fbpx

פאודה – עונה 3

פאודה היא אולי הסדרה הישראלית המצליחה והמדוברת איי פעם, והרבה מזה בצדק. אקשן מבויים נהדר, קצב שלא עוצר לרגע. והכל משולב בסכסוך הישראלי הפלסטיני. הסדרה מנסה להראות את שני הצדדים של המטבע, את האלימות והטירוף, את מעגל הנקמה והמלחמה העיקשת היומיומית בשטח.
העונה שלישית של פאודה זמינה ב-YesSting TV והיא תגיע לנטפליקס בארץ ב-25 ליוני (בעולם היא כבר זמינה בנטפליקס).
אז תרשו לי לצטט את הטריילר המאוד מושקע לעונה השלישית: "שיהיה לכם ברור, זה לא חברון וזה לא שכם אז וולקם טו עזה!"

תקציר העלילה

פתיחת העונה מתרחשת בחברון. דורון מסתנן וחיי שם למשך תקופה ארוכה, תחת השם אבו-פאדי. הוא מתחבר עם באשר, אותו הוא מאמן באגרוף. בשאר הוא צעיר דיי תמים, שמאמין שיצליח לצאת לעולם בעזרת הכישרון שלו. אבו-פאדי מתיידד עם המשפחה והופך להיות בן בית שם. אביו של באשר הוא ג'יהאד חמדאן, אסיר ביטחוני שעומד להשתחרר מהכלא אחרי 20 שנה. המטרה של דורון הוא בן דודו של בשאר, פאוזי. פאוזי הוא טרוריסט המתחבא איפה שהוא בגדה, בסגנון מאוד דומה לעונות הראשונות.
מכיוון שאני משתדל לכתוב את הסקירות שלי נטולות ספויילרים, אתאר את שאר העלילה במעומעם. האנטגוניסט הראשי בעונה הזו הוא האני אל-ג'עברי, אבו מוחמד, מנהיג הזרוע הצבאית של החמאס בעזה. חטיפה של נערים (נער ונערה), היא האירוע המרכזי בעונה וזה מה שמוביל לכניסתם של דורון והצוות שלו לעזה לניסיון חילוץ.
האני אל-ג'עברי, האנטגוניסט הראשי בעונה.
מצאתי את פתיחת העונה השלישית בפאודה איטית מעט, הדמויות החדשות של בשאר ומשפחתו וגם דמותו של פאוזי, הרגישו לי לא מספיק מעניינות, ולא כריזמטיות כמו הדמויות של העונות הקודמות. הקצב מתחיל לטפס לאט לאט עד הכניסה לעזה שמתרחשת בחלק השני של העונה. 
הפרקים בעזה הם רגע השיא של העונה, הפחד והמתח באוויר, תחושת המחנק בגרון וכסיסת הציפורניים, זה פאודה במיטבה. יחד עם זאת, בפרקים של עזה, היה קשה להימנע מהתחושה שהם הרחיקו לכת מידי בחוסר הראליות של האקשן. הסדרה ניסתה לשדר אמינות באקשן שלה בעונות הקודמות, בעונה הזו גבולות ההיגיון נמתחו מעט יותר מידי.
מלבד הפרקים של עזה, אני זיהיתי קצת עייפות בכתיבה בעונה הזו. דמותו של דורון, הופכת להיות לסטריאוטיפ המאצ'ו הצבאי הישראלי. סצנות ה"תחזיקו אותי" חוזרות, סצנות ההצמדות לפרצופו של מישהו ולומר לו "יש לך משהו להגיד לי?", דיי, היינו שם כבר. עוד יותר מכך, הדפוס החוזר של לא להישמע להוראות, לסכן אחרים ובסוף לצאת גיבור (עם לא מעט נפגעים משניים מסביב), האם זהו גיבור האקשן לו חיכינו? לטעמי יוצרי הסדרה (שליאור רז, הוא ביניהם) קצת התאהבו מידי בדמותו של דורון קאביליו.
דמותו של שגיא, היא עוד דמות שהיה לי קשה איתה בעונה הזו. הוא כל הזמן כועס ומתוסכל מהמערכת היחסים הלא ברורה שלו עם נורית, אז הוא מוציא את זה על כולם, מזלזל במפקד היחידה ומגיב באלימות מוגזמת. בעצם דמות לוחם, שלא מצליח להשתלט על ההורמונים שלו. אז כן, כולנו בני אדם, וכולנו מביאים משהו מהבית לעבודה, אבל לא כולנו עובדים ביחידת עלית עם רמת אחראיות כזאת. רמת המשחק של עידן עמדי ילדותית משהו, ומהווה גורם נוסף לתסכול שחשתי כלפי דמותו של שגיא.
