fbpx

חזרות – דרמה קומית ישראלית משובחת – כאן 11

שוכנעתי בידי חברים לצפות בפרק הראשון של "חזרות", דרמה קומית ישראלית, מאת נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר. בכנות, דיי סבלתי, משהו שם גרם לי לתחושת אי נוחות. בכל זאת, החלטנו (אני ואשתי) להמשיך. אז איך זה נגמר בסופו של דבר?

תקציר העלילה

הסדרה מתרחשת סביב סצנת התיאטרון הישראלית, נישה קטנה של עולם התרבות הלא גדול שלנו. איריס (נועה קולר) היא תסריטאית שכתבה מחזה קומי על חיי הזוגיות שלה עם תומר (ארז דריגס), בימאי מתחיל. הם מנסים למכור את המחזה שלהם לתיאטרון ה"משכן". לאחר ריב גדול, השניים נפרדים, ובדיוק ברגע הזה מגיעה ההודעה על כך שהתיאטרון מעוניין בהצגה שלהם. איריס ותומר מחליטים לנסות כן לעבוד על ההצגה יחד, למרות הפרידה.
את התפקידים הראשיים בהצגה, מקבלים מיה (אגם רודברג) ועופר (איתי תורג'מן). מיה ועופר, הם הדור הצעיר של השחקנים, הם מככבים יחד גם בסדרת פריים טיים מצליחה, סטייל "טירונות". מיה, שואפת להיות שחקנית תיאטרון מוערכת, בעוד עופר התגלגל לתיאטרון בעקבות סיבוך על רקע של התנהגות מגונה.
דמויות מפתח נוספות בסדרה הן ורה (יבגניה דודינה, בתפקיד אדיר), המנהלת הקשוחה של התיאטרון ושלמה (שמיל בן ארי), השחקן הראשי, הוותיק והמנוסה של התיאטרון.

איריס (נועה קולר) ותומר (ארז דריגס)

מחוץ לתיאטרון

הפתיח של הסדרה, הסט המרכזי שלה והמניע של העלילה זה התיאטרון. אכן הסדרה מספקת מבט, ציני וכנה אל מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון הישראלי. השחקנים הוותיקים, שבחרו בקריירה מתוך שליחות ואהבה אמיתית, הופכים עם הזמן לציניים וממורמרים, השכר נמוך, התנאים מצחיקים (למשל פינת הקפה). לעומתם השחקנים הצעירים שעדיין מאמינים בתמימות, שהם יכולים לצפות לעתיד מזהיר במקצוע הזה.
התיאטרון מהווה את התפאורה לסדרה הזו, שכמובן דנה במערכת יחסים, בזוגיות, במה קורה לזוגות אחרי שהם נפרדים. הזוגיות שמוצגת בסדרה, היא בעיקר זוגיות תל-אביבית, של אנשים של עולם התרבות (והשוליים של עולם זה), והיא כנראה שונה בתכלית ממה שקורה מחוץ למדינת תל אביב. יחד עם זאת, הרגשות המוצגים בסדרה, הריבים הקטנוניים והרגעים של המחוות האנושיות, הם כאלה שקל להזדהות איתם, גם אם הם מעט אובר דרמטיים.

כמובן הזוג המרכזי הם איריס ותומר. איריס היא אישה חכמה, שנונה, מלאה בהומור וכותבת מוכשרת. תומר הוא דמות שמעוררת לא מעט אנטגוניזם, הוא לא פעם מוצג כאגואיסט ויחד עם זאת יש לא מעט רגעים בהם הוא מגלה אינטליגנציה רגשית ומקצועיות. לאחר הפרידה, איריס ותומר מחפשים את עצמם, כל אחד בדרכו ותוך כדי כך, הם מנסים להמשיך לעבוד יחד על המחזה, שכתוב על הזוגיות שלהם. דרך העבודה על המחזה ישנם רגעים בהם הם פתאום זוכים באמת לשמוע את הדעה של הצד השני, מה שמוביל ללא מעט אמוציות.

