AVReviews

הפעם במסגרת “מועדון ההשלמות“, צפיתי לראשונה בסרט “ואז הגיעה טאלי” (באנגלית Tully) בסלקום TV.
“ואז הגיעה טאלי” הינו סרט דרמה משנת 2018, בכיכובה של שרליז ת’רון. הבימאי הוא ג’ייסון רייטמן (“Juno”).

תקציר העלילה

מארלו (שרליז ת’רון), היא אם לשני ילדים, שרה וג’ונה ונמצאת רגע לפני לידת השלישי. ג’ונה הוא ילד “מיוחד”, יש לו קשיי התנהגות שאף מסגרת, חינוכית או רפואית, לא מצליחה להגדיר מעבר ל”מיוחד”. מאריו מוזנחת ובעיקר מאוד עייפה ומותשת. דרו, בעלה, עובד המון, כולל נסיעות, ובזמנו הפנוי חובב משחקי מחשב.

קרייג, אחיה של מארלו, הוא איש עשיר ומצליח. כשמארלו ומשפחתה באים לארוחה אליהם, האומנת (ההיפית) שלהם נמצאת כל הזמן עם הילדים. קרייג ואישתו נראים מאושרים, לוקחים הכול בקלות ונהנים מהחיים. קרייג רואה את מצבה של אחותו ומציע לה כמתנת לידה, לשכור עבורה מטפלת לילה לתינוק שייוולד. מארלו לא אוהבת את הרעיון של אישה זרה, המטפלת בתינוקה בלילה ומסרבת תחילה. לאחר כמה וכמה לילות קשים, היא מחליטה כן לתת לזה צ’אנס, ואז הגיעה טאלי.

תמונה שחורה ולא מתחנפת של אימהות

מארלו היא מרכז הסרט, שכולו מסופר מנקודת המבט שלה. כך שהסרט כולו מונח על כתפיה של שרליז, ששוב מציגה רמת משחק, שהיא פשוט ללא דופי. עבורי מדובר באחת השחקניות הטובות שיש, כל סרט שלה היא משתנה לחלוטין ומצליחה להעביר דמות בצורה מלאה ולא מתפשרת.

הסרט מנסה להעביר לנו תמונה של איך נראים חייה של אמא. השגרה השוחקת והמתישה, ההתמודדות עם המשימות היומיות והילד ה”מיוחד”. כל זה עוד לפני שהתינוק החדש נולד. כשהתינוק נולד, אל המשימות היומיות מצטרפים הדאגה לתינוק וכמובן הלילות השלמים ללא שינה. בנוסף ההנקה ושאיבת החלב האינסופית, ואת חוסר השינה כבר הזכרתי?

מארלו נראית כמו צל חיוור של בן אדם, ואני חושב שרוב האימהות, אפילו כאלה עם ילד אחד, היו שם בשלב כלשהו. הסרט, יחד עם המשחק של שרליז, עושים עבודה נפלאה בלהציג את הקושי האימהי (אני כמובן ראיתי את זה מהצד, אבל אשתי שחוותה את זה, מסכימה איתי). אז כן, יש כמובן את האימהות המתקתקות, אלה שעבורן שום דבר זה לא בעיה, ממש כמו במערכון של ארץ נהדרת על האימהות המשקיעניות, אבל אני חושב שהרבה מאוד אימהות יזדהו עם התמונה הקודרת והדיי דיכאונית המוצגת בסרט.

דרו (רון ליוונגסטון), בעלה של מארלו, לא מוצג באור חיובי במיוחד בסרט. אומנם מארלו מגלה המון הבנה כלפיו, אבל דרו מוצג כגבר טיפוסי, שאינו עוזר הרבה בבית. הוא מתמקד בעבודה שלו ותקופה קצרה אחרי שהתינוק נולד, הוא כבר נוסע לנסיעת עבודה. כך שמארלו היא זו שדואגת לכל הצרכים והבעיות של הילדים.

לטעמי הנקודה בה דרו יוצא הכי לא טוב, זה כשמארלו מתייעצת אתו לגבי האם להתקשר לאומנת. זו אמורה להיות לחלוטין ההחלטה שלה, הוא לא מסוגל להבין את הקושי שלה, והתגובה שלו היא דאגה לאיך זה יגרום לו להיראות מול אחיה של מארלו. בנוסף דרו שואל את מארלו שאלה תמימה כביכול, “את בטוחה שאת סומכת על מישהי זרה?”. כמובן ששאלה זו אינה הוגנת ומערערת את הביטחון של מארלו, בזמן שהיא נואשת לעזרה.

אחרי סדרה של לילות ללא שינה ולבטים קשים, בסופו של דבר מארלו מחליטה להתקשר לאומנת.

ואז הגיעה טאלי

טאלי (מקנזי דייוויס, “שליחות קטלנית: גורל אפל“), האומנת, היא צעירה, אנרגטית ותוססת. טאלי משתלטת על כל העניינים בטבעיות מוחלטת, תוך כדי הפגנה של סבלנות אין קץ, חוכמה רוחנית, אופטימיות והתפעלות כלפי הקשר הקסום בין אם ותינוקה.
למרות ההיסוס בהתחלה, מארלו מתחברת לטאלי, שמאפשרת לה לישון ולקבל את התמיכה לה היא זקוקה. הן מתחברות ומנהלות שיחות נפש על החיים, על מה חסר למארלו וגם על חייה של טאלי.

