fbpx
.AVReviews.co.il

AVReviews

חדשות וסקירות בנושא סרטים, מוזיקה, ציוד אודיו וקולנוע ביתי
  • fuse
  • אלבומי מוזיקה מומלצים – Misty Blues

    מידי שבת אנחנו ממליצים לכם על אלבומי המוזיקה, שעשו לנו את השבוע.

    השבוע נמליץ לכם על שני אלבומי בלוז, אחד אקוסטי ואחד חשמלי-עדכני של ה-Misty Blues, בנוסף נמליץ על אלבום בסגנון שלא הכרנו קודם ולסיום נספר לכם על שני אלבומים שדווקא איכזבו אותנו.

    אלבום השבוע: Misty Blues – One Louder

    Misty Blues – One Louder

    אלבום השבוע שלנו הפעם הוא האלבום החדש One Louder של להקת הבלוז העדכני, Misty Blues.

    את להקת ה-Misty Blues הכרתי לפני כשבועיים כשבחרתי בסינגל החדש שלהם, The Hate.

    כפי סיפרתי לכם אז, להקת ה-Misty Blues גאה בהיותה פיינליסטית בתחרות ה-International Blues Challenge. הסגנון של הלהקה הוא בלוז מסורתי עם נגיעות של ג׳אז, סול ופאנק. המקימה והזמרת של הלהקה היא Gina Coleman. ג׳ינה החלה את הקריירה שלה בשנות ה-90, כזרמת פולק-רוק. לקראת סוף שנות ה-90, ג׳ינה קיבלה הכוונה ממפיק שהקול שלה יתאים מאוד לבלוז קלאסי. ג׳ינה ניסתה ולא הביטה לאחור.

    אז לאחר שכל כך אהבתי את הסינגל הזה, הייתי חייב להאזין לאלבום שלם של הלהקה, בחרתי ב-One Louder, אלבומם החדש ביותר שיצא מוקדם יותר השנה.

    האלבום כולל 11 קטעים ומהווה שילוב של בלוז, סול, R&B, פאנק, גוספל ונגיעות ג׳אז. מבחינה מוזיקלית תמצאו כאן גיטרות חשמליות, סקסופון וקלידים.

    האלבום, One Louder, יכול לשמש בתור דוגמה למה זה ״בלוז עדכני״, יש כאן שילוב מופלא של ישן וחדש. מרגישים את הבלוז המסורתי מאחור כל הדרך, אבל יש כאן יכולת נהדרת לקחת את זה למקום קליל, נגיש, קצבי וכל זאת לרגע מבלי לאבד את העומק או הכבוד למסורת. מילה נוספת שקופצת לי לראש תוך כדי שאני מאזין לאלבום הזה היא ״איזון״, שמתחבר לי להרבה אספקטים של האלבום. אם זה האיזון בין הישן לחדש, בין השירה למוזיקה ובין העומק לקלילות.

    השירה העוצמתית, המרגשת, המחוספסת והמעט מעושנת של Gina, היא הווקל המדיוק ביותר עבור הלהקה והסגנון הזה.

    הנקודה היחידה שמעט פחות התחברתי אליה באלבום זה מספר קטעי סולו של קלידים אלקטרונים שמזוהים עם ז׳אנר הפאנק ולי תמיד מזכירים את The Doors. זהו פשוט סאונד שאני פחות אוהב, אבל גם הוא משולב כאן בצורה מאוזנת ולא מוגזמת.

    לא פשוט לסמן שירים ספציפיים באלבום הזה, כיוון שהוא כל כך מאוזן, בכל זאת אציין כמה שירים שאהבתי במיוחד. תחילה את How the Blues Feels, אולי הכי קרוב לבלדת בלוז-רוק קלאסית באלבום, יש כאן דואט מבחינת השירה, לציד של Gina שר גם Big Llou Johnson. אחד הקטעים הכי איטיים באלבום הוא Birch Tree, אני לא מסוגל לעמוד מול מקצב איטיים כאלה, זהו עונג מוחלט עבורי. קטע הסיום באלבום, הוא Take a Long Ride בעל מקצב רוק ופאנק, סיום אלבום מעט אפל ומסתורי. בכנות יכולתי בקלות לציין כל אחד מהשירים באלבום הזה ולא רק את שלושת הקטעים שבחרתי.

