fbpx

האלבומים ששינו את ההיסטוריה של המוזיקה: The Who – My Generation

יצא לאור ב- 3/12/1965 באנגליה ב- Brunswick Records וב-25/4/1966 האלבום יצא בארה"ב ב- Decca Records.

The Who הם להקת רוק בריטית, שנוסדה בשנת 1964 בלונדון. חברי הלהקה המקוריים הם רוג'ר דלטרי, פיט טאוסנד, ג'ון אנטוויסל וקית מון. הם נחשבים לאת הלהקות החשובות בתולדות הרוק וגם זכו להצלחה מסחרית, מכיוון שמכרו יותר ממאה מיליון עותקים של אלבומיהם ברחבי העולם. במצעדי הלהיטים של שנות השישים הם התחרו כנגד ולעיתים אף גברו על ""החיפושיות" ו"הרולינג סטונס." למרות התחרות, לא שררו יחסי עוינות בין הלהקות. לעיתים קרובות הן ניגנו ביחד באותם המופעים ויצאו למסעי הופעות משותפים, במיוחד בתחילת הדרך. היוצא מן הכלל הוא פיט טאוסנד, נגן הגיטרה והקלידים של הלהקה, הידוע בזלזולו במוזיקה של הביטלס. טאוסנד מעולם לא נרתע לומר את דעתו, בשנת 1965 הוא אמר בראיון כי "הביטלס נשמעו "מחורבנים", כשאתה מקשיב למוזיקה שלהם הצורה מבודדת מהשירה." הוא הגדיר אותם בתור "תופעת פופ' ו'מוזיקה קלה." כאשר נשאל ב-1982 על המוזיקה של פול מקרטני, טען טאוסנד שמקרטני "אף פעם לא היה קשור לרוק." אמירה זו לא נועדה לפגוע אישית. למעשה פול מקרטני הוא אחד האנשים הבודדים שטאוסנד מעריך.

חברי The Who ידועים בעמדות הנחרצות שלהם גם בנושאים מוזיקליים וגם בנושאים פוליטיים וחברתיים. אפילו שמוזיקת רוק היא מוזיקה של מחאה בעצם ההגדרה שלה, The Who הייתה הלהקה הראשונה שיצאה ישירות כנגד הממסד, חוסר שוויון חברתי והמוסר הכפול, שבחיי החברה של המערב בשנות השישים והשבעים. המוזיקה שלהם התאפיינה בסאונד יותר כבד מכל להקה אחרת של התקופה. הם היו הראשונים שטענו שמוזיקת רוק חייבת להיות אגרסיבית גם במנגינה וגם במילים. הפעילות שלהם באה לידי ביטוי גם בהצהרות אופנה, אומנות, צילום, כתיבה עיתונאית והופעות בטלוויזיה. באופן לא מפתיע פיט טאוסנד היה הקול החזק ביותר בתוך הלהקה. הוא כתב יותר ממאה שירים עבור 12 אלבומי האולפן של הלהקה ועשרות סינגלים שלא נכנסו לאלבומים. הוא כתב יותר ממאה שירים לאלבומי הסולו שלו ומספר רב של פסקולים לרדיו וקולנוע ושירי נושא לתכניות טלוויזיה.

טאוסנד נבחר על ידי המגזין Rolling Stones לאחד מעשרת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. יחד עם זאת טאונסנד מנגן גם קלידים, בנג'ו, אקורדיון, מפוחית, אוקוללה, מנדולינה, כינור, סינתיסייזר, גיטרה בס ותופים. הוא מעולם לא קיבל השכלה מוזיקלית ולמד לנגן על כל הכלים בעצמו. לעיתים קרובות הוא מנגן גם באלבומים של אמנים אחרים. טאוסנד גם חיבר ופרסם מאמרים רבים בעיתונים ומגזינים, ביקורות ספרים, ספרים ותסריטים. בזכות סגנון הנגינה האגרסיבי שלו וטכניקות הכתיבה החדשניות שלו, עבודותיו של טאונסנד עם The Who ובפרויקטים אחרים זכו לו לשבחים רבים. לצד טאוסנד גם שאר חברי להקה ידועים בזכות פועלם בתוך ומחוץ לעולם המוזיקה. מדובר באנשים דעתנים מאוד עם אופי לא מתגמש, שכמו טאוסנד הסתבכו לא פעם בפרשיות שנויות במחלוקת. סלידה אישית בין כמה מחברי הלהקה גרמה לאין ספור פרידות ופיטורים בתוך הלהקה ואף כמה פיזורים. למרות התנגשויות חוזרות ונשנות בין חבריה, The Who נשארו פעילים במשך עשרות שנים ומופיעים גם היום.

