fbpx

האירי (2019) The Irishman – נטפליקס

אחרי כל כך הרבה ציפיות, טריילרים, כתבות ודיבורים, סרטו המצופה של מרטין סקורסזה, אולי הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר בתולדות נטפליקס, סוף סוף כאן. האם דה נירו, פאצ'ינו ופשי יצליחו לשחזר את ימי הזוהר של סרטי הגנגסטרים הקלאסיים הגדולים?

תקציר העלילה

הסרט עוקב אחרי פרנק "האירי" שירן (רוברט דה נירו), ומסופר מנקודת מבטו. פרנק נלחם על אדמת איטליה בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהוא חזר לארה"ב הוא עבד בתור נהג משאית מוביל בשר. לאחר כמה גניבות שהוא מבצע, הוא מפתח קשרים עם המאפיה ובסופו של דבר צד את עינו של ראסל בופאלינו, ראש משפחת פשע, שמגולם על ידי ג'ו פשי. הקשר ביניהם מתהדק ופרנק מטפס לו בסולם הדרגות של המאפיה על ידי ביצוע חיסולים. בהמשך ראסל מקשר בין פרנק לג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות של ארה"ב, שמגולם על ידי אל פאצ'ינו. ג'ימי היה דמות כריזמטית ביותר וידועה בכל ארה"ב. מערכת היחסים בין ג'ימי, פרנק וראסל במשך השנים עומדת במרכז הסרט.
הסרט מבוסס על ספר שמתאר אירועים אמיתיים, וכל הדמויות היו קיימות במציאות, בראשם כמובן ג'ימי הופה, שהיה מהדמויות הבולטות בארה"ב בשנות ה-60 עד ה-70. אומנם הדמויות מוכרות לקהל המבוגר בארה"ב, אבל לכל השאר, הסרט לא ממש עושה הנחות ולא טורח אפילו לציין באילו שנים הוא מתרחש. האירוע של רצח קנדי שמוזכר בסרט והתרחש בשנת 63, עוזר מעט למקם את הסרט על רצף הזמן. על הרבה מדמויות המשנה שמופיעות בסרט, מופיע כיתוב שמתאר בחצי הומור, כיצד אותה דמות מתה ובאיזה שנה. היה לי מוזר לראות את החצי בדיחות האלה בעוד הבמאי לא טורח ולו פעם אחת לציין בצורה מפורשת באיזה שנה אנחנו נמצאים במהלך הסיפור.
אל פאצ'ינו מגלם את ג'ימי הופה.
סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בבית אבות בו פרנק (דה נירו) שוהה ומתחיל לגולל את סיפורו בפני מאזין לא ידוע (אולי בפנינו?). עבורי זו נקודת מפתח בלהבין את הסגנון של הסרט. האירועים מתוארים לא בצורה כרונולוגית ברורה ולא בצורה רציפה. קפיצות קדימה ואחורה בזמן, אפיזודות מעט לא ברורות, שנראות לעיתים חסרות פואנטה. הסרט הרגיש עבורי כמו שיחה אמיתית עם אדם מבוגר, שנזכר בצורה לא הכי מדויקת ורציפה בחייו. האם זהו הישג אמנותי? כנראה שכן, האם זה פוגם בצפייה? לטעמי גם כאן התשובה היא חיובית.
סרט פשע בלי לפוצץ איזה מכונית או שתיים, לא זכאי להיקרא סרט פשע.
