fbpx

שומר אחי (HBO)

"שומר אחי" הינה מיני סדרה חדשה בת 6 פרקים מבית HBO. אני צפיתי בסדרה בשירות סלקום TV. במרכז הסדרה שני אחים תאומים, ששניהם מגולמים על ידי מארק רופאלו ("הענק הירוק").

תקציר העלילה

דומניק ותומאס בירדזי, הם שני אחים תאומים. תומאס הוא חולה סכיזופרניה, שנמצא שנים במוסד פתוח לחולים במחלות נפשיות. בפתיחת הסדרה תומאס מבצע מעשה, שגורם לו להישלח למוסד סגור בעל אבטחה מקסימלית, בו נמצאים חולים קשים ותנאי הביקור מאוד מגבילים. אחיו דומניק יוצא למאבק בכל החזיתות על מנת להוציא את אחיו התאום משם בכל מחיר.
בהמשך הסדרה נחשף בפנינו הסיפור המשפחתי המלא של משפחת בירדזי, כשחשיפת הסיפור מתבצעת במספר קווי זמן. תקופה אחת היא כשדומניק ותומאס היו בני 8. האחים מעולם לא ידעו מי הוא אביהם הביולוגי. אימם נישאה לריי, שהיה להם אב חורג קשוח. אנו נחשפים בתקופה זו ליחסים המשפחתיים המורכבים ובנוסף לתקריות שהיו לשני האחים בבית הספר.
התקופה השנייה היא כשהם היו בגיל קולג'. בתקופה זו אנחנו נחשפים להתפרצויות הראשונות של מחלתו של תומאס, ולסיפור ההיכרות בין דומניק לדסה, גרושתו בהווה.
בתחילת הסדרה אימא של דומניק מוסרת לו כתב אוטו ביוגרפי של אביה, מהגר איטלקי גס רוח ואכזר מאוד. כשדומניק מתחיל לקרוא את הכתב, נוצר קו עלילה נוסף המספר את סיפורו של סבו והגירתו לארה"ב.
גם בגיל 40, דומניק אינו יודע מיהו אביו האמתי ואמו מסרבת לחשוף זאת.

אם קיבלתם עד כה, הרגשה שמדובר בסדרה קשה, הרשו לי לומר לכם, שזה עוד כלום. אם הייתי צריך להגדיר את הז'אנר של הסדרה, הייתי אומר משהו כמו דרמה טרגית. זהו באמת סיפור מלא כאב, עצב, זעם ופשוט הרבה מאוד "שחור" ודיכאון.
איכות המשחק בסדרה היא יוצאת מן הכלל מצד כל הקאסט, אבל כמובן שבראשם, מארק ראפולו. תצוגת המשחק של מארק, הינה מופתית. שני האחים כה שונים ולכל אחד יש את ה"טיקים" שלו, פשוט עבודה מרגשת ומאוד מרשימה. מבחינת הצילום והבימוי, יש המון שימוש בתקריבים, שמדגישים את הרגשות של הדמויות בסיטואציות הקשות שהן עוברות, הצבע השולט במסך הוא אפור.
חווית הצפייה היא על גבול המעיקה, כמות הדברים הנוראים, שקורים לדומניק וסביבתו גורמים לצופה לצרוח "דיי, כמה אפשר כבר?". באיזה שהוא מקום זה מרגיש לעיתים קצת אובר, מוגזם משהו, אין כמעט אף רגע של מנוחה בסדרה הזו.

תומאס בתקופת הקולג'

כשכתוביות הסיום בפרק האחרון החלו להופיע על המסך, נשארתי עם השאלה של מה בעצם הסדרה ניסתה להעביר? הסדרה לקחה אותי למסע מטלטל, מדכא וקשה, אבל לאיזו נקודה הגעתי בסוף המסע הזה?
ובכן, כשאני מנסה לפרק את זה, הסדרה דנה במספר נושאים. דומניק הגן ושמר על אחיו מגיל קטן עד שבקולג' הוא רצה להשתחרר ממנו ולהרגיש קצת עצמאות. בתקופת הקולג', מצבו של תומאס התדרדר מהר מאוד, וכיום דומניק רואה בשמירה על אחיו כחובה עליונה. באחת הסצנות בהווה, דסה, גרושתו, מנסה לומר לו שעליו לשחרר מעט. בתגובה דומניק אומר שמשפחה זה לא משהו שמזניחים רק בגלל שקשה ולא נוח. יש כאן התנגשות של שתי גישות. מצד אחד, לתומאס אין מי שישמור עליו חוץ מדומניק, מצד שני, חייו של דומניק הפכו לקשים מנשוא בעקבות כך.
דסה, היא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שקרה לדומניק בחייו, אבל הוא מאבד אותה בעקבות אסון שקרה להם (כי ממש חסר אסונות בסדרה הזו), ובעקבות סדרה של החלטות שגויות שלו. בפרק הסיום דומניק מגיע למסקנה, שהוא פשוט לא ידע מה לעשות וכיצד להתמודד עם המצב. אני חושב שכאן המסר הוא דיי ברור, אם דומניק היה פונה לעזרה כלשהי, שאולי הייתה מקנה לו כלים להתמודד עם המצב, אולי הוא לא היה מאבד את דסה.

