fbpx

מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון – נטפליקס

"מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון", היא סדרת דוקו-ספורט חדשה מבית נטפליקס, העוקבת אחרי עונת האליפות האחרונה של מייקל ג'ורדן בשיקגו בולס (עונת 97-98). הסדרה כוללת צילומים בלעדיים וראיונות חדשים, והצליחה לבנות ציפיות גבוהות, אז האם הסדרה עמדה בהם?

הסדרה היא בת 10 פרקים, כשמידי שבוע שוחררו שני פרקים. אני מודה שכבר דיי שכחתי את ההרגשה הזו של לחכות בהתרגשות לפרקים השבועיים, לדעתי לא צפיתי בסדרה מידי שבוע מאז "משחקי הכס".
הפעם אחרוג ממנהגי ואתחיל דווקא מהשורה התחתונה. "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון" היא סדרת דוקו-ספורט מושקעת, מרתקת, עמוקה וחשובה. אם אתם חובבי הכדור הכתום, אין פה שום שאלה, הסדרה היא צפיית חובה, נקודה (או שלוש)! במידה ואתם לא נמנים על חובבי הספורט בכלל או הכדורסל בפרט, אני ממליץ לכם להמשיך לקרוא את הסקירה שלי, ואולי אצליח לשכנע אותכם שהסדרה בכל זאת יכולה לעניין אותכם.

איפה הסדרה פוגשת אותי?

בטריפל השני של שיקאגו בעונות 95-98 (רצף של שלוש אליפויות), הייתי בן 12-14 והתחלתי להתעניין בכדורסל וב-NBA. באותם השנים מייקל ג'ורדן פרץ כל גבול אפשרי וקידם את הספורט והליגה לרמה כזו, שהיא הגיעה לכל בית בעולם ובישראל. מדהים לחשוב שהוא עשה זאת, בלי פייסבוק או יוטיוב.
עם כל שנה, האהבה שלי למשחק הלכה וגדלה. אני מודה שדווקא לא הייתי מחסדי ג'ורדן, וממש עודדתי את יוטה בגמר (אם כי הייתי בכלל אוהד של הסיאטל סוניקס, שחטפו מג'ורדן ב-96). אבל גם לי היה ברור שמייקל הוא הגדול מכולם. אז התקופה הספציפית הזו שהסדרה מתמקדת בה, היא שיא הנוסטלגיה עבורי, השנים שאהבת המשחק הייתה בשיא עבורי. בין אם אהבתם את ג'ורדן, או כמוני, הייתם בצד השני, כשהוא עזב, זה כבר לא היה זה.
אם כך, הסדרה הזו מתאימה לי כמו כפפה ליד ("כפפה" היה הכינוי של גארי פייטון, השחקן האהוב עלי באותם שנים), עד כידי כך, שרציתי לפתוח במעין גילוי נאות על כך. כמובן שבכל מקרה, כל סקירה היא סובייקטיבית ובאה לבטא את דעת הסוקר.

מייקל כיום.

סגנון העריכה של הסדרה: הסיפור המלא של מייקל ושל עונת 97-98

את סגנון העריכה של "הריקוד האחרון" מצאתי מאוד מעניין. יש כאן שילוב של שני קווי זמן, האחד מתאר את התקדמות עונת 97-98 והשני מספר את סיפורו המלא של מייקל מהילדות ועד לאותה העונה. בפרק האחרון שני קווי הזמן נפגשים. אבל לא רק בזה סוד הקסם של העריכה בסדרה, בתוך שני קווי הזמן הללו, בכל פרק נבחרות דמות או שתיים, ואנחנו מקבלים את הסיפור המקוצר של אותן הדמויות והזיקה שלהן למייקל. זה יכול להיות, שחקן אחר משיקאגו (פיפן, רודמן, קוקוץ', קר ועוד), המאמן פיל ג'קסון, המנהל הכללי ג'רי קראוס, אביו של מייקל, המאבטח שלו ועוד. כך שלמעשה, יש פה שילוב של שני סגנונות עריכה, גם עריכה של קווי זמן וגם עריכה של התמקדות כל פעם בדמות אחרת.
הסגנון הזה הביא בכל פרק משהו אחר ומעניין, והראה המון זוויות של הסיפור. כך שמעבר לג'ורדן, אנחנו מקבלים סיפור של קבוצה שלמה של אנשים מרתקים, המאמן, השחקנים, כל דרג ההנהלה, והיחסים המורכבים בין כולם. ניתן ללמוד מהסדרה המון על דרך ניהול (בעיקר דרך הניהול האמריקאית) ועל אגו של אנשים.