רצף הזמן בסרט הזכיר לי את ה"התחלה" של כריסטופר נולאן. "בהתחלה" היה לנו חלום בתוך חלום ואז חוזרים בשכבות החוצה. ב"האירי" אנחנו מתחילים בבית אבות, לאחר מכן חוזרים אחורה בזמן למסע של פרנק וראסל לחתונה, אז חוזרים עוד בזמן לסיפור של פרנק ואיך הוא הכיר את ג'ימי הופה. הסיפור לאחר מכן חוזר לחתונה ולאירועים שהתרחשו באותה תקופה ולבסוף מסיים שוב בבית האבות.
כעת אני רוצה להתייחס לשני הפילים הלבנים הטכניים של הסרט, האורך שלו וטכנולוגיית ההצערה. שלוש וחצי שעות, זה אורך באמת חריג שמביא עימו אתגר רציני, מאוד לא פשוט לשמור על עניין הצופה במשך כל כך הרבה זמן. אצלי עלתה השוואה לסרט נוסף של סקורסזה, שהיה ארוך מאוד וגם הוא היה מבוסס על כתבים ביוגרפיים, "הזאב מוול סטריט". "הזאב מוול סטריט" מ-2013, בכיכובו של לאונרדו די-קפריו היה באורך של 3 שעות, אך היה סרט אחר לחלוטין. ההבדל הגדול ביותר הוא ברמת האנרגיה, "הזאב" הוא סרט שלפחות בחצי הראשון שלו היה מהיר, מופרע, מצחיק והזוי. האירי לעומתו הוא סרט מאוד איטי וחסר אנרגיה, סרט שמרגיש זקן. הוא מתנהל באיטיות ומורכב ברובו מסצנות שיחה. יש בסרט ניסיונות לשעשע ולהיראות "מגניב", כמו אותם כתוביות שמתארות מתי ואיך דמויות נהרגו, שהזכרתי כבר, אך עבורי הניסיונות היו דיי כושלים ולא הצליחו להעיר את הסרט מהנמנום שלו. אני הצלחתי לצלוח את הסרט רק במשהו כמו 3-4 צפיות.
"הפיל" השני הוא טכנולוגיית ההצערה שדובר עליה המון לפני הסרט. לפי הדיווחים השתמשו בסרט ב-CGI יקר מאוד על מנת לגרום לדמויות להיראות צעירות יותר. עבורי התוצאה לא הייתה מספיק אמינה, והתחושה שליוותה אותי הייתה של זקנים שמחופשים לצעירים. גם ההתנהלות ושפת הגוף, בעיקר מצד דה נירו פשוט לא הרגישה כמו הליכה ותנועה של מישהו צעיר. באחת הסצנות, נודע לפרנק שבעל החנות שבה ביתו פגי עבדה, דחף אותה. בחמת זעם פרנק שועט אל המוכר ומכה אותו. כל התנועות שלו במהלך ההכאה, פשוט נראו לי כל כך זקנות ולא מתאימות. הפנים של פרנק הצעיר נראו לי כמו אדם מבוגר עם המון בוטוקס, או במילים אחרות כמו סילבסטר סטאלון.
עוד דבר שהיה לי לא קל איתו בסרט הוא רמת המשחק. זה כמובן עניין סובייקטיבי, אבל עבורי השחקנים היקרים הללו, באמת מגאוני המשחק שהיו לנו, פשוט מעבר לשיא. הם שיחקו כל כך הרבה דמויות שונות במהלך השנים, שכל מה שהם עושים, ניראה כמו משהו שהם כבר עשו בעבר. פאצ'ינו, שמגלם את הופה כמישהו מאוד בטוח בעצמו ואנרגטי, מבצע את הדמות בדרך שכבר ראינו אותו עושה (לפחות הוא מביא את האנרגטיות היחידה בסרט). דה נירו עם המבט העצוב והמתוסכל כשהוא מנסה לתת לג'ימי עצה, וג'ימי לא מוכן לשמוע, גם את זה כבר ראינו.