    בשורה התחתונה, One Louder של ה-Misty Blues הוא אחד מאלבומי הבלוז הטובים שיצא לי לשמוע השנה, זו פנינה אמיתית.

    האזנה מהנה:

    האלבום ב-Spotify:


    האלבום ב-Tidal

    אלבומים מומלצים נוספים

    Kelly Joe Phelps – Shine Eyed Mister Zen

    Kelly Joe Phelps - Shine Eyed Mister Zen

    ההמלצה הראשונה שלנו היא האלבום Shine Eyed Mister Zen מאת  Kelly Joe Phelps משנת 2000.

    בשבוע שעבר פתחנו באלבום בלוז אקוסטי שהיה מבוסס על גיטרה ומפוחית, גם השבוע יש לנו אלבום דומה לפתוח איתו השבת. הפעם האלבום שייך ל-Kelly Joe Phelps, מוזיקאי-כותב אמריקאי, שנולד בשנת 1959, ונפתר ממש לפני כמה חודשים ב-31 למאי 2022.

    קלי ג׳ו גדל בוושינגטון ולמד תופים ופסנתר מאביו, הוא החל לנגן בגיטרה בגיל 12, הסגנון שהוא התחבר אליו היה ג׳אז והוא הושפע משמות כמו מיילס דיוויס וג׳ון קולטרן.

    בהמשך הוא ״המיר״ את עצמו לבלוז אקוסטי והושפע עמוקות מסגנון ה-delta blues.

    האלבום Shine Eyed Mister Zen הוא אלבום האולפן השלישי של קלי ג׳ו. לא פשוט להחליט מהו החלק היפה יותר באלבום הזה, האם זו פריטת הגיטרת המופלאה או השירה הכנה והמרגשת, שניהם משלימים אחד את השני לכדי תוצאה יוצאת דופן.

    האלבום כולו הוא בלוז-קאנטרי נקי והדוק להפליא, יש כאן 11 קטעים שמהווים יחד יצירה מלאה ובשום חלק מההאזנה לאלבום לא התעורר בי החשק להעביר שיר. הלהיט הגדול באלבום הוא שיר הסיום, Goodnight Irene, אך מבחינתי כל אחד מהקטעים כאן היה בקלות יכול להפוף ללהיט.

    האזנה מהנה:

    האלבום ב-Spotify:


    האלבום ב-Tidal

    Calexico – El Mirador

    Calexico - El Mirador

    ההמלצה השניה שלנו היא האלבום החדש El Mirador של להקת Calexico.

    להקת Calexico הינה להקה מטוסון אריזונה שני חבריה המרכזיים הם Joey Burns ו-John Convertino. הלהקה מנגנת אינדי רוק, פוסט-רוק ו-Tajano – סגנון שהוא שילוב או פיוז׳ן בין מוזיקה אמריקאית ומקסיקנית.

    זו הפעם הראשונה שאני נחשף לסגנון המוזיקלי הזה וזה היה תענוג גדול עבורי. הסגנון לאורך כל האלבום עובר בין אנגלית לספרדית, גם בשירה וגם בהנגשה. זהו אלבום רוק אנרגטי ולמרות שהוא מעט אקלקטי בהאזנה ראשונה, הסאונד החלק של האלבום מחליק בקלות בגרון ומהווה האזנה מרתקת ומהנה.

    המקצבים נעים בין בלדות לשירי רוק מרקידים יותר. הקטע שהכי אהבתי באלבום הוא Constellation, אך האמת שהאלבום כולו הוא חוויית האזנה נהדרת וממלאת באנרגיה חיובית.

    האזנה מהנה:

    האלבום ב-Spotify:

    האלבום ב-Tidal

    אכזבות השבוע

    השבוע אני רוצה לשתף אתכם בשני אלבומים שאיכזבו אותי. לרוב כשאני נתקל באלבומים שאני לא אוהב, אני לרוב פשוט עובר הלאה ומחפש אלבומים טובים להמליץ לכם. הפעם מדובר בשני אלבומים, שהייתי בטוח שיהיו מעולים ולכן בחרתי שכן לספר לכם עליהם.

