fbpx
חדשות וסקירות בנושא סרטים, מוזיקה, ציוד אודיו וקולנוע ביתי
חיפוש
  • עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה (נטפליקס)

    המיני סדרה Fear City”” הגיעה לנטפליקס ב-22 ליולי. התגובה הראשונה שלי הייתה: “כמה עוד סרטי תעודה על מאפיה של שנות השמונים בניו יורק אפשר לעשות בלי לחזור על עצמך?” הסדרה הפתיעה אותי לטובה. קודם כל בגלל זווית ראייה טרייה של הנושא וגם בזכות חומר חדש ופרטים לא כל כך ידועים, שעולים במהלך הסדרה.

    טריילר:

    דברי רקע

    מאפיה היא סוג של סינדיקט פשע מאורגן שפעילותו העיקרית היא סחיטה, גביית דמי הגנה, בוררות של מחלוקות בין עבריינים, תיווך ואכיפה של הסכמים ועסקאות בלתי חוקיים. לעתים קרובות עוסקת המאפיה בפעילויות משניות כמו ארגון הימורים, הלוואות בלתי חוקיות, סחר בסמים, זנות והונאה. המקורות של המאפיה הם בסיציליה ומשם התפשטה התופעה למקומות רבים באיטליה ואחר כך לארה”ב, אוסטרליה וכמה מקומות אחרים בעולם, בעקבות ההגירה האיטלקית בסוף המאה ה-19. כיום מקובל לקרוא במילה זו לכל סוג של פשע מאורגן, אבל במקור מדובר בתופעה שהינה ייחודית לאיטליה ולסיציליה בפרט. המונח “מאפיה” מקורו במילה בניב סיציליאני mafiusu – כלומר יהיר או אמיץ. המאפיה הסיציליאנית מעולם לא השתמשה בגלוי במילה “מאפיה” בשביל הגדרה עצמית. המונח המקובל הוא cosa nostra – “עניין שלנו” או “העסק שלנו.” מאפיה היא מילה כוללת של התופעה, כאשר בפועל אנחנו מדברים על מספר “משפחות פשע” שחולקות בניהן את השטח במדינה נתונה.

    קשה לקבוע מתי הארגונים הראשונים הופיעו, בעיקר משום שאין לנו שום היסטוריה כתובה בנושא זה. אולם מרבית החוקרים יסכימו שמדובר בתופעה שהופיעה במאה ה-18, כאשר סיציליה ודרום איטליה, שאז כונו “הממלכה של שתי סיציליות”, היו תחת שליטה של ספרדים. הספרדים נישלו את משפחות האצולה המקומית מהשפעתן ומרוב נכסיהן. בעקבות כך משפחות אלה פנו לחיי פשע, שכללו ביזה, סחיטה והברחה של סחורות בכל רחבי הים התיכון. במאה 19, כאשר הספרדים גורשו ואיטליה התאחדה למדינה אחת, לא זכו משפחות האצולה המקומיות לחזור למעמדן הרם בגלל תהליך התיעוש המואץ, שעבר על סיציליה ובנוסף שינוי חוקתי במדינה החדשה, כאשר השיטה הפאודלית הישנה הוחלפה בשיטה כלכלית קפיטליסטית. לכן המשיכו משפחות אלה לפעול במישור של פשע מאורגן. בשל המצב הכלכלי הקשה התחילו האיטלקים להגר למדינות אחרות, ביניהם גם חלק מאנשי המאפיה עזבו את מעוזיהם ועברו לשטחים חדשים, שם פעלו על פי הנוסחאות המוכרות מאיטליה. המאפיה האיטלקית המוכרת ביותר בעולם היא כמובן המאפיה האיטלקית האמריקאית. משפחות פשע ראשונות התחילו להופיע עוד במאה ה-19. המפורסמת שבהן הייתה “היד השחורה” שמוזכרת בסרט “הסנדק 2,” שהייתה אחד הסנדקתים העתיקים והחזקים בסיציליה עוד סביב שנת 1750.