רודמן וג'קסון, שתי דמויות מרתקות בפני עצמן.

מעבר לכדור הכתום

הסדרה מתמקדת בשנות ה-90, שהיו תקופה תרבותית מרתקת. אני מאמין שבשנים אלה, התחילה התרבות של הכוכבות. נכון היו כוכבים גדולים גם לפני, אבל העולם בשנות ה-90 נהייה גלובלי יותר, השיווק אגרסיבי יותר וסכומי הכסף החלו לטפס לגבהים, שלא היו הגיוניים קודם. זה רק אחד מהנושאים הרבים שהסדרה עוקבת אחריהם. אומנם הסדרה מתמקדת בג'ורדן, אך היא מסקרת בהרחבה גם נושאים הקשורים במועדון של שיקאגו, בליגת ה-NBA, ועד לתרבות כולה באותם השנים. העובדה שהסדרה היא בת עשרה פרקים, מאפשרת לה לדון בכל הנושאים הללו לעומק, ולהציג תמונה מלאה. אנחנו זוכים למבט לחוזי הפרסום של מייקל, ההערצה אליו שהלכה וגדלה (הרבה בזכות אולימפיאדת ברצלונה ב-92). יחסיו של מייקל עם התקשורת, וחייו מחוץ למגרש. הסדרה מראה גם מה זה אומר להיות מפורסם בקנה המידה של מייקל. כל אלו הם נקודות מרתקות שיכולות למשוך לסדרה גם את הקהל שלא חובב ספורט.

ה-Dream Team המקורית מ-92, אסופת השחקנים הטובה ביותר בהיסטוריה, ללא שום ספק.

אופי של וינר

מייקל ג'ורדן הוא דמות ייחודית, הנה ציטוט שנאמר עליו בפרק הראשון: "מעולם לא היה אדם שהיה טוב בעבודתו יותר ממייקל ג'ורדן". ג'ורדן היה עילוי, כמו שלא נראה כמותו בשום ענף והסדרה מביאה צדדים רבים לאישיותו. אחת השאלות המרכזיות שהסדרה דנה בה, היא השאלה של מה הופך את מייקל לכל כך טוב. מאיפה הוא מצא את הדרייב המטורף הזה לרצות לנצח בכל מחיר? התשובה היא מורכבת ומרתקת עבורי. יצר התחרותיות של מייקל התחיל כבר במאבק באחיו בסל, שהיה תלוי בחצר ביתם. על מנת לרצות לנצח, מייקל היה מוצא לעצמו בכל פעם סיבה אחרת שתדרבן אותו, הקטע המדהים הוא, עד כמה הדברים הללו היו מינוריים. משפט ששחקן כלשהו זרק לו פעם, יכול היה להספיק בכדי שמייקל ירצה לנצח, עד כדי השפלה את אותו השחקן. כל דבר הפך למאבק אישי, לפעמים אותו שחקן יכול היה בכלל לא להיות מעורב, מספיק שמישהו אחר (התקשורת למשל) היה אומר "השחקן הזה טוב", זהו ג'ורדן היה מוכן להרוג.

ג'ורדן הצעיר, נלחם בקבוצת ה-"Bad Boys" של דטרויט, שנאה שלא עברה לו עד היום.

למשל באולסטר של 98, ג'ורדן בן 30, והוא עדיין מתעסק בלהראות לכולם מי הבוס. כל תיגר נלקח אישית, והילד קובי בריאנט בן ה-19, שמישהו העז להגיד עליו שהוא "הדבר הבא" הופך למטרה. סגנון הדיבור וההתנהלות של מייקל משדר שהוא כל הזמן להוכיח שהוא הכי טוב, בהכול. בין אם זה גולף, משחק קלפים, או הטלת מטבעות לקיר עם המאבטחים שלו. סיפור היריבות עם מג'יק ג'ונסון במשחק אימון של נבחרת החלומות ב-92, הוא לא יאמן פשוט. הבן אדם רצה לנצח, לא, לא רק לנצח, ממש להביס כל יריב, בכל סיטואציה, כל הזמן. באמת שהייתי מצפה שאדם בוגר ומצליח איכשהו יתבגר ויתעלה מעל תכונות כאלה, אבל לא נראה שזה אי פעם קרה אצל ג'ורדן. גם כשרואים אותו מתראיין כיום, הוא יושב גאוותן על קצה הכיסא, כאילו רק מחכה לאתגר, שיגרום לו לזנק מהכיסא ולהוכיח שהוא עדיין הטוב ביותר.
תנסו לדמיין את החיים עם אופי כזה, כל הזמן לחפש את הריגוש הבא מהניצחון, בכל דבר בחיים, נשמע מתיש ביותר, ואכן הוא היה מותש מכך לא פעם.