בחזרה לתיאטרון

מייצג השחקנים הוותיקים הוא כמובן שלמה, המגולם בידי שמיל בן ארי. הוא כבר עשה כל תפקיד, והוא מתייחס בהמון ציניות כלפי הצעירים (שמבלי שהוא יודע, כנראה מרווחים יותר ממנו). יחד עם זאת, כשהבן שלו מגיע לראות הצגה שלו, חשוב לו לראות אם בנו צוחק ונהנה. זה מראה שעד היום, חשוב לו שהוא עושה את תפקידו כמו שצריך, למרות כל הציניות. בהמשך העונה, שלמה סוג של מאמץ את עופר, הוא מקשיב לו ומייעץ לו.

שלמה (שמיל בן איר)

טוב, אני לא יודע איך הצלחתי להחזיק עד כאן בלי לכתוב על ורה, מנהלת התיאטרון הרוסיה, הקשוחה, הפרקטית והבוטה. כל דקה של יבגניה דודינה על המסך בסדרה הזו, זה זהב מבחנתי. קאסט השחקנים עושה עבודה מדהימה, ללא יוצא מן הכלל ועדיין, יבגניה מצליחה לבלוט בדמות מבריקה ומשחק מדויק במיוחד. לומר את האמת בפנים, זהו מוטיב של הסדרה כולה, ועדיין כשורה אומרת את האמת בפנים, זה פשוט כואב, אמיתי ומצחיק ברמה אחרת. היכולת של ורה להתנהל שונה מול כל סוג של דמות, אם זה שחקן וותיק, כוכבת עולה, בימאי מפורסם, שחקן שמעבר לשיא או שרת התרבות, זה כאילו שהיא השחקנית הטובה בתיאטרון, מבלי להיות שחקנית בכלל. אהבתי במיוחד את החיבה של ורה לתת אנלוגיות מעולם הזנות לסיטואציות שמתרחשות, "תסריטאית שמגיעה לחזרות, זה כמו זונה שנשארת לארוחת בוקר".

אנחנו כמובן זוכים להצצה גם למה שהולך בחזרות של ההצגה (טוב זה השם של הסדרה, לא?), אנחנו מבינים מה הוא תפקידו של הבימאי, רואים את המתחים שנוצרים על הסט, כשכל אחד חושב שהוא יודע טוב יותר מה יצליח ואת היחסים שנרקמים בין הקולגות. מי מכבד את מי, מי בז למי, מי צריך להסתפק בלגלם כלב וכמובן ורה, שצריכה לדאוג שעם כל השיגעון הזה ההצגה תימשך.

תחושת חוסר נוחות ומבוכה – האמת מאחורי ההצגה

בתחילת הסקירה תיארתי את חוסר הנוחות, שחשתי בצפייה בפרק הראשון של העונה. למעשה התחושה הזו, לא עזבה אותי במהלך רוב העונה, יחד עם תחושה של מבוכה. ככל שהעונה התקדמה, התחלתי להבין בעצם למה אני מרגיש כך. הסיבה היא רמת הכנות וחוסר הפילטרים של המשחק והדיאלוגים בסדרה. לא משנה כמה סרטים וסדרות מנסים להיות ריאליסטים, כמעט תמיד יש את ההפרדה הזו, בין הסרט/סדרה למציאות. בסרטים יש דברים שלא אומרים או לא עושים, ומצד שני יש דברים שמבהירים שזה סרט/סדרה ולא המציאות. רמת הכנות ב"חזרות" היא כל כך גבוהה, שבאיזשהו מקום זה מטשטש את הגבולות הללו. לאחר קצת קריאה על היוצרים והסדרה, ברור לי שמה שמאפשר להם להציג את הדברים בצורה כזו, זה כי הרבה מהדברים שם באמת אמתיים והם סוג של משחקים את עצמם.
ההצגה "אחד + אחת" היא הצגה אמיתית שהוצגה בתיאטרון "גשר" בשנת 2010, והיא אכן נכתבה בידי נועה קולר וארז דריגס, שגם גילמו בה את עצמם. התכנים מבוססים על הזוגיות האמיתית שלהם, הריבים הרבים שלהם, שהם הפכו אותם לקומיים בהצגה. כך שבעצם, יש כאן שחקני טלוויזיה, שמשחקים בסדרה על הצגה שהם כתבו וכיכבו בה, שבתורה כתובה על היחסים האמתיים שלהם. זה כנראה מסביר קצת למה הגשת הטקסט, המשחק והמילים כל כך אמתיים.

