AVReviews

הפעם במסגרת “מועדון ההשלמות” צפיתי בשלושה סרטים קסומים, שיצאו בין השנים 1988 ל-1997. תוך כדי הצפייה ניסיתי לשים את האצבע על מה גורם לסרטים האלה להיות כל כך קסומים עבורי.

שתיקת הכבשים – 1991 (סלקום TV)

דבר ראשון, אני רוצה לשבח את השירות של סלקום TV, שדואג כל פעם לשלב יופי של סרטים קלסיים מכל התקופות בקטלוג הסרטים של השירות.

המותחן המצמרר של ג’ונתן דמה, המבוסס על רומן של תומס האריס, בכיכובם של ג’ודי פוסטר ואנתוני הופקינס משנת 91. אז קודם כל זה בהחלט מוזר שלא ראיתי את הסרט קודם, ראיתי לא מעט סצנות ממנו לאורך השנים, אך לדעתי מעולם לא צפיתי בכולו.

הסרט עוקב אחר קלריס סטרלינג (ג’ודי פוסטר), צוערת של שירות ה-FBI, שמקווה לעבוד במחלקה למדעי ההתנהגות. קלריס נשלחת להעביר שאלון התנהגות לאחד האסירים המסוכנים בעולם, ד”ר חניבעל לקטר (אנתוני הופקינס). חניבעל לקטר הוא פסיכולוג, שהפך לרוצח וקניבל קר רוח באופן אבסולוטי. למעשה קלריס, נשלחת לשם להיעזר ביכולות הניתוח המבריקות של ד”ר לקטר, על מנת לנסות וללכוד את “באפלו ביל”, רוצח סדרתי שפושט את עור קורבנותיו, והבולשת אינה מצליחה ללכוד אותו. כשקלריס נשלחת למשימה, היא אינה מודעת לתחבולה הזו של מפקד היחידה, וחושבת שתפקידה הוא רק להעביר שאלון פרופיילינג לחניבעל.

במהלך השיחות ביניהם, נוצר קשר בין קלריס וחניבעל. ד”ר לקטר מכריח את קלריס לספר על עצמה, בתמורה לעזרתו, והוא עושה לה מעין ניתוח/טיפול פסיכולוגי. בזמן שקלריס וד”ר לקטר, משחקים את משחקי הפסיכולוגיה שלהם, הרוצח חוטף קורבן נוסף, הפעם בת של סנטורית, והמצוד של הבולשת הופך להיות קרב נגד השעון.

לא חושב שאפתיע כאן מישהו, כשאומר שמדובר בסרט כמעט מושלם, סרט שהדביק אותי למסך ללא יכולת להוריד את עיני. הנושא הזה של לראיין רוצחים, על מנת להבין אותם ולהשתמש בידע הזה כדי ללכוד פושעים אחרים, הוא נושא מרתק. אחת הסדרות הטובות ביותר של נטפליקס, “מיינד האנטר” עוסקת בנושא זה ומספרת את סיפור הקמתה של אותה מחלקת חקר ההתנהגות ב-FBI.

למרות הנושא האפל שהסרט עוסק בו, הסצנות הגרפיות בו מאוד עדינות בסטנדרטים של היום. אם כי מאוד יכול להיות שזה היה נחשב לבוטה ומפחיד בזמנו. לטעמי הצגת הרעיון ולהשאיר מקום לדמיון, זה משהו שחסר בקולנוע העכשווי, בטח בכל מה שקשור למתח אפל על גבול האימה. הרצון להיות בוטה וכביכול ראליסטי, עבורי הוא משהו שגורם לקולנוע לאבד מהקסם שלו. במהלך הצפייה שלי ב”שתיקת הכבשים”, היה לי ברור כל הזמן שאני צופה בסרט, שהוא וויזואליזציה של סיפור, או במילים אחרות הפחת חיים בסיפור. כשמשהו מפחיד או אלים קורה, רמיזה על כך, או להראות זאת מזווית שלא מראה הכל, זה מה ששומר על הקסם של סרט קולנוע לטעמי. ברגע שזה הופך להיות בוטה בניסיון להיות ראליסטי, “זה מה שקרה, אז תראו את זה בדיוק איך שזה קרה”, זה הופך להיות משהו שפחות מדבר אלי. לטעמי זו אחת הסיבות שאני מאוד לא מחבב את סרטי ז’אנר האימה או המתח האפל המודרניים. אני לא מתנגד לאלימות גראפית על המסך, אבל אני מעדיף אותה בסרטים כמו “דדפול” או “עיר החטאים”, שם היא חלק מה”פאן” וממש לא מרגישה ראליסטית.