ג'ורדן מראה לקובי, היורש המיועד, מי הוא עדיין מלך הגבעה באולסטר 98.

הצד השני של האופי של מייקל הוא ההתמודדות של כולם איתו. מייקל הבין שהוא לא יכול לנצח לבד, לכן הוא התחיל לדחוף ולדרבן את כל חברי הקבוצה שלו להעלות רמה, כל הזמן, בכל אימון. הוא היה נכנס בהם על כל טעות ומצפה ללא פחות משלמות. להגנתו מייקל אומר שהוא מעולם לא דרש מהם יותר ממה שהוא דרש מעצמו, אבל עבור חברי קבוצתו הוא היה רחוק מאדם נחמד. קשה להתווכח כמובן עם התוצאות של התנהגותו, וששת האליפויות שלו מדברות בעד עצמן.

מייקל מתחרה בהטלת מטבעות קרוב לקיר עם מאבטח שלו, באותה הרצינות שבה הוא משחק כדורסל.

בפרק האחרון בסדרה, מוצעת דרך נוספת לפיצוח סוד ההצלחה של מייקל. מייקל הוא התגלמות גישת ה"להיות נוכח", "לחיות את הרגע". תורות המזרח הרחוק שולחות אנשים לעשות מדיטציה במשך 7 שנים, רק בכדי לגרום להם באמת להיות נוכחים בהווה. זה משהו שהיה טבעי למייקל, הוא לא חשב על העתיד או העבר, הוא ראה מטרה מול עיניו והוא הלך להשיג אותה, הוא לא השאיר מקום לספקות או דאגות.

מתוך "ספייס ג'אם".

אני חייב לציין לזכות הסדרה, שהיא לא נמנעת מלעסוק בשלדים בארון של "הוד אוויריותו". בעיות הימורים, יצר התחרותיות האינסופי שלו, הכוחניות ביחס לחברי קבוצתו, והקושי להתמודד עם התקשורת והמוני המעריצים בכל מקום. בנוסף מוזכרת פרשה, בה ג'ורדן סרב לתמוך במתמודד פוליטי אפרו-אמריקאי, שהתמודד מול פוליטיקאי לבן עם נטיות גזעניות. כך שבאמת מתקבלת תמונה מלאה ומקיפה על אחת הדמויות המרתקות שהיו בהיסטוריית הספורט.

הסל האחרון של עונת 97-98.

אם יש נקודה אחת שבולטת בחסרונה, במיוחד לאור הסיקור הכה מקיף, זה יחסי המשפחה של מייקל. אשתו של מייקל, לא מוזכרת כלל, ילדיו מופיעים ממש לדקה בפרק הסיום. כך שהרגשתי שהפן הזה בסיפורו היה חסר מאוד.

הריקוד האחרון

בתחילת עונת 97-98, ג'רי קראוס הודיע לפיל ג'קסון שלא משנה מה יקרה, הוא לא יאמן את הבולס בעונה הבאה. כתם קשה מאוד לקראוס, שהעדיף את האגו שלו, על פני מה שנכון למועדון. פיל ג'קסון, שהוא אדם רוחני מאוד וצריך למצוא את הסיפור בכל דבר, הכין תוכנית פעולה לעונה וקרא לה "הריקוד האחרון". מכאן מגיע שמה של הסדרה המופלאה הזו, המהווה מבט עמוק ומרתק על אחת מהדמויות המפורסמות והמשפיעות שהיו בספורט והתרבות, גם אם הוא נמנה מלהיות מעורב בדברים שמעבר לספורט. מייקל מעולם לא ראה בעצמו מודל לחיקוי חברתי, אלא מודל לחיקוי למצוינות.
הציון שלי: 9.8/10.

כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.

2 תגובות על “מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון – נטפליקס

כתיבת תגובה