fbpx

סיפור נישואים (2019)

"סיפור נישואים" הוא סרטו החדש של נואה באומבך, שביים וכתב. בסרט מככבים אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון יחד עם ריי ליוטה בתפקיד קטן. אז האם הכוכבים הגדולים והבמאי המוכשר מצליחים לייצר כאן סרט שישבור את סטיגמת סרטי נטפליקס?

תקציר העלילה

צ'ארלי (אדם דרייבר) וניקול (סקרלט ג'והנסון) הם זוג נשוי, שבתחילת הסרט נפגשים אצל יועץמגשר זוגי ואנחנו מבינים שהם החליטו להתגרש. צ'ארלי הוא במאי תיאטרון בדרך להצלחה וניקול היא השחקנית הראשית בהצגות שלו. לצ'ארלי וניקול יש בן בן כ-8, הנרי. ניקול מקבלת תפקיד בסדרה ועוזבת עם הנרי ללוס אנג'לס לבית אמה. צ'ארלי מקבל את העניין, מתוך הבנה שבשלב מסוים ניקול והנרי יחזרו לניו-יורק.
צ'ארלי וניקול מאוד מכבדים אחד את השני ורוצים לסדר את עניין הגירושין בלי עירוב של עורכי דין. בעקבות עצה שניקול מקבלת היא פונה להתייעצות לעורכת דין כרישה במיוחד (בגילומה של לורה דרן). לאט לאט בני הזוג נסחפים למאבק משפטי שאף אחד מהם לא ממש רצה בניסיון להגיע לפשרה.
צ'ארלי מקבל את המעטפה עם הסכם הגירושין.
הסיפור שהסרט מנסה להעביר לנו בנוי על המון ניגודים. נואה משתמש בניגודים הללו לטעמי על מנת להראות שני דברים עיקריים. הראשון הוא שאנשים, מערכות יחסים ומשפחות הן דבר מורכב וממש לא שחור ולבן. והדבר השני הוא האבסורד של התהליך המשפטי שזוגות שרוצים להתגרש נאלצים לעבור.
הניגוד הראשון מתחיל כבר בכותרת של הסרט, אומנם הסרט נקרא "סיפור נישואים", אבל הסיפור שהוא מספר הוא סיפור של גירושין. זהו כמובן הניגוד הפשוט ביותר של הסרט. האופי של צ'ארלי וניקול הוא נקודת ניגוד נוספת. צ'ארלי הוא מסודר, רגוע וקפדן. ניקול לעומתו, יותר רגשנית, פחות בטוחה בעצמה, יותר חמה אבל יותר מבולגנת. מנוגדים מצד אחד, מאוד משלימים אחד את השני מהצד שני.
הניגוד המורכב יותר שמוצג לנו בסרט הוא הניגוד ביחסים בין צ'ארלי וניקול. היחס ביניהם הוא לרוב חברי וחם, אבל מתחת לפני השטח ישנם תסכולים עמוקים. התסכולים הם בנוגע לזוגיות אבל גם כל אחד לגבי עצמו. בעוד הם במאבק על הנרי ומאבק כספי, הם עושים מחוות קטנות אחד לשנייה (בולטות בעיקר המחוות של ניקול) שמראות על ההיכרות העמוקה ביניהם והקשר החזק. הסצנה, אולי הכי אמוציונאלית בסרט, היא כשניקול מגיעה לדירה השכורה של צ'ארלי, בניסיון לגשר על הפערים בעצמם אחרי שהתשלומים לעורכי הדין כמעט רוששו את שניהם. השיחה שמתחילה כחברית, הולכת ונהיית קשה יותר עד כדי דברי שנאה ברגע השיא. לאחר שהדברים נאמרים, שניהם מותשים וניכר בהם שהם מאוד מצטערים. 
זו אולי הסצנה היחידה בסרט עם משחק מעט תיאטרלי ומוגזם. בכל שאר הסרט המשחק הוא על גבול המופתי לטעמי.
ניגוד נוסף שבולט בסרט, הוא ניו-יורק מול לוס אנג'לס. ניקול רצתה שהם יעברו ללוס אנג'לס עוד כשהם היו נשואים, בעוד צ'ארלי אוהב את אורך החיים של ניו-יורק ולא רוצה לוותר עליהם. בניו-יורק יש לצ'ארלי תיאטרון, שקבוצת השחקנים שם היא מעיין משפחה עבורו. כשהמאבק המשפטי מתחיל, עורכי הדין ממליצים לצ'ארלי לעבור לקליפורניה כדי להראות שהוא מוכן להתגמש בשביל לבלות יותר עם הילד. כמות הפעמים שהביטוי "אין על המרחבים בקליפורניה" נאמר בסרט מראה את הניגוד באורך החיים השונה בשני המקומות הללו.
נורה משכנעת את ניקול לשכור אותה.
