fbpx

פנים רבות לאמת – Luce

סרטו של ג'וליוס אונה מ-2019, מחופש כסרט מתח בלשי, אבל האמת מורכבת בהרבה. Luce, הוא סרט מעורר מחשבה, על ידי שאילת שאלות במספר מישורים, אליהם אתייחס בסקירה זו. צפיתי בסרט בסלקום TV.

תקציר העלילה

לוס הוא נער שחור, שנולד באריתריאה, לתוך המלחמות שמתחוללות במדינה. בגיל 7, הוא אומץ על ידי זוג הורים אמריקאים לבנים והובא לארה"ב. כיום לוס הוא נער מתבגר לקראת סיום התיכון, הוא תלמיד מצטיין, חבר מוביל בקבוצת הריצה של התיכון ובמקביל בקבוצת הנואמים. האידיליה נסדקת, כאשר לוס מגיש עבודה בשיעור היסטוריה ואזרחות, בה הוא מפגין כביכול הזדהות עם מהפכן אפריקאי, שקורא להתנגדות אלימה. המורה, גברת ווילסון, חושדת בלוס ופורצת ללוקר שלו, שם היא מגלה זיקוקים לא חוקיים. היא מחליטה להציג את הממצאים שלה לאימו של לוס, במטרה שהיא תטפל בעניין פנימית. מכאן אנחנו נכנסים לסחרור של כל הדמויות המעורבות בניסיון להבין מי הוא לוס באמת. תוך כדי שהדמויות המעורבות מתמודדות גם עם האמת הפנימית שלהם והשקפותיהם.

ישנן מספר נקודות, שברצוני להתייחס אליהן לפני שנצלול לשאלות שהסרט מעלה, שהן העיקר בעיניי. נקודה ראשונה זה השם של הסרט בעברית, השם בהחלט מתאים, וזה גם הסלוגן בפוסטר. יחד עם זאת, לא ברור לי מדוע צריך להחליף שם של סרט, הנקרא על שם הדמות הראשית?
נקודה נוספת היא סצנת הפתיחה של הסרט בה רואים לוקר שנפתח ושקית נייר מוכנסת לתוכו. בהמשך אנחנו מבינים שזו שקית עם זיקוקים לא חוקיים. זה שאנחנו לא מבינים מי הניח את השקית בלוקר, כמובן משרת את היסוד המתח הבלשי של הסרט. לטעמי יש כאן גם משהו מעבר לכך, הדרך בה הסצנה מצולמת, מזווית ראשונה, היא רמז לכך שהבמאי רוצה שאנחנו נכנס לנעליים של הדמויות, "זה יכול להיות אתה, שמניח שאת השקית בלוקר".
הנקודה השלישית, היא הפן הטכני בסרט, זהו סרט שמצולם נהדר, איכות המשחק היא גבוהה מאוד, יש המון אלמנטים של מתח, גם בתאורה וגם בסאונד. קצב העלילה הוא דיי מהיר, והעריכה מהודקת. לוקח זמן להבין את מהות הסרט, כפי שכתבתי בהתחלה הוא מחופש למותחן, יש את התחושה באוויר, שעוד רגע יגלו לנו, מי פה הטוב ומי הרע ואז הכול יהיה מובן. בשלב מסוים, מתחיל להיות ברור, שזה לא הולך לקרות. Luce הוא סרט שבא לשאול שאלות ולשלוח אותנו לחפש תשובות, בנפשנו ומוחנו.

המישור המשפחתי

ההורים המאמצים של לוס הם איימי (נעמי ווטס) ופיטר (טים רות'). הם החליטו לאמץ ילד אריתריאי עם כל הקשיים הכרוכים בכך ולא להביא ילד בעצמם. הם השקיעו במשך שנים בטיפולים פסיכולוגיים לבנם, על מנת שיסתגל לחיים החדשים וישכח את זוועות המלחמה, שהיו לנוף ילדותו. זה מאוד ברור בסרט שזו הייתה בעיקר החלטה של איימי. פיטר מאוד אוהב תינוקות, רואים זאת בסצנה בה הם מוזמנים למסיבת baby shower של האקסית של פיטר, שם הוא ממש נהנה להחזיק את התינוק. כך שבאיזה שהוא מקום הוא ויתר לאיימי, ואחרי כל השנים האלה זה עדיין שם, ויוצא מידי פעם.
ברגע שגברת ווילסון, המורה של לוס, פונה לאיימי, היא הופכת להיות באמצע המאבק בין המורה ללוס. כאן יש לנו את השאלה הראשונה שלנו, מה חשוב יותר היחסים עם הבן או האמת?
שני ההורים אוהבים את לוס, אבל הם נמצאים במקום אחר על הסקאלה הזו. איימי מחביאה את העבודה שלו והזיקוקים מלוס ומעדיפה לסמוך עליו ולא להתעמת. פיטר לעומתה רוצה לדעת את האמת וחושב שנכון להתעמת עם לוס. מהי הגישה הנכונה כאן?