דומניק ודסה.

דמותו של ריי, היא עוד נושא מעניין ומורכב מאוד, הוא מוצג כהורה קשוח ומתעלל בתקופה בה דומניק ותומאס היו בבית הספר. לעומת זאת כיום, הוא מנסה לשמור על קשר ידידותי עם דומניק ולא פעם מגלה אכפתיות ודאגה. זה לא משהו שזכור לי מסרטים או סדרות אחרות. לרוב דמות של הורה מכה/מתעלל מוצגת כסוג של שטן, ואילו כאן יש הצגה הרבה יותר מורכבת של הנושא.
בריאות הנפש היא כמובן נושא מאוד מרכזי נוסף בסדרה. בין אם זו ההתמודדות עם בן משפחה הסובל ממחלה נפשית, או האטימות של חלק מהמוסדות. מצד שני, יש גם את האכפתיות והרצינות של חלק מעובדי המוסד, כמו העובדת הסוציאלית, ליסה שפר (רוזי אודונל), או הפסיכולוגית ד"ר פאטל (ארצ'י פנג'אבי).

ליסה שפר מגולמת נפלא על ידי רוזי אודונל.

נקודה אחרונה שאתייחס עליה מבחינת הנושאים שהסדרה עוסקת בהם, היא האמונה התפלה או הקללה. בעקבות קריאה של הסיפור האוטו ביוגרפי של סבו, דומניק מתחיל להרגיש בשלב כלשהו, שמשפחתו פשוט מקוללת. עם כמות הדברים שהוא עבר, קל להבין אותו בניסיון לברוח למקומות הללו. בפגישה עם הפסיכולוגית, היא מסבירה לו שזה הדבר הקל שאפשר לעשות במקום לנסות לקחת אחראיות ולהתמודד. אני חושב שהעניין הזה נכון לרבים מאיתנו שבורחים למקומות קלים כאלה, של אמונה בחוסר מזל או עין הרע, זהו צורך אנושי טבעי להרגיש פאסיביים אל מול הכוחות הגדולים ובכך להימנע ממאבקים וניסיונות לשפר את מצבינו.
אם בוחנים את כל הנושאים הללו, יכול להיות שהתחושה הזו שיצאתי איתה מן הסדרה הזו, ללא מסר ברור כלשהו, היא בגלל שהסדרה מנסה להציג את המורכבות של החיים, את הצד האמוציונלי העמוק, הכעס, התסכול, הקבלה והמחילה.
אם יש נקודה אחת בסדרה שהרבה פחות התחברתי אליה, זו ללא ספק דמותה של נדרה. נדרה היא אקדמאית כלשהי שדומניק שוכר את שירותיה לתרגם את הכתבים של סבו, מאיטלקית לאנגלית. היא דמות מוזרה ומעיקה שמתנהגת בצורה מוזרה מאוד ופשוט לא הצלחתי להבין את הצורך בדמותה בסיפור.

לסיכום, "שומר אחי" היא מיני סדרה עמוקה ומרתקת, אבל קשה מאוד לצפייה. תחושות העצב, הדיכאון וחוסר האונים, הן כמעט ללא הפסקה בסדרה. איכות המשחק היא ברמה פנומנלית, בעיקר מצד מארק רופאלו. זה מסוג הסדרות, שנשארות איתך לאחר הצפייה וגורמות לך לחשוב על דברים. הסדרה מלאה בזוועות ותחושות קשות. לכן היא בהחלט דורשת מצב רוח מסוים על מנת לצלוח את הצפייה בה.
הציון שלי: 8.5/10.

כתיבת תגובה