fbpx

ארץ לאבקראפט – עונה 1 – חמישים גוונים של גזענות

"ארץ לאבקראפט" הינה סדרת פנטזיה חדשה מבית HBO, המבוססת על רומן באותו השם של הסופר מאט ראף מ-2016. האוורד פיליפ לאבקראפט, היה סופר אמריקאי, שהיה ידוע בסגנונו המוזר, סיפוריו היו מז'אנר המדע בדיוני והאימה. הרבה מההתרחשויות בסדרה מושפעות מכתביו. עוד טוויסט מעניין בסדרה קשור לכך שלאבקראפט היה גזען, וכעת סיפוריו מהווים השראה לסדרה שעוסקת כולה בקהילה השחורה ומאבקה. יוצרת הסדרה היא מישה גרין והמפיקים (בין היתר) הם ג'יי ג'יי אברמס וג'ורדן פיל.
הסדרה יצרה הרבה עניין כשהיא יצאה, אז לאחר שצפיתי בעונה הראשונה, האם אכן מדובר בסדרת איכות מפתיעה?
צפיתי בסדרה בסלקום TV.

תקציר העלילה

תקציר העלילה באתרים כמו IMDB, אומר משהו בסגנון "צעיר אפרו-אמריקאי חוצה את ארה"ב הגזענית של שנות 50 בחיפוש אחר אביו שנעלם". תקציר שלא מספר הרבה על העלילה של הסדרה, ולמעשה החיפוש הזה הוא רק הפתיחה של הסיפור.
בואו נתחיל מההתחלה, הגיבור הראשי הוא אתיקוס "טיק" פרימן (מגולם על ידי ג'ונתן מייג'ורס), צעיר אפרו-אמריקאי, שחזר ממלחמת קוריאה וכעת חוזר לעיר הולדתו בעקבות ההיעלמות של אביו. שם הוא מחדש קשר עם דודו, ג'ורג' וידידתו מהתיכון לטי לואיס (מגולמת על ידי ג'ורני סמולט). יחד שלושתם יוצאים למסע מסוכן בעקבות אביו של טיק, מונטרוז (מייקל קנת' וויליאמס). בדרך הם מתעמתים עם שריף ופקודיו הגזענים ומותקפים בידי מפלצות צמאות לדם.
לאחר שהם מצליחים להימלט לאחוזה יוקרתית, הם לומדים על כת סודית של גברים לבנים בעלי יכולות קסם, ועל כך שלאתיקוס יש קשר דם אליהם. מכאן חבורת הגיבורים יוצאת למסע לגלות את סודות הכת והקסם, על מנת שיוכלו להגן על עצמם.

לטי, אתיקוס וג'ורג'

לדעתי תקציר העלילה הנ"ל קצת יותר מסביר את מה שהולך בסדרה הזו, אבל עבורי אישית קו העלילה הראשי של הסדרה הזו, זה בערך הדבר הכי פחות מעניין בה. אז מה הם הדברים שכן מצאתי אותם מעניינים?

אנתולוגיה של פנטזיה

"ארץ לאבקראפט" היא חגיגה של פנטזיה ואימה מכל ז'אנר שהוא. למעשה כל פרק בסדרה הוא מחווה לז'אנר פנטזיה אחר, ולוקח פרק או שתיים לקלוט את זה. אז כן, יש קו עלילה ראשי שמתקדם לעיתו, אבל כל פרק בסדרה הוא שונה לחלוטין ולמעשה דיי עומד בפני עצמו. בגלל זה גם הקשרים בין הפרקים לא תמיד ברורים או רציפים. אז הזכרתי את המפלצות והכתות הסודיות, מלבד זה תמצאו בסדרה, בין היתר, שדידת קברים נוסח אינדיאנה ג'ונס, בית רדוף רוחות, קסם שמאפשר להחליף עור, סיפור על שד/מפלצת מהתרבות הקוריאנית, קללה שגורמת לילדות קטנות ומפחידות לרדוף אחרי דמות, כשאף אחד אחר לא רואה אותן, וכמובן שאי אפשר בלי יקומים מקבלים מוזרים ומסע בזמן.
הגיוון הזה בין הפרקים היה מרתק עבורי. היכולת של הסדרה לספר סיפורים כל כך שונים עם אותן הדמויות ואיכשהו גם לקדם את העלילה הראשית, מרשימה ביותר.

זה לא אימה, בלי ילדות מקוללות ומפחידות?