לקראת סיום הסרט מנהל בית הספר מכנס את לוס והוריו יחד עם המורה ווילסון לשיחת בירור. בשיחה זו, מגיעה נקודה בה ההורים צריכים להחליט לצד מי הם עומדים, למרות שהם לא יודעים מה באמת קרה. מצד אחד בנם ומצד שני מורה, שעלולה לאבד את פרנסתה בעקבות השיחה הזו. אז האם זה נכון להגן על בן משפחה בכל מחיר? גם אם יכול להיות שהוא בכלל טועה ומשקר?

המישור החינוכי

הקונפליקט המרכזי בסרט הוא המאבק בין גברת ווילסון (אוקטביה ספנסר) ללוס. גברת ווילסון מלמדת היסטוריה ואזרחות, היא מורה קשוחה, שמנסה להכין את התלמידים לחיים שבחוץ. לדעתה שם בחוץ אמריקה תקטלג אותם ותכניס אותם לקופסה. אם אתה שחור, או אישה, אתם חייבים לעבוד הרבה יותר קשה, כי כולם מצפים ממכם להיכשל. כשלוס מגיש את העבודה, המשימה הייתה לבחור דמות היסטורית ולהיכנס לנעליה, העבודה שלוס הגיש היא פרובוקציה המנצלת את החופש של הגדרת המשימה. זו דרכו של לוס להראות שהאקדמיה מאפשרת חופש, רק כשזה תואם את ההשקפות שלה. המעשה של גברת ווילסון בכך שהיא פתחה את הלוקר של לוס ללא אישור ומצאה שם את הזיקוקים, מעלה שאלות רבות. מה הן הזכויות של מוסד חינוכי ביחס לזכויות הפרטיות? מתי חשד מספיק הוא מספיק?

לאחר שגברת ווילסון מוצאת את הזיקוקים היא אינה מדווחת למנהל אלא מוסרת אותם לאימו של לוס. זהו מעשה של כבוד למוסד ההורות, המורה מאמינה שההורים יוכלו לטפל בזה מבלי לפגוע בשמו הפומבי של לוס. ככל שהזמן עובר, היחסים בין גברת ווילסון ללוס מסתבכים, ישנה תחושה שלוס מאיים עליה, בעודו טוען שדווקא המורה מחפשת אותו. כשניצבת בפני המורה אפשרות להוכיח שלוס פגע בחברה לכיתה, היא ממהרת, כנראה מידי להשתמש בקלף הזה. האם המניעים של המורה אכן טהורים?
אני אישית הרגשתי שגברת ווילסון היא הדמות הטראגית כאן, למרות הקשיחות שלה, אבל שום דבר בסרט הזה אינו שחור ולבן.
לוס מרגיש אבוד, הוא מרגיש שמצפים ממנו להיות או מושלם או כישלון. הוא מרגיש שלאף אחד אין מושג מי הוא לוס באמת. עם כל ההיכרות בין לוס לגברת ווילסון, עבודה של לוס מספיקה בכדי שהיא תחשוד שמשהו לא בסדר איתו. המאבק האישי של לוס במורה, נובע מכך שלדעתו היא קובעת סטיגמות לתלמידיה עוד לפני שהם יוצאים למסגרת העצמאית, שם היא טוענת שהסטיגמות יגיעו.

המישור החברתי

המישור האחרון הוא החברתי והפוליטי. לוס מרגיש כמו עילוי של הקהילה השחורה. דישון לעומתו, הוא על סף נשירה, הוא חובר לחברים מפוקפקים ומרגיש שהיחס של גברת ווילסון לא מתיר לו סיכוי לשרוד בבית הספר. כשלוס יושב אצל בביתו של חברו הלבן, החבר אומר ללוס שהוא לא "שחור שחור" כמו דישון, הוא "לוס". אמרה זו מחזירה אותי לנאום הידוע לשמצה של פיני גרשון. זהו סוג של גזענות במסכה. הסטיגמות על השחורים לא נכונים לכל השחורים, יש כמה שהם עילוי, אבל יש את ה"שחורים שחורים" שעוברם הסטיגמות נכונות. אמריקה מוכנה לקבל שחור מצליח, אם הוא עילוי.
היה קשה להתעלם מהדמיון בין לוס לברק אובמה, אם זה יכולת הנאום, החיוך, הרוגע, תחושת הצדק והרצון להילחם. אז אמריקה מוכנה לקבל מישהו שחור, בתנאי שהוא כמו לוס. אם אתה לבן, זה בסדר שתהיי בינוני, אבל אם אתה שחור, אז יש מקום רק לטובים ביותר. אז כן, אמריקה קיבלה את לוס בזרועות פתוחות, יש לו כאן הזדמנות להצליח ולהיות מי שהוא רוצה, בתנאי שהוא רוצה להיות משהו שמתאים לתבנית האמריקאית.

לסיכום, Luce הוא סרט מדהים, שגורם לצופה לחשוב על הצביעות והקושי של החיים בהרבה מישורים. אף מישור כאן אינו שחור ולבן, הכול אפור ומורכב. זהו בהחלט לא סרט קל לצפייה, מי שמצפה כאן למותחן בלשי, יתאכזב כנראה כשהסרט ישאיר אותו בידיים ריקות, אבל הראש, הוא יעבוד עוד שעות לאחר הצפייה.
הציון שלי: 9/10.

כתיבת תגובה