    Simon Goff & Katie Melua – Aerial Objects

    Simon Goff & Katie Melua - Aerial Objects

    האלבום הראשון הוא Aerial Objects, של Simon Goff ו-Katie Melua. את קייטי מלואה, הזמרת הנהדרת ממוצא גיאורגי, כבר אין צורך להציג. סיימון הוא מלחין, מפיק וכנר בריטי. נשמע כמו שילוב שנעשה בגן עדן, לא? שמעתי מספר קטעים מהאלבום לפני שהחלטתי לתת לאלבום כולו הזדמנות. זהו אלבום קצר של שישה קטעים בלבד. ללא ספק יש כאן כמה יצירות מעולות, כמו שיר הנושא. אך כבר באותם הקטעים ששמעתי לפני שהאזנתי לאלבום כולו שמתי לתופעה של חוסר איזון בין השירה למוזיקה.

    קייטי היא אחת המבצעות הבכירות של המוזיקה המודרנית, היא זמרת מרגשת עד דמעות, ההפקה באלבומים שלה לרוב נותנת את מירב הבמה לווקל שלה עם ליווי מעודן מאחור. ב-Aerial Objects, הרגשתי שהמוזיקה לא רק שלא מלווה את הווקל של קייטי אלא ממש ״נלחמת״ בו. כאילו הכינור של סיימון והגרון של קייטי נלחמים מי יקבל את מרכז הבמה ובסוף שניהם ואנחנו מפסידים בקרב.

    לאלבום יש פוטנציאל אדיר וניסיתי להאזין אליו במספר מערכות, בכולן לא הצלחתי להתנער מתחושת חוסר האיזון בהפקה.

    האלבום ב-Spotify:

    Alan Parsons – From the New World

    Alan Parsons - From the New World

    האלבום השני שאיכזב אותי השבוע היה האלבום From the New World של Alan Parsons. אלן הוא מפיק ומוזיקאי בריטי מוערך, על גבול האגדי עם כמה וכמה עשורים של עשייה מאחוריו.

    כמו במקרה של האלבום הקודם תחילה האזנתי לכמה סינגלים ששוחררו לפני יציאת האלבום. הראשון היה Uroborus, יצירת רוק מופקת כמו שצריך, ולחלוטין גרמה לי לחכות לאלכום. הסינגל הבא ששמעתי היה אפילו טוב יותר, I Won’t Be Led Astray, בלדת רוק מקסימה שהפיקה בי תקוות בנוגע לאלבום.

    אבל אז הגיע האלבום, האזנתי אליו מתחילתו ועד סופו, וכבר מהאמצע הרגשתי שאני לא מצליח ״לסחוב״ את ההאזנה. כשהאזנתי לאלבום כולו הוא הרגיש לי כמו אוסף של כוכבי עבר שעושים מוזיקה של שנות ה-70, ללא שום כיוון או הצדקה.

    אני ממש לא מחפש חידוש בכל אלבום שאני שומע, גם אין לי בעיה עם אלבומים בעלי סאונד רטרו, על רבים מהם המלצתי באהבה רבה, אבל כאן משהו פשוט לא מתרומם. לא הרגשתי חיבור בין הקטעים באלבום, זה מרגיש עייף וחסר מעוף.

    כשסופסוף הגעתי לקטע האחרון באלבום, חיכתה לי האכזבה הסופית. הקטע הנועל את האלבום הוא גרסת כיסוי ל-Be My Baby, אחד השירים הפחות אהובים עלי. לא ברור לי מה הקטע הזה עושה כאן, הוא כל כך דומה למקור, שאני לא מבין מה ההצדקה בלהקליט אותו שוב.

    כמובן שלא הכל גרוע, ואפילו אהבתי קטע אחד נוסף מעבר לשני הסינגלים, את You Are the Light, אבל ההרגשה הכללית שלי מהאלבום הייתה אכזבה קשה.

    האלבום ב-Spotify:

    עד כאן להפעם, שבוע נפלא לכל קוראי האתר.

    Facebook
    WhatsApp
    Telegram
    Email
    Print

    כתיבת תגובה

    הרשמה לחדשות שבועיות

    אל תשכחו לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלנו