק רץ לאהובתו היה שיר של אד שירן ברקע ולא של הביטלס.
יש לא מעט סרטים מוזיקליים בשנים האחרונות, אחד מהם שיצא לי לראות היה "כוכב נולד" של ליידי גאגא וברדלי קופר. אני חושב ש"כוכב נולד" ו"יסטרדיי" הם בדיוק שני הקטבים של הסרטים הללו. בעוד "כוכב נולד" היה דרמה כואבת אבל כזאת שנטפה מסחטנות רגשית, "יסטרדי" הוא סרט feel good מתחילתו ועוד סופו.
לסיכום, יסטרדיי הוא קומדיה מוזיקלית שבנויה על גימיק, אבל גימיק שעובד נפלא. הסרט מצחיק (לעיתים מאוד), קסום ומצליח להישאר בצד הנכון של גבול הקיטצ'יות. המוזיקה כמובן נפלאה וכך גם ההומור, המשחק והקצב של הסרט. חובבי הביטלס כנראה יהינו מעט יותר מהאחרים, אבל מאמין שהסרט יעבוד גם עבור מי שלא נמנה עם הביטלמנייקס. לטעמי מדובר על אחד מסרטי ה-feel good הטובים ביותר של השנים האחרונות, יצאתי מהסרט פשוט מלא באנרגיות חיוביות וכיפיות.
הציון שלי: 8.5/10.
סקירה זו פורסמה גם באתר Dtown.

כתיבת תגובה