AVReviews

הפעם במסגרת “מועדון ההשלמות” צפיתי באפוס של מרטין סקורסזה (הוא לא שמע על סרטים באורך רגיל?) משנת 1995, “קזינו”. הסרט זמין בנטפליקס.

תקציר העלילה

הסרט עוקב אחר סיפורן של שלוש דמויות עיקריות. אייס רותשטיין (רוברט דה-נירו), יהודי, אשר בנה לעצמו שם של מהמר מומחה. הוא ידע כל פרט קטן על הימורי ספורט ועשה הון עבור כל מי ששמע לעצותיו. חבר נעוריו של אייס, הוא ניקי סאנטורו (ג’ו פשי) בריון חסר מורא של המאפיה האיטלקית וחברו של אייס. בתחילת הסרט, אייס וניק נשלחים ללאס-ווגס, לנהל קזינו עבור הבוסים של המאפיה. אייס הוא המנהל המוכשר של הקזינו וניקי הוא השרירים ופותר הבעיות. הדמות השלישית, היא דמותה של ג’ינג’ר (שרון סטון), מתחזה ותחמנית סדרתית, שאייס מתאהב בה. הסרט מספר את סיפור העלייה המטאורית והנפילה הכואבת של שלוש הדמויות.

דרכו של סקורסזה

לסרטים של סקורסזה יש קווים מאפיינים משותפים. לרוב סרטיו מאוד ארוכים, אורכו של “קזינו” הוא 178 דקות. יש הרבה שימוש בקריינות של הדמויות, שמספרות את הצד שלהן, ומרמזות למה שעתיד להתרחש. העריכה בסרטיו של סקורסזה מאוד מסוגננת: קטעי מוזיקה, הילוך איטי, freeze frame. סגנון העריכה שמדגיש את הצד הסיפורי של הסרט, יחד עם הקריינות זה מייצר תחושה שיושבים ומקשיבים לדמויות מגוללות את הסיפור בפנינו. אני אישית חושב, שסרטיו של סקורסזה לעתים ארוכים מידי, לא ניתן לשמור על קצב במשך שלוש שעות, ואכן, גם בקזינו הקצב ממש לא אחיד. ההתחלה הרגישה לי אטית ונמרחת, רק לקראת אמצע הסרט, הוא הופך להיות מרתק וממש נכנסתי לסיפור.

עוד דבר ביקורת שיש לי, הוא שלמרות האורך של הסרט, לא הרגשתי שאני מספיק מכיר את הדמויות. התחושה שלי הייתה שמכניסים אותי לסיפור באמצע, תוך כדי, ניתן להבין את האופי של הדמויות, אבל חסר הרקע שילמד על מי הדמויות האלה באמת. כל מה שקיבלנו הן סצנות בודדות בתחילת הסרט לפני שהם מגיעים ללס ווגאס, שלא סיפקו אותי. בסרטים אחרים של סקורסזה, כמו “החברה הטובים” או “הזאב מוולסטריט” הרגשתי שאני מקבל דמויות יותר מלאות והיה לי קל יותר להזדהות איתן.

דמותו של אייס, דיי חסר רגש, לא היה לי ברור מה מניע אותו, מה נותן לו סיפוק. זאת למרות כל קטעי הקריינות שלו, שלרוב אמורים לתת הצצה לפנימיות של הדמות, אך לא קיבלתי את זה בדמותו. הדמות של ג’ינג’ר, היא כנראה הטרגית בסיפור הזה, אבל גם היא לא מובנת לי, ההתאהבות המוזרה שלה בלסטר דיימונד, הסרסור, שמגולם בידי ג’יימס וודס, פשוט לא ברורה לי. ג’ינג’ר חיה מהונאה להונאה, ואני לא הצלחתי להבין מה היא רוצה מעצמה. הוא הופכת לאלכוהוליסטית ומכורה לסמים, אז יכול להיות שזו הסיבה להתנהלות הזו שלה במעגלים, שכל פעם חוזרים לאותה נקודה. ועדיין, לא ראיתי הרבה עניין בדמותה.

לעומתם, דמותו של ניקי, היא הדמות המלאה והמעניינת ביותר. ניקי, פשוט לא יכול להתאפק מלנסות להשיג עוד ולחפש דרכים לעבור על החוק. הוא מתחיל בקטן ולאט לאט הופך להיות למאפיונר הראשי בלאס ווגס, מבלי שהבוסים הוותיקים מבינים זאת עד הסוף. ניקי הוא חכם ומרגיש אמתי, לא קר ומרוחק כמו אייס ולא שבר כלי כמו ג’ינג’ר.

כפי שציינתי הסרט מתאר את העלייה והנפילה של שלושת הדמויות, וזה זורק אותי מיד לסרטי הגנגסטרים האחרים, שרובם עוסקים בנושא זה, העלייה והנפילה. זה כמובן בולט במיוחד ב”פני צלקת” אבל גם בטרילוגיית “הסנדק” (כמובן שזה חוזר על עצמו בעוד סרטים רבים נגיד “גנגסטר אמריקאי” עם דנזל וושינגטון). לטעמי האישי, חוסר העניין שהדמויות, מלבד ניקי, עוררו בי פגם בהנאה שלי מהסרט ולא מצאתי אותו טוב באותה מידה כמו הסרטים שהזכרתי.
אפילו אם נשווה את הסרט ל”האירי“, שלא ממש נהניתי ממנו, הרבה בגלל האורך שלו, גם ב”האירי” אפיון הדמויות וסיפור העלייה והנפילה, עבד טוב יותר בשבילי. אם כי הסרט בכללותו, פחות טוב מקזינו לטעמי (מה שהפריע לי ב”האירי” היה המון דיאלוגים ללא כיוון, מעט התרחשות ותחושת מריחה קשה).

לסיכום, אומנם כתבתי כל כך הרבה על הצד השלילי, אבל כמובן שזו לא התמונה המלאה. “קזינו” הוא סרט רחב יריעה, הוא מספר על עולם ההימורים בלאס ווגס, האבסורדיות שלו והקשרים שלו לעולם הפשע. לאחר ההתחלה האטית, הקצב מתגבר והסרט הופך להיות מאוד מעניין. סגנון העריכה הוא מרשים, מכניס מעט הומור ותחושה מהנה של “להיות בתוך סיפור”. רמת המשחק היא גבוהה ביותר מצד כל השחקנים הראשיים ורוב הקאסט המשלים. כך שבסיכומו של דבר, נהניתי מהסרט, למרות אורכו וכל הבעיות שציינתי. הוא לא עומד בקו אחד עם סרטי המאפייה הגדולים, אבל הוא עדיין סרט מצוין.
הציון שלי: 8/10.