חברי הלהקה המקוריים של The Who: רוג'ר דלטרי, ג'ון אנטוויסל, קית מון ופיט טאוסנד

The Who היו שותפים למופעים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה. בשנת 1967 הם הופיעו ב- Monterey Pop Festival לצד ג'מי הנדריקס ורבי שאנקר. ב- 1969 הם הופיעו בוודסטוק ושנה לאחר מכן ב- Isle of Wight Festival- המופע השנתי של המוזיקה הבריטית האנטי ממסדית. בשנת 1969 הם גם הקליטו את הרוק-אופרה הראשונה בהיסטוריה, Tommy, שיצאה בפורמט של תקליט כפול ונחשבת אף היא לאחד האלבומים החשובים בהיסטוריה של רוק.

בין התרומות של הלהקה לרוק חשוב לציין את המצאת אקורד הכח, (Power Chord), שזהו הוא אקורד המורכב מתו הבסיס ומהקווינטה (לדוגמה: דו וסול). למעשה הוא אקורד משולש ללא תו הטרצה, כך שלא ניתן לקבוע האם הוא מז'ורי או מינורי. תרומה חושבה נוספת הייתה ההתנהלות של הלהקה על הבמה. למשל תנועת "תחנת הרוח" של פיט טאוסנד בעת שניגן בגיטרה. לדבריו הוא חשב על התנועה כאשר צפה בקית' ריצ'רדס מרולינג סטונס מבצע תרגילי חימום לפני ההופעה. אותו טאוסנד התחיל לנפץ את הגיטרות שלו בדיוק כאשר ההופעה הייתה מגיעה לשיאה. המהלך הומצא במקרה בשנת 1964, כאשר הלהקה בתחילת דרכה הופיעה במבנה עם תקרה נמוכה. טאוסנד ניסה להרים את הגיטרה ופגע בתקרה. חלק מהגיטרה נסדק. כפי שטאוסנד סיפר בעצמו: "כשהגיטרה נשברה, אף אחד בקהל לא עשה כלום והמשיך להביט בי בעיינים ריקות. זה הכעיס אותי כל כך שהתחלתי להשתולל על הבמה ולנפץ את הגיטרה בכל דבר שעמד בדרכי בשביל להראות לכולם שבאמת התכוונתי לשבור אותה." בעייני מבקרי המוזיקה ריסוק הגיטרה של טאוסנד ב-1964 היה אחד מאירועי היסוד של מוזיקת רוק.

הנה דוגמv להופעה של The Who משנת 1967, שכוללת השתוללות על הבמה ושבירת הכלים:

The Who השפיעו על אין ספור להקות. ניתן למצוא בניהן את ה"החיפושיות" ואת פול מקרטני במיוחד, את פינק פלויד המוקדם, ג'ימי הנדריקס, MC5, רמונס, The Stooges, סקס פיסטולס, קלאש, גרין דיי, Guns n’ Roses, Oasis, Blur ולהקות רבות מסצנת הרוק, פאנק, מטאל ובריט- פופ.

“My Generation” הוא אלבום הסטודיו הראשון של The Who. הוא יצא ב-3 בדצמבר 1965 בבריטניה. בארצות הברית, הוא יצא ב-25 באפריל 1966 בשם "The Who Sings My Generation" עם כריכה שונה ורשימת שירים שונה במקצת. חברי הלהקה שהשתתפו בהקלטתו היו רוג'ר דלטרי (שירה), פיט טאונסנד (גיטרה), ג'ון אנטוויסל (בס) וקית' מון (תופים). לצידם השתתפו בהקלטה גם ניקי הופקינס (פסנתר) וג'ימי פייג' (גיטרה) ולהקת הקול the Ivy League. חברי הלהקה עצמם לא היו שלמים עם האלבום וטענו שהוציאו אותו "בצורה נמהרת מדי." למרות זאת האלבום הצליח מאוד במצעד הבריטי של אותה השנה. מבקרים רבים מגדירים אותו לאחד החשובים בהיסטוריה של רוק, הרבה בזכות הסאונד הכבד באופן יחסי לאותה התקופה, שהשפיע עמוקות על מוסיקת הפאנק רוק והבי מטאל.

עטיפת האלבום בגרסה הבריטית המקורית
עטיפת האלבום בגרסתו האמריקאית

מבקר המוזיקה הידוע מרק קאמפ כתב בשנת 2004 ב- Rolling Stones, ש: "בזכות הערבוב האכזרי בין הדיסטורשן המלוכלך, הבס הרועם והשירה הברוטלית הפך My Generation למודל של מוזיקת הגראנג', פאנק ומטאל. בניגוד לאלבומי בכורה של ה"חיפושיות" ו"רולינג סטונס," My Generation ניפץ בהצלחה את הגבולות של המוזיקה הפופולרית. הנגינה המקורית, האכזרית ואקספרימנטלית על הגיטרה של פיט טאוסנד הקדימה את החידושים של יריבו האמריקאי ג'ימי הנדריקס."

האזנה מהנה!

לינק ל-Spotify:

כתיבת תגובה