חמישים גוונים של גזענות

מהשנייה הראשונה של הסדרה ולכל אורכה הנושא המרכזי שלה זו הגזענות של הלבנים כלפי השחורים בארה"ב. בפתיחת הסדרה אתיקוס ועוד גברת אפרו-אמריקאית נוסעים באוטובוס מופרד, שמתקלקל והנהג שבא לאסוף את הנוסעים, לוקח רק את הלבנים. הרבה מהפן הפנטזי בסדרה גם מתקשר לגזענות, ומהווה סוג של מטאפורה או אמצעי להדגשה שלה.
"ארץ לאבקראפט" מציגה את המסר שלה בבוטות מופגנת ואכזרית, הלבנים רשעים, האפרו-אמריקאים מופלים וסובלים מיחס לא אנושי ואכזרי. הסדרה עושה עבודה נהדרת בלהעביר את תחושת הפחד הקיומי של הקהילה האפרו-אמריקאית, בין אם מפני השוטרים, ובין אם כל אדם לבן באשר הוא. ההפליה מבוטאת בכל מישורי החיים, למשל ההפליה במקומות עבודה מוצגת על ידי רובי (וונמי מוסקו), אחותה של לטי. רובי רוצה להתקבל לעבודה בחנות בגדי נשים יוקרתית ולהיות העובדת השחורה הראשונה שם. לטי רוכשת בית מוזנח בשכונה של לבנים, ומשכירה את חדריו לבני הקהילה, בעוד השכנים הלא מרוצים מתנכלים להם בכל דרך אפשרית, ברגע שלטי וחבריה מנסים להתקומם, המשטרה מגיעה ועוצרת אותם מיד. בפרק אחר, נער שחור נהרג בידי שוטרים, בפרק זה מראים את ההתגייסות של כל הקהילה כשכולם מגיעים ללוויה לחלוק כבוד ולהתחלק בכאב.

לטי ואחותה רובי

מלבד הפחד והיותם קורבנות לאלימות, הסדרה מדגישה את רגש הכעס והזעם של הקהילה, הרצון לנקום בוער בדמויות. זה שהתחושות האלה הגיוניות וכנות, זה מובן, אך יחד עם זאת, היה לי קשה שלא לתהות, אם הסדרה לא הלכה מעט רחוק מידי עם כך. אדגים את דברי באמצעות שתי סצנות. בפרק החמישי, רובי מקבלת שיקוי, שמאפשר לה להפוך ללבנה לפרק זמן מסוים. רובי מנצלת את השיקוי בשביל להתקבל לעבודה בחנות הבגדים היוקרתית, לאחר שהיא מבינה שזה לא ממש החלום שלה, ולאחר שהיא רואה את הבוס של החנות מטריד מינית את העובדת השחורה היחידה בחנות, היא מחליטה לנקום. הנקמה שלה באה לידי ביטוי באחת הסצנות הבוטות והאלימות ביותר, שיצא לי לראות על מסך הטלוויזיה.

הסצנה השנייה שאתייחס אליה מגיעה מפרק 7, פרק על יקומים מקבלים, אחד היותר מסובכים בעונה. היפולטה, אשתו של ג'ורג' (דודו של אתיקוס), נופלת למין מקום בו היא יכולה לבחור באיזה תקופה ודמות להיות, תחילה היא בוחרת להיות בסצנת הקברט של פריז בשנות ה-20, שם היא מנהלת שיחה עם ג'וזפין בייקר, ששואלת אותה מה היא מרגישה. בתגובה היפולטה עונה "אני כל כך כועסת, שאני רוצה להרוג לבנים".

לא יכולתי להתנער מהתחושה, שהיוצרים לקחו את ההזדמנות שהם קיבלו ליצור סדרה, על מנת להגשים את פנטזיות הנקם האלימות של הקהילה. הרג הלבנים בסדרה, מסב אושר ותחושת שחרור עילאית לדמויות. האם סצנות כאלה המופנות הפוך, כלפי הקהילה האפרו-אמריקאית היו מתקבלות בימינו? האם אין כאן התססה מסוימת לאלימות?

מלבד הגזענות כלפי האפרו-אמריקאית, הפליית הנשים מקבלת דגש נוסף בסדרה. הפליה זו נמצאת גם בצד הלבן. אחת הדמויות המרכזיות בסדרה היא כריסטינה (אבי לי, "מקס הזועם: כביש הזעם"). כריסטינה היא בתו של ראש הכת העתיקה, שמופיעה בפרק השני. יש לה כוחות קסם ואמביציה להיות חלק מהארגון, שכמובן מקבל רק גברים.