שלא תגידו שאני רק שלילי, הדמויות של סטיב ואביחי, הן נקודת האור של הצוות. הם מרגישים אנושיים, כנים ומרגשים. הם מתייחסים לעבודה שלהם בכובד ראש, לא חמומי מוח והם בדיוק סוג האנשים, שהייתי רוצה שייצגו את יחידות העלית שלנו. בועז קונפורטי, שמגלם את אביחי, עושה תפקיד מרגש במיוחד בעונה הזו. גם בעונות הקודמות, דמותו של אביחי הייתה זו שסיפקה נקודות מבט עמוקות ותובנות מרגשות על העולם הזה. באמת דמות נהדרת ותצוגת משחק מעולה.
גם איציק כהן חוזר לתפקידו כגבי "קפטן איוב". כהן הוא שחקן נפלא, והוא "מוכר" את הדמות הזו בצורה יוצאת מן הכלל.
איציק כהן הוא קפטן איוב.
הדמות החדשה בצד הישראלי היא דמותה של הילה, ראש דסק עזה, שמגולמת על ידי מרינה מקסימיליאן. מרינה ניסתה להציג את הילה כקרה, מחושבת, וחדורת מטרה. יכולת המשחק של מרינה היא לא רעה, אבל היא לא שכנעה אותי עד הסוף. הדמות של הילה היא דמות מעניינית, מכיוון שהיא מציגה איך החלטות מתקבלות על ידי אנשים בדרגים גבוהים, ומה מניע אותם. מערכת היחסים בין הילה לדורון (שכבר בפתיח של העונה מגלים לנו אותה), באה לייצג את החלק המשותף בין הדמויות שלהם. שניהם מקבלים החלטות בעצמם שהם בניגוד לנהלים, לפעמים הם יוצאים גיבורים ולפעמים לא. ההבדל הוא כמובן, שדורון עושה זאת בשטח ואילו הילה במשרד הממוזג שלה.
הילה (מרינה מקסימיליאן) ודורון (ליאור רז).
אז מה היה לנו בעונה הזו? חטיפה, מנהרות, חדירה ליישוב, כל הדברים הללו, שמרגישים כה מוכרים לנו. העונה הזו הרגישה קרובה יותר לעולם שכן נגלה בפנינו בחדשות, בעוד האירועים בעונות הקודמות תיארו מאבקים חשאים יותר, שאנחנו פחות חשופים אליהם. אני חושב שזו אחת הסיבות שהצפייה בעונה השלישית של פאודה הייתה חוויה קשה יותר, כזאת שמכה בבטן הרכה של הצופה הישראלי.
העונה השלישית של פאודה מראה את הצדדים היותר קשים לעיכול של הסכסוך, בעיקר את המעגל הבלתי נגמר של המאבק. כיצד כל פעולה שמחסלת מנהיג טרור אחד, בעצמה מולידה את היורש שלו. כיצד אדם תמים כביכול נגרר לתוך מערבולת, שבסופה הוא מוצא את עצמו מבצע פעולות טרור. אני לא מתכוון לתת ביטוי לדעות הפוליטיות שלי בכתבה זו, אבל אני חושב שכל צד, ימין או שמאל, יוכל לקחת את הסדרה הזו להוכחת נקודת המבט שלו, וזה בפני עצמו הישג מעניין של הכותבים.
לפני סיום, אני רוצה לשבח את היוצרים של הסדרה על כך שמצאו מקום בעונה הזו לנושא כואב וחשוב מאוד, שאינו קשור לסכסוך. והנושא הזה הוא דיכאון אחר לידה. אשתו של סטיב, ענת, מתקשה מאוד להתרגל למציאות החדשה שלה בתור אם לתינוק. מן הסתם זה שסטיב נעדר רבות, לא עוזר למצבה. הנושא הקשה הזה מוצג בצורה כואבת וכנה מאוד בסדרה. 
לסיכום, פאודה היא אחת הסדרות הישראליות המצליחות והמושקעות ביותר שנעשו. גם בעונתה השלישית היא סדרה נהדרת ומרתקת. הפרקים בעזה הם מהמותחים והמפחידים שהיו בסדרה. יחד עם זאת, ביחס לעונות הקודמות, העונה שלישית של פאודה, מעט אפורה ואיטית יותר. הדמויות החדשות לא כריזמטיות, ופיתוח הדמויות הקיימות גם מעט מאכזב. אפשר לראות את השינויים האלה בתור הצגה ריאליסטית יותר של המציאות, אבל המציאות המוצגת פחות מהנה, היא כואבת, מאכזבת, ואיך לומר, מציאותית מידי.
הציון שלי: 7.5/10
כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.

One thought on “פאודה – עונה 3

כתיבת תגובה