כתבתי לא מעט על הדרך בה הסרט בנוי, הפן הטכני והמשחק, אבל מה עם הסיפור?

כל הבעיות שתיארתי לעיל, היו יכולות להיסלח לסרט, אילו רק הסיפור היה חזק ומועבר בצורה מעניינת. לצערי הרב, לא כך הדבר. דמותו של פרנק היא הדמות הראשית בסרט, שמסופר כולו מנקודת המבט שלו, וזו אחת הדמויות השטוחות ביותר שנעשו. פרנק היה בצבא והיה טוב בלמלא פקודות, זה מה שעוזר לו להתקדם בדרגות המאפיה ולזכות באמונם. אבל מה בעצם מניע את פרנק? למה הוא רוצה להיות במאפיה? כסף? הרגשת שייכות? סתם רצון למלא אחר פקודות? אני לא קבלתי תשובות לכך בסרט. פרנק לא מגלה רגשות בסרט כמעט בכלל, למרות שאנחנו מבינים שהוא מכבד מאוד את ג'ימי וראסל ואוהב אותם. הרבה פעמים הרגשות של האדם משוקפים על ידי בני משפחתו, אבל כל משפחתו הן דמויות קטנות שכמעט ולא מקבלות במה בסרט בכלל. ביתו פגי, שתפקידה בסרט הוא לשתוק ולנעוץ מבטים מלאי בוז בפרנק ועל ידי כך להעביר ביקורת על מעשיו, היא כל ההתמודדות המוסרית שהסרט מציע לנו עם מעשיו של פרנק. בסיום פרנק מדבר עם כומר, ששואל אותו איך הוא מרגיש והאם הוא מתחרט, התגובה הכה סתמית של פרנק מראה בעצם איזה אדם הוא וכמה מעט מחשבה הוא הקדיש למעשיו.
פגי נועצת מבט מלא תוכחה בפרנק, אביה.
השוואה נוספת שעלתה לי לראש, היא מול סרט פשע תקופתי נוסף של נטפליקס עם קאסט מרשים. הסרט "הרודפים", בכיכובם של קווין קוסטנר וודי הארלסון, גם הוא סרט דיי ארוך ובעל קצב איטי. לטעמי רמת המשחק והצילומים ב"הרודפים" היו טובים יותר והעומק של הדמויות והסיפור שלהם היה מסופר בצורה מעניינת ואנרגטית הרבה יותר.
ריי רומאנו בתפקיד קטן של עורך דין ובן דוד של ראסל, כן הצליח להוסיף טיפה צבע לסרט.
טענה נוספת שיש לי לסרט, זה היעדר כמעט מוחלט של זמן מסך לדמויות הנשיות. לפרנק יש אישה, שלוש בנות והוא גם התגרש והתחתן עם מלצרית שהוא הכיר. אף אחת מהן לא באמת מקבלת במה כאן, אין להן תפקיד כמעט בכלל. הדמויות הנשיות המובילות הן, פגי "נועצת המבטים" שהזכרתי כבר וגם אישתו של ג'ימי, ג'ו, שזוכה למעט התייחסות וכמה שורות.
אחרי כל זה, זהו עדיין סרט של במאי דגול ושחקנים מהגדולים שהיו לנו, אז כמובן שיש בסרט גם רגעים טובים. עבורי הסצנה החזקה והבלתי נשכחת ביותר, היא שיחת הטלפון של פרנק לאישתו של ג'ימי (לא אספלייר על תוכנה). אהבתי גם את הסיום, מכיוון שסצנת הפתיחה היא בבית אבות, זה לא ספויילר שפרנק שרד. בסיום רואים אותו לבד בבית אבות. יש משהו מאוד חזק בסצנות האלה, שמראות שלא משנה מי היית בחייך, בסוף כולנו נראים אותו דבר. המשחק של פאצ'ינו, שכמו שציינתי סבל קצת ממנייריזם ושחזור דמויות עבר, עדיין היה טוב והרבה יותר אנרגטי מחבריו לסרט.
לסיכום, סרט באורך של שלוש וחצי שעות, שכולל בעיקר דיאלוגים ואיכשהו עדיין הדמויות לא מרגישות מפותחות מספיק, והסצנות מרגישות קופצניות משהו. אם לנסות לרדד את הבעיה של הסרט, בסיכומו של דבר, הוא פשוט לא מספיק מעניין. אם הסרט ניסה לשחזר את סרטי הגנגסטרים הקלאסיים, שאני מאוד אוהב כמו "הסנדק", "היו זמנים באמריקה", "פני צלקת", ועוד, לטעמי הוא לא עומד במשימה. למרות שהדמויות כביכול גדולות, וסיפורן שזור בסיפור של ארה"ב של אותם השנים, הסיפור עדיין מרגיש קטן ולא החזיק או סחף אותי. עם עריכה יותר מהודקת ופחות מבלבלת, אני מאמין שהיה אפשר להציג כאן סרט מעניין עם סיפור ראוי, אך לטעמי המוצר הסופי מרגיש מפוספס משהו.
הציון שלי: 6.5/10.
סקירה זו פורסמה גם באתר Dtown.

כתיבת תגובה