הכנות חסרת הבושה בסדרה, ממש לא נגמרת במערכת היחסים בין איריס ותומר. כל הדמויות של הסדרה פשוט אומרות את מה, שאמין לחשוב שדמויות אלה היו אומרות במציאות. כשצריך לקלל אז מקללים, כשצריך להתעצבן בגלל שטות קטנונית, אז מתעצבנים, בלי מסיכות וכביכול בלי "משחק". גם ההצגה של מאחורי הקלעים של התיאטרון, עם כל מלחמות האגו, שורה אחראית לפתור אותן, הכול מרגיש כל כך אמיתי ולא מתייפייף, גם אם מעט מוקצן לשם ההומור.

גם בדמוית של מיה ועופר יש הרבה מן האמת. מיה חיה את תיאטרון ורק רוצה לקבל הערכה ותפקיד דרמטי ראשי, אבל מזלזלים בה קצת בגלל שהיא יפה מידי ועושה גם טלוויזיה, וגם כי היא צעירה ולא יכולה להבין כיצד דמויות בוגרות וטרגיות מרגישות. זו דמות שבהחלט מתכתבת עם אגם.

מיה (אגם רודברג)

עופר לעומתה, הוא גבר עם בעיות של התנהגות מגונה, והוא לחלוטין לא מודע לעצמו. איתי תורג'מן גילה בראיונות לאחרונה, שהוא היה מכור למעמד הסלב, וזה הוביל אותו למקומות לא טובים. כעת הוא החליט לעזוב את הכול ולחזור לגור עם הוריו על מנת לשקם את עצמו. אני מניח שזה היה לא פשוט לשחק דמות כזו, שמכריחה אותו להתמודד עם משהו מעברו. אני כמעט שלא צופה בראליטי מהסוג של "הישרדות", אבל דווקא את אותה עונת VIP ידועה לשמצה עם איתי, כן ראיתי. כמו רבים, אותה עונה לא בדיוק השאירה לי רושם חיובי לגביו. המשחק שלו ב"חזרות", הוא משהו שגורם לי לכבד את המקצועיות שלו. הסצנה שלו בפרק 9, בה הוא יושב במפגש של מכורים ופותח במונולוג, שבא להגיד "אני לא באמת בעייתי, רק קצת", ותוך כדי הוא קולט ש"וואלה באמת יש פה משהו לא בסדר", הייתה עוצמתית ברמה שעשתה לי צמרמורת.

גם דמותה של ורה מבוססת בחלקה על מנהלת תיאטרון גשר, בו נועה קולר וארז דריגס שיחקו.

אין תפקידים קטנים, יש שחקנים מעולים

"חזרות" לגמרי מוכיחה את המשפט המפורסם "אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים", למה? כי כל דמות, ולו השולית ביותר, תורמת משהו קסום ונדבך נוסף ליצירה הזו.
הדמות המשנית החביבה ביותר עלי היא דמותו של שראל (בן יוסיפוביץ'). שראל הוא "מנהל ההצגה", לפחות כך כתוב בויקיפדיה, אני לא זוכר אם תפקידו הוגדר כך בסדרה. הוא הרגיש לי יותר כמו "אב בית" כזה, שפותר בעיות שמתעוררות. הרצינות שבה הוא לוקח את התפקיד שלו משעשעת וראויה להערכה בו בזמן.

גם דמות קטנה בהרבה, כמו המזכירה של ורה, קארינה (דניאל שפירא), מוסיפה המון צבע לסדרה. קארינה היא ביישנית כרונית, כזו שפוחדת מהצל של עצמה, וזה נורא מצחיק לראות אותה ליד כל האנשים הצעקנים של התיאטרון.

קארינה (דניאל שפירא)

דמות נוספת שאני חייב להתייחס אליה, היא דמותו של העורך דין המגשר בין איריס ותומר (מופיע בפרקים האחרונים). עורך דין שלא מתרגש מכלום וראה הכול, ולכל מקרה יש לו תקדים שמסביר. דמות נהדרת, שמבחנתי יכולה להשתמש בתקדים סול גודמן מ"שובר שורות" ולככב בסדרת בת משלו.