    המעוז החזק של מאפיה האיטלקית בארה”ב היה בעיר ניו יורק, שם השתקעו חמש משפחות פשע: גמבינו, קולומבו, בוננו, ג’נובסה ולוקזה, שניהלו את העיר דרך “המועצה” – מפגשים בהם נפגשו ראשי המאפיה מניו יורק ומקומות רבים אחרים מארה”ב והחליטו על כיווני הפעולה הרצויים, פתרו סכסוכים פנימיים והוציאו חוזים על אנשים לא רצויים. “המועצה” נוסדה עוד בשנות השלושים על ידי המאפיונר “לאקי” לוצ’יאנו, שאיחד את הסנדקתים האיטלקים מכל רחבי ניו יורק. למען הבטחון העצמי ומניעת מלחמות בין הארגונים, הוחלט לשתף פעולה בנושאים שנוגעים לכולם והוחלט גם לגבי קוד משותף בין החברים שהתקבלו למאפיה. המועצה הלכה וצברה יותר ויותר כוח ולקראת שנות השבעים שלטה בפועל בנעשה בעיר ומדינת ניו יורק. הסדרה “עיר של פחד” מתארת כיצד הבולשת פעלה בשביל למגר את כוחם של המאפיונרים. זה התחיל במצב של חוסר אונים כמעט מוחלט והסתיים במעצרם והרשאתם של שלושה בוסים של משפחות הפשע וסגניהם במכה אחת.

    תמיד היה לי מוזר לשמוע ששנות השבעים ושמונים היו “תור הזהב” של המאפיה האיטלקית באמריקה. זאת משום שהיו אלה שנים של מלחמות פנימיות בין הפלגים השונים, מותם של כמה בוסים, הסתננות של זרועות החוק לתוך הארגונים, ושבירת קוד השתיקה של המאפיונרים שבחרו לשתף פעולה עם הרשויות על פני מעצרים ארוכים. כל זה הפך את מאפיה לנושא שיחה עיקרי וידע על הקיום שלה הפך לנחלת הכלל. אם אכן היה למאפיה תור זהב, אזי הוא היה בשנות החמישים והשישים. אז השתלטו המאפיונרים על תעשיות רבות, על תחום הבידור, הימורים, זנות וסחיטה של בעלי עסקים קטנים. הם שלטו במינוי של פקידים ממשלתיים ושל ראשי ארגוני העובדים הגדולים. פוליטיקאים, שופטים ושוטרים רבים גם שיתפו פעולה עם המאפיה. למעט כמה מקרים יוצאים מן הכלל לא היו מלחמות פנימיות ולא הוצאו חוזים רבים על המאפיונרים עצמם. אנשי הארגון שמרו על קוד השתיקה וצייתו לעומדים מעליהם בהיררכיה. מרבית הארגונים נמנעו מעיסוק במכירת הסמים ושמרו בקנאות על השקט לגבי עיסוקם. זאת בניגוד גמור לג’ון גוטי המוחצן, שבגלוי התגאה בהיותו בוס של המאפיה בסוף שנות השמונים ובמודע חיקה את דון קורלאונה מ”הסנדק.”

    תקציר הסדרה

    “עיר של פחד”, כאמור מתרכזת בניסיון של הבולשת – FBI, לחסל את חמשת משפחות הפשע בניו יורק במהלך שנות השבעים והשמונים. הסדרה מחולקת לשלושה חלקים. בחלק הראשון אנו רואים כיצד פעם אחרי פעם נכשלים אנשי הבולשת לפגוע בצורה משמעותית אפילו במאפיונרים מדרגות הנמוכות ביותר. לפתע בא לעזרתם חוק ה- RICO ( Racketeer Influenced and Corrupt Organizations Act). חוק זה נוסח כעשור לפני ההתרחשויות המתוארות בסדרה, אך מעולם לא היה בשימוש. זהו חוק של הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שנועד להילחם במאפיה על ידי החמרת הענישה האישית נגד ראשי ארגוני הפשע המאורגן והחברים בהם. הגדרת נאשם כמי שעבר על חוק RICO על ידי התביעה, בכפוף לראיות ולאחר שימוע, מובילה את התיק הפלילי לערוץ ייחודי המרחיב את יכולתם של בתי המשפט לחבר יחדיו פשעים המתפרסים לאורך זמן רב למסכת אחת ולגזור עונשים כבדים במסגרת המשפט הפלילי, במרכזם עונשי מאסר ארוכים ועיקול אוטומטי של כל רכושו של המורשע. כמו-כן מאפשר החוק לבית המשפט להכיר בחבר בכיר בארגון פשע, שהורה על ביצוע עבירה כמי שביצע את העבירה בפועל, למשל דינה של הוראת בכיר לרצוח כדין ביצוע הרצח, בנוסף החוק מאפשר לנפגעי פשע מאורגן להגיש תביעות אזרחיות אישיות נגד ראשי ארגוני הפשיעה. מנסח החוק הוא פרופסור ג’ורג’ רוברט בלייקי מאוניברסיטת קורנל. הוא משכנע את בכירי הבולשת לערוך קורס מזורז לסוכנים, שם הוא לימד את אנשי ה-FBI כיצד ניתן לפעול במסגרת החוק ולהפיל את הבוסים הגדולים. בלייקי טען שברגע שהבוס ייפול, כל הארגון יתמוטט כמו מגדל קלפים. הבולשת מאמצת את הצעותיו ומחליטה להפיל את כל חמשת המשפחות בבת אחת.

    שני הפרקים הראשונים מראים באיזה תחכום ומאמץ מתחילים אנשי הבולשת לשתול מכשירי ציטוט בבתים של הבכירים של המאפיה. באיזה מאמץ הם עוקבים אחרי הפושעים וכיצד מתחילים לגייס משתפי פעולה. מהר מאוד מתברר להם לאיזה עומק מגיעים שורשי השחיתות בעיר ולכן נדרשת פעולה מתואמת בין רשויות האכיפה לבין המחלקה המשפטית. רודי ג’וליאני, התובע הראשי של מדינת ניו יורק נרתם למשימה ומקים צוות של שלושה עורכי דין בני שלושים בלבד שעובדים בפרך ומגבשים תיק שעתיד להפיל את רוב הבוסים של ניו יורק.

    העלילה מסופרת לצופה post factum על ידי האנשים שהשתתפו באירועים עצמם. החל מפרופסור בלייקי ורודי ג’וליאני וכלה במייקל פרנצזה, לשעבר בוס משנה במאפיה והמפיונר הבכיר ביותר שעבר צד לאחר ש”המשפחה” שלו הוציאה עליו חוזה. בגלל מעמדו הרם, המידע שפרנצזה מסר לבולשת ומספר שוב בסדרה הוא בעל ערך רב במיוחד. ניתן לצפות בסרט תעודה אודות חייו ביוטיוב.

    החלק השלישי והאחרון של הסדרה דן בהעמדה למשפט של ראשי המאפיה, את מהלך הדיונים בבית המשפט והאופן שבו ראשי המאפיה התייחסו לכל העניין. בין דיון לדיון יוצאת לפועל ההתנגשות בפול קסטלנו, ראש משפחת פשע גמבינו, בפקודתו של ג’ון גוטי שחשש לחייו בעקבות המידע שקסטלנו היה מגלה אודותיו משמיעת ההקלטות של ה- FBI. רצח זה היה אחד החשובים בהיסטוריה של המאפיה ועזר להנחית מכה נוספת על משפחות הפשע של ניו יורק בשנות התשעים המוקדמות.

