fbpx

המלצה ל"הוק" (1991) – נטפליקס

הפעם במסגרת מועדון ההשלמות (קלאסיקות שלא ראיתי), צפיתי בסרט "הוק" משנת 1991. סטיבן ספילברג ביים, רובין וויליאמס, דאסטין הופמן וג'וליה רובטס כיכבו, ועל המוזיקה אחראי ג'ון וויליאמס.
"הוק" הוא טייק אחר לאגדה הקלאסית. פיטר פן עזב את ארץ לעולם-לא וחזר לעולם שלנו. הוא התבגר והפך לעורך דין מצליח. הוא שכח את עברו והפך למבוגר משעמם ואחראי, ששם את הקריירה שלו לפני ילדיו. כשפיטר (רובין וויליאמס), מגיע יחד עם אישתו, מוירה ושני ילדיו לבקר בלונדון את סבתא וונדי, ילדיו של פיטר נחטפים לארץ לעולם-לא בידי קפטן הוק (דסטין הופמן). כעת פיטר, בעזרת של טינקרבל (ג'וליה רוברטס) וחבורת הילדים האבודים חייב למצוא דרך להחזיר את כוחותיו ולהציל את ילדיו.
לטעמי מדובר בטוויסט מאוד נחמד לסיפור שסופר רבות. הצילום נהדר ומרגיש כמו אגדה, לא מצליחים לייצר קסם כזה בסרטים מודרניים. המשחק טוב מאוד, אם כי מאוד תמים. דסטין הופמן עושה עבודה נהדרת בתור קפטן הוק, למרות שממש קשה לזהות אותו.
סטיבן ספילברג מצליח להכניס קסם ותום לתוך סרטיו, אומנם הם לא תמיד מצליחים לשרוד את מבחן הזמן, אך לטעמי הסרט הזה הוא כיפי ונהדר לצפייה גם בימינו.
"הילדים האבודים", פשוט שיא של תום וקסם.
"הוק" הוא סרט דיי ארוך, שעתיים ועשרים. החלק הראשון שלו דיי איטי, אבל הקצב מתגבר ברגע שפיטר חוזר לארץ לעולם-לא. הסרט משעשע מאוד, "האקשן", שכולל את האימונים של פיטר בידי הילדים האבודים וכמובן הקרב מול הוק, הוא מהיר ומצחיק. דמויות הילדים האבודים ממש חמודות ומרגשות, הם דיי גונבים את ההצגה בחלק גדול של הסרט. למרות שצפיתי בסרט בכמה חלקים, אני לא חושב שהוא ארוך מידי ומצאתי אותו כמהנה מאוד.
ג'וליה רוברטס כ"טינקרבל".
המסר העיקרי של הסרט הוא הדגשת הפער הגדול בין שני העולמות שהוא מציג, העולם האמיתי וארץ לעולם-לא, שהם משל לעולם המבוגרים לעומת עולם הילדים.
בתחילת הסרט, פיטר מוצג כאדם קרייריסט שמפר הבטחות לילדיו, כועס עליהם ולא נותן להם להיות ילדים. היה לי מאוד לא פשוט לראות את זה מהצד, כיוון שזה בהחלט הזכיר לי לא מעט את עצמי. מראים גם את הצד של הילדים, שהם בסך הכול רוצים לשחק עם ההורים שלהם ולשמוח. הסרט הזה לטעמי הוא באמת מבחן הורות, אם אתם לא מתכווצים ומתמלאים ברגשות אשם, כנראה שאתם עושים משהו נכון.
לסיכום, "הוק" הוא עיבוד מקסים ומקורי לסיפור של פיטר פן, הוא כתוב, משוחק ומצולם נהדר. לפי אתר Rotten Tomatoes, הסרט נכשל אצל המבקרים, לעומת זאת הקהל הרגיל אהב אותו הרבה יותר. אני לחלוטין בדעה של הקהל במקרה הזה.
הציון שלי: 8/10

געגוע לימי קולנוע תמימים יותר

חוץ מרגשות אשם, הסרט מילא אותי גם תחושות געגוע לימים תמימים יותר. המרדף אחרי התוכן הבוגר או ה-Rated R, ואחרי התחכום, "הבריח לחלוטין מהמסכים שלנו סרטים מהסוג הזה. תוכן שהוא יותר תמים וילדותי, מוצג לרוב בצורה שלילית על ידי המבקרים. מספיק לראות את ההבדל בין מלחמת הכוכבים הראשון של ג'ורג' לוקאס לטרילוגיה האחרונה, מרוב ניסיונות תחכום, כבר לא היה ברור מה רוצים להגיד לנו בסרטים הללו.
כל ניסיון להפיק תוכן תמים כיום, גם אם הוא מושקע, לא זוכה להערכה מספקת, ולכן אני מתכוון להיות "דון קיחוט" בעניין הזה, ולהמשיך לספר לכם על תכנים כאלה. למשל בשנה שעברה בחרתי ב"הקריסטל האפל: עידן המרד" כסדרת הפנטזיה של השנה, וזו דוגמה נהדרת לסדרה מופלאה, שפוספסה לחלוטין לטעמי.
השינוי בתעשיית הקולנוע הוא כמובן תוצר של השינוי החברתי. החברה המודרנית, נמצאת כל הזמן במרדף אחר איבוד התמימות ובגיל כמה שיותר מוקדם. המילה "ילדותי" היא מילת גנאי בחברה שלנו, שמצפה מכולם להתבגר ולהשתלב בתבנית החברה המודרנית.
אני אישית, לגמרי נהנה מה"ילדותיות" שלי, ומזמין אותכם גם להיזכר באיך זה היה ליהנות מסרטים תמימים וקסומים, או מכל דבר אחר שאהבתם לעשות בתור ילדים, מה הכי גרוע שיכול לקרות? תיהנו קצת?

כתיבת תגובה