כעת נעבור לסוג השני של הניגודים בסרט, הניגודים שתפקידם להראות את האבסורד. בתחילת הגירושין ניקול וצ'ארלי מדברים על להגיע לפשרה בלי עורכי דין, ואילו בשיא המאבק המשפטי הם חמושים בעורכי דין כרישים שמורידים את המאבק ביניהם לפסים נמוכים, הקנטות אכזריות ומנצלים לרעה כל פרט שולי שאי פעם עלה בשיחות האישיות בין בני הזוג. את ניקול מייצגת נורה, עורכת דין פלצנית של כוכבות קולנוע שרוצות להתגרש. לנורה יש גישה של שאנטי מעל פני השטח, אבל אופי של נמרה טורפת מתחת. היא תחרותית מאוד ורוצה לנצח אפילו יותר מהלקוחה שלה. את נורה מגלמת השחקנית לורה דרן. לורה היא שחקנית מעט מרגיזה, אבל הדמות שלה כאן מתאימה מאוד לסגנון המשחק שלה. 
ריי ליאוטה בתפקיד ג'יי מארוטה.
עורך הדין של צ'ארלי הוא ג'יי מארוטה (ריי ליאוטה – דמיון משעשע בשמות), גם הוא עורך דין כריש שאפילו נורה חוששת ממנו. צ'ארלי שוכר את ג'יי, רק לאחר שעורך הדין הראשון שלו, שהיה מאוד אמפתי ואנושי, לא הצליח להתמודד מול נורה (שני העורכי דין של צ'ארלי הם כמובן ניגוד נוסף).
יש המון ביקורת על הדרך שבה עורכי הדין לענייני גירושין פועלים בסרט. סצנה שמדגישה את כך בצורה סאטירית ונוקבת מאוד, היא סצנה בה שני בני הזוג יושבים בחדר ישיבות של נורה בזמן שהיא ועורך הדין הראשון של צ'ארלי מתכסחים בנוגע להסכם. בשלב מסוים העוזר של נורה אומר שהגיע הזמן לארוחת צוהריים. ברגע הנימה של נורה משתנה לחלוטין ובזמן שהם בוחרים מה להזמין מהתפריט, נורה מנהלת סמול טוק מתחנף עם צ'ארלי, היא אומרת לו כמה הוא גאון ושהיא מעריצה את ההצגה שלו. עוצמת הצביעות היא באמת משתקת וצ'ארלי אפילו לא מסוגל להחליט מה הוא רוצה לאכול. 
ניקול ונורה מופתעות כשצ'ארלי מגיע עם ג'יי בתור עורך דינו.
שתי דמויות עורכי הדין הם על גבול הקריקטורות ויחד עם זאת מרגישים כמו טיפוסים אמיתיים מקליפורניה.
מלבד עורכי הדין יש גוף נוסף שהסרט מציג באור ביקורתי. לדירה של צ'ארלי נשלחת מפקחת שתפקידה לצפות ביחסים בין צ'ארלי להנרי על מנת להעריך האם צ'ארלי הוא אב ראוי שזכאי להתחלק במשמורת על הילד. המפקחת שמגיעה היא נוירוטית חרדתית, שנרתעת ממגע ומדברת בחוסר רגש מפוחד. כשהיא שואלת את צ'ארלי לאיפה הוא לוקח את בנו, היא מציינת כבדרך אגב שיש כיום הורים שלא לוקחים את ילדיהם למסעדות מחשש מ"חיידקי על". המשפט מראה את רמת הציפייה והסטנדרטים ההזויים והצבועים של הגופים הללו.
אין הרבה הומור בסרט, רוב ההומור הוא מז'אנר הסאטירה, אבל בסצנה הזו עם המפקחת יש סיטואציות מאוד מצחיקות.
יש עוד המון נושאים מעניינים שהסרט מעלה, היחסים בין הילד להורים הגרושים, תרגיל ההכנה לראיון ה"איזה סוג של אמא את" שנורה מעבירה את ניקול, על כולם ניתן לכתוב מאמרים שלמים. מה שהיה לי חושב להראות זה כמות העומק שאני ראיתי בסרט, ועד כמה הוא גרם לי לחשוב על דברים.
כבר התייחסתי בקצרה לרמת המשחק, אבל חושב לי להדגיש שוב שלדעתי הוא יוצא מגדר הרגיל כאן. אדם דרייבר, שמאוד לא הרשים אותי בתור קיילו ראן בטרילוגיית מלחמת הכוכבים החדשה, כנראה מתאים הרבה יותר למשחק בדרמה. ב"סיפור נישואים" הוא עושה עבודה מופלאה. סקרלט ג'והנסון היא שחקנית מאוד וורסטילית וגם כאן היא עושה תפקיד מדהים.
לסיכום, עבורי, עם כל הניגודים שהסרט דן בהם, הסרט עצמו לא מרגיש קונטרסטי. הסיבה לכך היא שהסרט לא מעצים את הניגודים בדרך מלאכותית ולא נוקט בסחטנות ריגשית (כמו "כוכב נולד" של בראדלי קופר למשל). על כן מדובר לטעמי בסרט מבריק, רגיש, אנושי ועדין. הדרך של נואה להעביר את הסיפור, מלאה בשקט שמרגיש כן ואמיתי. קל מאוד להזדהות עם הדמויות בסרט, דווקא בגלל שהן גם אוהבות וגם שונאות, גם מעריכות וגם כועסות, זה מה שעושה אותן לאנושיות. הסרט ריגש אותי ועורר בי המון מחשבות, הוא גם מספר סיפור אישי וגם מבקר תופעות חברתיותמשפטיות כלליות. מבחנתי מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר מבית נטפליקס, אם לא הטוב שבהם.
הציון שלי: 9/10.
סקירה זו פורסמה גם באתר Dtown.

כתיבת תגובה