    הפרק מסתיים בשאלה: האם אכן המאפיה האיטלקית חטפה מכה אנושה? מפיקי הסדרה החליטו שלא לענות עליה ולהשאיר אותה פתוחה. אנצל את המצב ואשיב עליה בקצרה בשתי נקודות עיקריות. אנשי המאפיה שהוכנסו לכלא בשנות השבעים והשמונים לתקופות ארוכות של שלושים וארבעים שנה, כולל כמה בוסים משנה, משתחררים או השתחררו בשנים הקרובות לנקודת הזמן שלנו. חלקם עדיין בשנות החמישים לחייהם וכפי שאנו יודעים מהדוגמאות מהשטח, לא כולם זנחו את חיי הפשע. להיפך: עכשיו הם הרבה יותר זהירים ומנוסים. המאפיה של פעם כבר לא תחזור לא מבחינת ההשפעה או גודל הנזק שהיא גרמה. תפיסת העולם של המאפיונרים השתנתה ללא הכר, למרות זאת הם ימשיכו לפעול במתכונת שונה. הנקודה השנייה היא שפגיעה קשה במאפיה בארה”ב סללה דרך לארגוני פשע אחרים להיכנס לשוק האמריקאי עוד בשנות השמונים: סוחרי סמים מקולומביה ומקסיקו, יקוזה היפניים, קאמורה האיטלקית, מאפיה רוסית, סינדיקטים מאלבניה וארגונים אחרים, מצאו קרקע פורייה בארה”ב ומצאו דרכים רבות לנווט מול רשויות החוק האמריקאים. למעשה העבודה של ה-FBI רק נעשתה הרבה יותר קשה.

    דעתי על הסדרה

    מאוד אהבתי שהפעם בניגוד לרוב הסרטים והסדרות, המפיקים החליטו לא לעשות רומנטיזציה של המאפיה. הם הראו היטב את האופי הרצחני של ארגוני הפשע וחוסר מוחלט ברומנטיקה שבחיי הגנגסטר. אהבתי את העובדה שהפעם הזווית שהסיפור מסופר ממנה היא מהצד של גורמי החוק ולא מהמאפיונרים עצמם. בתור הערת סוגריים, אוסיף שייתכן שיש לראות את מועד השידור של הסדרה על רקע המהומות של Black Lives Matter והטענות הרבות כנגד גורמי אכיפת החוק.
    מאוד נהניתי לשמוע את הניואנסים של סוכני הבולשת בזמן שניסו לחדור למשפחות הפשע המאורגן. הושמעו המון הקלטות שאיש לא שמע קודם. היה מעניין לראות כיצד ארגוני המאפיה חדרו לחברות הבנייה הגדולות ביותר והצליחו לעשות מאות מיליוני דולרים מבנייה במנהטן. ישנם גם רמיזות שלא נאמרו מפורשות על הקשר של דונאלד טראמפ בתחילת דרכו לפשע המאורגן, בזמן הבנייה של “טראמפ טאורס” בניו יורק. שמחתי לראות שהסדרה כמעט ולא עוסקת בג’ון גוטי, בניגוד לכל סדרות התעודה לפניה. לא נוצרה אצלי התחושה שאנשי החוק מנסים להלל את עצמם ולהראות את פעילותם באור הירואי. רבים מהמרואיינים, פרט לג’וליאני, ידעו לתאר את המורכבות של המצב.

    ישנן נקודות חשובות שהסדרה מיעטה לפרט אותם, ולצופה שטרם ראה סדרת תעודה על מאפיה, הדברים לא יהיו כל כך ברורים. חסרים הרבה פרטים חשובים שעזרו לפגוע במאפיה, למשל ההחלטה להגדיל עונשים על פשעים רבים מחמש-עשר שנים לשלושים-ארבעים שנה. זה עזר מאוד לגייס משתפי פעולה ועדים במהלך המשפט. לא הוזכרה בכלל תרומתו של דוני ברסקו, סוכן הבולשת שחדר למאפיה והתקדם בתוך הארגון בין השנים 1981-1976. המידע שאסף שיחק תפקיד מפתח בהפלת הארגונים ומשתפי הפעולה שלהם.

    שורה תחתונה, אני בהחלט ממליץ לקוראים לראות את הסדרה!

    הציון שלי הוא 7.8 מתוך 10

    Facebook
    WhatsApp
    Telegram
    Email
    Print

    כתיבת תגובה

  • MusicStorePro
  • avreviews_brand_banner2
  • avreviews facebook

    רוצים להישאר מעודכנים?

    דילוג לתוכן