כריסטינה היא האנטגוניסט הראשי של העונה

שיאים חדשים של אלימות וסצנות גרפיות

מלבד אותה סצנת נקמה במנהל חנות הביגוד, שהזכרתי לעיל, הסדרה כוללת לא מעט סצנות אלימות וגרפיות. השינוי שסדרות הטלוויזיה עברו בעשור האחרון הוא קיצוני בהקשר הזה. אני זוכר את כך שערום מרומז בסדרת טלוויזיה, היה נחשב למשהו בוטה ואמיץ. כיום מיניות, ואלימות קשה הן לא משהו יוצא דופן, ועדיין בסדרה הזו היו כמה סצנות גרפיות במיוחד. התקפת המפלצות על השריף ועוזריו בפרק הראשון, לא הייתה מביישת אף סרט אימה עם תקציב מכובד, בפרק 6, מספרים את סיפורה של ג'יה, אהובתו הקוריאנית של אתיקוס, כשהוא היה מוצב שם. הפרק כולל סצנות של מפלצת מהמיתולוגיה הקוריאנית, שקורעת גברים לגזרים, אחרי משכב איתם. הסצנות שאולי הכי יישארו איתי, מבחינת הגרפיות שלהם, הן סצנות החלפת הגוף של רובי. לאחר שהשיקוי שהופך אותה ללבנה פג, הגוף שלה פורץ דרך מעטפת העור הלבנה, כמו פרפר הפורץ מתוך הגולם, זה עשוי בצורה ראליסטית ומושקעת. תקציב ל-CGI, לא היה חסר בסדרה הזו.

הפן הטכני

כל מה שקשור לפן הטכני בסדרה הזו, זה חומר ראוי ללמידה בקורס קולנוע. חלק מהדברים כבר הזכרתי, היכולת לשלב ז'אנרים שונים באותו סיפור ולגרום לכל פרק להרגיש כמו סיפור שונה לחלוטין, תוך כדי שימוש באותם הדמויות וקידום העלילה הראשית, זו עריכה יוצאת דופן. שילוב סגנונות הצילום השונים, גם הוא תורם לתחושה שונה בכל פרק.
השימוש בפס קול, כולל שירים, קטעי נאום, Spoken Word, ועוד, על רקע מקרי גזענות. למשל בפרק השני, הכת רוצה להקריב את אתיקוס, כשברקע השיר "Whitey on the Moon", שיר שמדבר על הצרות הארציות של הקהילה השחורה בזמן שהלבנים טסים לירח. מידי פעם היה גם שילוב של קטעי ראפ מודרניים יותר, פחות הזדהיתי עם השילוב הזה.
גם רמת המשחק, היא נפלאה, כנה ואמיתית, זאת למרות כל הרוחות רפאים והמפלצות מסביב.
ולבסוף גם השחזור התקופתי מושקע ומרתק, החל מהבגדים, הבתים, הרכבים ועוד.

סיכום

לא פשוט לכתוב סקירה על סדרה כה מורכבת, ומלאה ברבדים שונים. עבורי מדובר בצפייה מרתקת, למרות שההתחלה הייתה מעט קשה, בעיקר הפרק השני, השאיר לי תחושה של "מה קורה פה?". כאשר בפרק השלישי הסגנון שוב השתנה, כבר התחלתי לקלוט את הקטע. כמו כל אנתולוגיה, הרמה של הסיפורים משתנה, חלקם טובים יותר, חלקם מעט פחות. את השילוב הזה של פנטזיה על מנת לדון בגזענות, ראינו לאחרונה ב"השומרים" המעולה. דרך אגב, בשתי הסדרות לאירוע הטבח שהתרחש בטולסה בשנות ה-20, יש חלק משמעותי. התוצאה ב"ארץ לאבקראפט" היא לא פחות מעניינת ועמוקה.
יחד עם זאת, מדובר בצפייה לא קלה, יש אלימות ורגעים של אימה ואפילו כמה שיאים של אכזריות ונקמה. בנוסף, עם כל מה שקורה בארה"ב בשנה האחרונה, הייתה תחושה קצת של לזרוק שמן למדורה, או לנצל את המומנטום.
בסיכומו של דבר, זו סדרה מיוחדת במינה ואפילו פורצת גבולות במספר מובנים. עבורי זו הייתה חוויה יוצאת דופן במקוריות והעוצמה שלה.
הציון שלי: 9/10.

כתיבת תגובה