לא הכול היה מושלם בסרט, אנחנו מבינים מעט מאוד על הרוצח, יש המון רמזים לכל מיני דברים עליו, אבל לא הרגשתי שיש כאן את הסיפור המלא. ישנה נקודה נוספת שהיא מעט פחות לטעמי, והיא מנוגדת דווקא לתחושתי לגבי אופי עשיית הסרט. מבחינת הצילום ודרך העברת הסיפור, כפי שהסברתי אני מעדיף את הקסם והנאיביות המסוימת של הקולנוע הקלאסי (קשה לקרוא לסרט מ-91 קלאסי, אבל בכל זאת עברו איזה 29 שנים מאז). לעומת זאת, תחושתי לגבי רמת המשחק היא דיי הפוכה, המשחק בסרט מרגיש לי מעט מלאכותי, אם כי ברור לי שרבים לא יסכימו איתי. גם ג’ודי פוסטר וגם אנתוני הופקינס הרגישו לי מעט תיאטרליים מידי במשחקם. אם זה השלווה המאוד מוגזמת של ד”ר לקטר, או ההבעות האובר רציניות של קלריס. המשחק היותר ראליסטי, טבעי ומאופק שמקובל היום, מועדף עלי יותר.

איש הגשם – 1988 (סלקום TV)

סרטו של בארי לווינסון משנת 88, הוא סיפור דרמה על מסע התקרבות בין שני אחים. צ’ארלי בביט (טום קרוז), הוא בעלים של סוכנות רכבי יוקרה, שמסובך כלכלית. צ’ארלי הוא התגלמות החלום האמריקאי ללא כיסוי, הוא נטול רגשות, מרוכז בעצמו ודיי מניאק באופן כללי. כשאביו, עמו הוא ניתק את הקשר לפני שנים, נפטר, צ’ארלי מקווה לרשת את הונו. אך מסתבר שהונו של אביו הורש דווקא לאחיו של צ’ארלי, ריימונד (דאסטין הופמן) שהוא אוטיסט בתפקוד גבוה שחיי במוסד, וצ’ארלי כלל לא ידע על קיומו. באינסטינקט מוזר, צ’ארלי מחליט סוג של לחטוף את ריימונד ולדרוש חצי מהונו של אביו בתמורה (מי שאחראי על חלוקת הכסף הוא הבעלים של המוסד, בו ריימנוד היה מתגורר). צ’ארלי מחליט לקחת את ריי ללוס אנג’לס, עיר מגוריו של צ’ארלי. בדרך השניים חווים הרפתקאות ולמדים אחד על השני.

הסרט נוטף תמימות, בעלילה שלו, בתהליך שהדמויות עוברות וגם ברמת המשחק. אף אחד מהדברים הללו לא פוגם בהנאה האדירה שחוויתי מצפייה בסרט. הקסם והתמימות הזו, של שני אחים שיוצאים למסע הזוי כולל ביקור בקזינו ואיכשהו נקשרים והופכים להיות חשובים אחד לשני, הוא מרגש לצפייה.
ישנה פשטנות רבה בדמותו של צ’ארלי, שהופך להיות מאנוכי לאדם רגיש, שיותר איכפת לו מאחיו מאשר מהכסף. גם השינוי שעובר של ריימנוד מאדם שכמעט לא יצא מכותלי המוסד ומסדר יום מאוד קפדני, לאדם שמצליח להתגמש למרות הקשיים שלו, הרגיש קל ופשוט מידי. היו רגעי משבר של דמעות וצעקות ותסכול, אבל הכול נעשה בצורה חביבה, הייתי אומר חביבה מידי. בכך בדיוק טמון הקסם של הסרט, שגורם לו להיות מהנה ונעים מאוד לצפייה, אך מצד שני פשטני וקליל מידי.