ההגדרה המילונית של דרמה קומית

הקו המפריד בין דרמה לקומדיה הוא לרוב מאוד ברור, וחציית הקו הזה מבלי שזה ירגיש גס ומלאכותי היא מלאכת אומנות. בכל כך הרבה תכנים שמתיימרים להיות דרמה קומית, ישנה חלוקה ברורה בין החלק הקומי לדרמטי, למשל החלק הראשון יכול להיות קומי עד אירוע מחולל כלשהו, ומשם זה הופך לדרמה. דוגמה לשתי סדרות קומיות ששילבו דיי יפה וברגישות אלמנט דרמטי בהם, הן שתי סדרות נטפליקס, "טוני נולד מחדש" ו-"שיטת קומינסקי", בשניהם יש קטע של אובדן של דמות אהובה והתמודדות עם אבל. יחד עם זאת שתי הסדרות האלה, הן קומדיות ולא דרמה.

ב"חזרות" יש שילוב פשוט מבריק, אם לא גאוני, של שני הז'אנרים. יכול להיות שלא הדגשתי את זה מספיק בסקירה עד כה, אבל "חזרות" היא מצחיקה, אפילו מאוד. ההומור נובע מסיטואציות מצחיקות (סטייל "סיינפילד") כמו הירדמות באמצע מין או נסיעה הזויה ליער בשביל לצעוק, כי אומרים שזה משחרר. עוד סוגים של הומור בסדרה נובעים מעוקצנות וגישה צינית של הדמויות וגם סאטירה, למשל בהצגה של התיאטרון, לעומת מאחורי הקלעים. כך שיש כאן שילוב סוגים רבים של הומור.

אז אחרי שתיארתי את החלק הקומי, החלק הדרמטי משולב בו מידי פרק, איריס לוקחת קשה את הפרידה וצריכה להתמודד עם זה, הדמויות של מיה ועופר עוברים שלבים בחיים שלהם, שאומנם גם משלבים הומור, אבל הם דרמטיים. בנוסף מידי פרק יש איזה דיאלוג שהוא נטו דרמטי. אם זה שלמה, שמספר על מה שהוא הבין מעולם התיאטרון אחרי כל השנים האלה, או ורה שמסבירה למיה למה היא לא יכולה לככב בתפקיד דרמטי ראשי. כך שנוצר כאן תמהיל אמיתי של שני הז'אנרים, שחיים ביחד מבלי הפרדה ברורה. לא חסר דברים מבריקים שהסדרה הזו עושה, אבל התמהיל הדרמטי-קומי הזה הוא אחד ההישגים של "חזרות", שהכי ראויים להערכה.

מה בכל זאת פחות אהבתי

עבורי מדובר בסדרה יוצאת דופן, שהפתיעה אותי בכל פרק. אם כי יש פרק שפחות נהניתי ממנו, הפרק בו גילה אלמגור מגלמת את שרת התרבות. אני מבין את האירוניה בכך, אבל משהו בדרך המשחק של גילה לא הסתדר לי עם אופן המשחק הראליסטי של הסדרה. כך שזה היה פרק שפחות נהניתי ממנו. בכנות, אני דיי מתקשה לחשוב על עוד נקודות שפחות אהבתי.

סיכום

בתחילת הסקירה שאלתי " אז איך זה נגמר מבחנתי?" ובכן, התשובה היא בהתאהבות והשתאות. אני לא צופה בהרבה תוכן ישראלי, אבל אין ספק שיש לא מעט יצירות ישראליות איכותיות ומשובחות בשנים האחרונות. "חזרות" היא אחת מאותן יצירות, היא מביאה משהו חדש, רמת ריאליזם, שגורמת לתחושה של אי נוחות, כי אנחנו לא רגילים, בתור צופים, לרמה כזו של כנות, זה כמו לראות זוג חברים רבים.
המשחק, הכתיבה, הדמויות, ההומור, הצילום והעריכה, השילוב בין דרמה לקומדיה, כולם יוצאים מן הכלל.
שורה תחתונה, אחת הסדרות הישראליות (ובכלל) הטובות ביותר שיצא לי לראות. באיזשהו מקום, אני דיי מקווה שלא תהיה עונה שנייה של הסדרה, כי מכאן, ניראה לי שאפשר רק לרדת.
הציון שלי: 9.5/10

כתיבת תגובה