לאחר כמה לילות של שינה, מארלו מתעוררת לחיים, יש לה פתאום חשק להתאפר, לבשל עבור המשפחה, ובאופן כללי, היא חוזרת “לראות צבעים”, איך שהיא מגדירה את זה.

שתי הנשים ממשיכות להתחבר, עד שלילה אחד הן מחליטות לצאת לשתות משהו ולהשאיר את התינוק עם האבא (משום מה, בלי לספר לו על כך). ביציאה שלהן, שתי הנשים נפתחות עוד ורגע השיא הוא בשיחה על החלומות והשאיפות. מארלו אומרת לטאלי, ששנות ה-20 הן השיא ואז שנות ה-30 מגיעות כמו משאית זבל בחמש בבוקר, שרומסת את כל החלומות וההנאות. טאלי מנסה להסביר למארלו, שהיא הגשימה את החלום, שהחיים האפורים, הבית המתפרק והמשפחה, כל אלה הם בעצם החלום והשאיפה של טאלי הצעירה.

כשרוב מוחלט של הסרטים דוחפים לנו מסר של לחיות ולהגשים את עצמינו, השיחה הזו צועקת בחריגות שלה. השאלה שעלתה בראשי היא “האם באמת כך נראה חלום של מישהו?”
האם הסרט מנסה לטעון שלו מארלו הייתה מבינה שזה בעצם חלום ולא סיוט, אולי היא הייתה מקבלת הכל אחרת?

ניתוח עם ספויילר

אזהרת ספויילרים

הסרט כולל טוויסט מפתיע בסיום, מסוג הטוויסטים שגורמים לצופה לשחזר אחורה את רוב הסרט ולהבין מה בעצם הוא ראה.
הטוויסט של “ואז הגיעה טאלי” הוא בכך שטאלי היא כלל לא אמיתית. למעשה טאלי היא מארלו הצעירה. כלומר, מארלו דמיינה ותקשרה עם עצמה בצעירותה. האנרגיות והאופטימיות שהיו לה נתנו לה את הכוח הדרוש לצאת מהאדישות והדיכאון. כך שכל הדיאלוגים בין מארלו לבין טאלי (שמסתבר שזהו שמה האמצעי של מארלו), הם למעשה דיאלוגים בין מארלו הבוגרת, הנשואה והאם לשלושה, עם מארלו הצעירה, הפרועה והנלהבת.

לרוב, אני ממש, אבל ממש לא אוהב טריקים כאלה, אני מרגיש שאם יש לכם סיפור טוב, אפשר לספר אותו גם בלי טריקים של עריכה. טריק שגורם לצופה לחוות את כל הסרט מחדש, הוא אומנם חכם, אבל גם מעייף וטרחני. יחד עם זאת, בסרט הזה, הטריק הזה דיי עבד מבחנתי ובהחלט נתן עומק נוסף ועורר מחשבות נוספות.

בנוסף, הטוויסט הזה מסביר את אחת הסצנות המוזרות והקרינג’יות בסרט. סצנה בה מארלו בעצם מלבישה את טאלי בתלבושת סקסית ואז היא שוכבת עם דרו, כשזה קרה אני ואשתי החלפנו מבט המום של WTF, כי זה כל כך לא הסתדר עם הסרט.

בנושא המסר של הסרט, עלו אצלי לא מעט שאלות ותהיות בניסיון לפענח מה בעצם מנסים לומר לנו עם הטוויסט הזה? בסופו של דבר אני חושב שהמסר הוא שהכוח להתגבר על העצב והקושי בגידול משפחה, נעוץ בלהצליח לשמור על קשר עם ה”אני הצעיר והשמח”, שאסור לנו לתת לחלק הזה שלנו למות, ואז יהיה לנו כוח ויכולת להתמודד עם השינוי הכרוך בלהפוך להורה.

סוף ספויילרים

ישנה שאלה עמוקה נוספת שהסרט מעלה, והיא “האם הורים הם מאושרים?”. מארלו חווה המון תסכול ועסוקה כל הזמן בלשרת את כולם. היא נכנסת לאדישות ודיכאון. עבורי זה מזמין את השאלה, שאולי תשמע פרובוקטיבית לחלקכם, אבל השאלה שלי היא “בשביל מה?”.
לטעמי, התשובה שהסרט מציע מגיעה בדמות החיבוק של ג’ונה למארלו וזה שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה.

סיכום

“ואז הגיעה טאלי”, הוא סרט דרמה לא פשוט, בטח למי שיש לו ילדים. תמונת האימהות המאוד עגומה, דיכאונית ולא מתחנפת, שהסרט מציע היא אינה מחזה נעים. אולי עבור חלקכם זה ירגיש מוגזם, אבל אני בטוח שלא מעט זוגות ובעיקר אימהות, יזדהו עם המראות בסרט.
הגדולה של הסרט היא בכך שהוא מציף את האמת הזו, שהרבה זוגות מטאטים מתחת לשטיח. זהו סיפור על זוג סטנדרטי לחלוטין, מה שנקרא על “החיים של כולנו” וגם בכך טמון הקסם שלו.

למרות תחושת המועקה שהסרט הזה הציף, עבורי זהו סרט מרתק עם שחקנית אדירה וטיפול מרשים בנושא הכי רגיש, אישי ואנושי שיש, משפחתיות, הורות ואימהות.
הציון שלי: 9/10