אם להשוות את הסרט לסרטי מסע דומים מודרניים, אני חושב שבסרטים המודרניים לרוב נקבל סיפור כואב ודרמטי יותר, יחד עם זאת מציאותי יותר, וככל הנראה גם רמת משחק מוקפדת יותר.

פסגת דנטה – 1997 (נטפליקס)

הסרט השלישי שצפיתי בו הוא “פסגת דנטה” בכיכובם של פירס ברוסנן ולינדה המילטון. חוקר הרי הגעש, הארי דלטון (ברוסנן) מגיע לעיירה קטנה ושקטה למרגלות הר הגעש הרדום, “פסגת דנטה”. ראש העיר, בעלת בית הקפה והאם החד הורית, רייצ’ל ונדו (המילטון), פוגשת את הארי ומראה לו את האזור. סימנים מדאיגים מתחילים להופיע ולרמוז על כך שאולי הר הגעש מחליט להתעורר.

זהו סרט אסונות קטן מאוד ביחס למקובל כיום (“2012”, או “סאן אנדרס”). אם זו העיירה הקטנה, כמות הדמויות הראשיות וסצנות האסון, הכל מרגיש קטן יותר והרבה פחות מוגזם, ביחס לסרטי האסונות המודרניים, שנמדדים באפקטים המרשימים והמוגזמים שלהם. אני ובעיקר אשתי, מאוד מחבבים סרטי אסונות, כך שהם צריכים להיות ממש גרועים בכדי שלא נהנה מהם. “פסגת דנטה” הוא סרט טוב ומהנה מאוד. יש את המתח באוויר (ולא אני לא מדבר על המתח הרומנטי השקוף), העריכה מוקפדת וקצב התרחשות האירועים הוא מהיר. כשהאסון מתחיל להתגולל יש אפקטים מרשימים ולא מעט דרמה כשהארי, רייצ’ל ושני ילדיה מנסים להימלט על נפשם.

מה פחות אהבתי בסרט? בעיקר את משחקו של פירס ברוסנן, הרוגע והשלווה הבריטים המוחלטים שלו, גם כשהכול מתפוצץ מסביב דיי הרגיז אותי. לינדה המילטון לעומתה, שיחקה ממש נהדר ואנושי בסרט, שונה מאוד מדמות ה”שרה קונור” שלה.

סיכום

צפיתי בשלושה סרטים מז’אנרים שונים שיצאו במהלך סוף שנות ה-80 ושנות ה-90, ומאוד נהניתי משלושתם. השוויתי אותם לסרטים המודרניים מאותם הז’אנרים וניסיתי להתייחס למה אהבתי בהם לעומת מקביליהם המודרניים.
למרות שהסרטים שייכים לז’אנרים שונים, יש נקודות דמיון ביניהם, שמתבטאים בשפה הקולנועית שלהם. אם זה האורך שלהם (רק “איש הגשם” עבר את השעתיים), הפתיח שלהם, קצב התגלגלות הסיפור שלהם, ובאיזשהו מקום גם צורת המשחק. איפשהו בשילוב של כל אלה, חבוי הקסם של התקופה הזו בקולנוע (לפחות ההוליוודי) מבחנתי. מצד אחד הסרטים לא תיאטרליים מידי, כמו סרטים מוקדמים יותר, ומצד שני לא ראליסטים מידי, כמו הסרטים כיום. לא תמימים מידי ולא מתחכמים ומתאמצים מידי. מין נקודה כזו שיושבת בול בטעם שלי. זה גורם לי לתהות אם לאהבה הגדולה, שחשתי כלפי הסרטים הללו, יש קשר לכך שנולדתי בשנות ה-80?