fbpx

המלצה על אלבום: (2017) Ten Years After – A Sting in the Tale

על הלהקה

Ten Years After, היא להקת בלוז רוק בריטית שהוקמה בשנות ה-60. בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הלהקה מאוד הצליחה והיו לה מספר להיטים במצעדים. ב-69 הם גם הופיעו בוודסטוק. אולי חבר הלהקה המפורסם ביותר היה אלווין לי, גיטריסט בלוז שהייתה לו גם קריירת סולו. אלווין נפטר ב-2013.
לא יצא לי לשמוע הרבה שירים של הלהקה, ולאלבום הזה הגעתי בעקבות שיר מתוכו שמאוד אהבתי ב-Spotify.

על האלבום

על השירה והגיטרה באלבום הזה מופקד מרקוס בונפאנטי, בריטי ממוצא איטלקי. מרקוס זכה במספר פרסים כנגן בלוז אקוסטי וככותב. לא הצלחתי למצוא את גילו אבל ברור שהוא צעיר משמעותית מחברי הלהקה המקוריים ששרדו. הסאונד באלבום הזה הרבה יותר מזכיר לי רוק דרומי, או קאנטרי רוק מאשר בלוז. מדובר בסאונד מחוספס, צעיר, אנרגטי ומרקיד.
כמעט כל פתיחת שיר באלבום מיד העלתה לי חיוך על הפנים, בגלל מקצבי הרוק הנהדרים שלהם. 
השיר שגרם לי להקשיב לאלבום הוא הבלדה: Up in Smoke. זו בלדה יפיפה עם שילוב גיטרות מרשים והקול החזק של מרקוס שמוסיף תחושה של רוק לסאונד. לטעמי זהו השיר הטוב באלבום.
יש עוד כמה בלדות באלבום: Stoned Alone ו-Diamond Girl, הן נחמדות, אבל פחות התחברתי אליהן מאשר ל-Up in Smoke. יש גיוון מרשים באלבום, כמה בלדות, כמה קטעי רוק יותר מהיר וכמה יותר איטי, כך שמקבלים האזנה מעניינת ולא מונוטונית.
קטע הפתיחה נקרא Land Of The Vandals, יש לו פתיחה שמכניסה לאווירה שנשברת ישר למעבר לתופים וגיטרות מהירים. גם שני השירים הבאים ממשיכים את מקצב הרוק המרקיד: Iron Horse ו-Miss Constable. 
בהמשך הסאונד קצת יותר בלוז או קאנטרי עם Suranne Suranne הכיפי:
בהמשך יש את Two Lost Souls ואת Last Night of the Bottle: שיש להם מקצבי רוק קלאסים: דיפ פרפל? לד זפלין? משהו מהעולם הזה.
לסיכום, מדובר באלבום רוק ממש כייפי, שמשלב נגנים מאוד מנוסים עם סולן יותר צעיר ואנרגטי, בעל קול מחוספס ומעולה. הסאונד מבוסס על מקצבי רוק קלסי, אבל הרגיש לי מרענן ומודרני.

לינק לאלבום ב-Spotify.

כתיבת תגובה