AVReviews

תולדות התווים – המוזיקה הצבאית ומוזיקת הפנאי ברומא העתיקה

אם יצא לכם לקרוא את החלק הראשון של המאמר שפורסם לפני כמה שבועות, בוודאי ששמתם לב לכך שכל המנגינות, שאנשי העבר ניסו לשמר לדורות הבאים היו בעצם קשורות לפולחן דתי. אין לנו ולו עדות אחת לניסיון לשמר לחן מתחומים אחרים, כגון מוזיקה לשעות הפנאי, שירי גנאי, מוזיקה צבאית, שירי עידוד בספורט או שירי הלל או גנאי כלפי פרסונה מסוימת. היוצאת מן הכלל היא המוזיקה מהמזרח הרחוק: הגיעו לידינו מנגינות עתיקות ומתועדות, שמנוגנות גם היום בהודו, סין, יפן וקוריאה. הלחנים הללו שייכים לז’אנרים רבים ומגוונים. יחד עם זאת גם שם הרוב המכריע של המוזיקה שהגיעה לידנו היא מוזיקה בודהיסטית.

בכל זאת, אנחנו יודעים שגם במערב התקיימה מוזיקה מסוגים רבים, למשל בזכות השתמרות המילים של השירים ומציאתם של כלי נגינה מגוונים. הנה דוגמא לשירים ששרו חיילים רומיים לכבוד יוליוס קיסר בזמן צעדת הניצחון ברחובות רומא:

“גאליה לפני קיסר כרעה, והוא לפני ניקוֹמֶדֶס;
ראו, קיסר חוגג עתה על כי גאליה הוכרעה,
ניקומדס אינו חוגג, הוא שהכריע את קיסר תחתיו“.
……
“רומאים, שמרו נשותיכם; הנה בא הנואף הקֵרֵח!
את הזהב, שלווית כאן, פיזרת על פרוצות בגאליה“.

השירים מתייחסים למלחמות שניהל יוליוס קיסר בגאליה, היא הצרפת של היום. ואילו ניקומדס היה מלך במדינה שהייתה נמצאת במזרח טורקיה של היום. אל פי השמועות, יוליוס קיסר בתור קצין צעיר היה זקוק לצי של המלך. בשביל לקבל את מבוקשו קיסר הגיע לארמונו של המלך למשתה וקיים עימו יחסי מין. השיר השני מתייחס לחובות הכבדים עליהם נכנס הקיסר בשביל לממן את בחירתו לקונסול וגיוס הצבא. ישנה גם התייחסות להפקרות המינית של המצביא הגדול. בן זמנו אמר עליו: “קיסר הוא גבר שמפתה נשים ואישה שמפתה גברים.” שירי לעג של החיילים בזמן תהלוכת ניצחון היו מקובלים, ואף שלרוב היו מבוססים על עובדות מוחשיות, לא נתפסו בתור חתירה תחת השלטון ופגיעה בשמו הטוב של המנהיג. אולם אך ורק בזמן תהלוכת ניצחון.

בזכות ההשתמרות של כלי הנגינה החוקרים המודרניים יכולים לשחזר במידה לא מבוטלת של דיוק כיצד נשמעו המנגינות ברומא העתיקה. יחד עם זאת, ללא רישום של התווים, המנגינות שלא היו קשורות לפולחן הדתי, היו משתנות ללא הרף לאורך הזמן ובוודאי נוגנו בצורה שונה בכל אזור ואזור של האימפריה.

הנה לדוגמא מנגינה שנוגנה בזמן הצעידה של הצבא הרומי. הקטע נלקח מהסדרה Rome משנת 2005, שהיא לדעתי הסדרה המדויקת מבחינה ההיסטורית שנעשתה אי-פעם על רומא.

המוזיקה הביזנטית

האימפריה הביזנטית הייתה המשך ישיר של האימפריה הרומית המאוחדת, לאחר שהחלק המערבי הפסיק להתקיים. מוסדות השלטון, הדת, התרבות והספורט המשיכו לפעול בה, תוך כדי התפתחות טבעית, עד שנת 1453, אז נפלה הבירה קונסטנטינופול בידי הטורקים. מבחינה תרבותית, הייתה ביזנטיון כור היתוך של תרבויות רבות: רומית, יוונית, פרסית, סורית, מיצרית ועוד. היה זה נכון גם מבחינת המוזיקה. מודלים יווניים-רומיים המשיכו להתפתח גם מאות שנים לאחר נפילתה של האימפריה ונמצאים בשימוש גם היום. נמצאים בידינו רשימות רבות של מוזיקה כנסייתית-ליטורגית, מוזיקה חגיגית ומוזיקה של האירועים הרשמיים של החצרות הקיסריים. יחד עם זאת, לא הגיעו לידינו שום רישום מוזיקלי, שלא קשור בכנסייה או בחצרות הגבוהים. המוזיקה הליטורגית הייתה מנוגנת בצורה שונה מאזור לאזור, בהתאם למסורת שהתפתחה באותו המקום: את אותו ההמנון שר עולה לרגל בסגנון שונה לחלוטין בירושלים, אנטיוכיה, או בקונסטנטינופול הבירה. לא היה מדובר בקצב שונה של הנגינה או בסולם יותר גבוה או נמוך השירה, אלא ביצירות שונות מהותית אחת מהשנייה.

רישום המוזיקה הכנסייתית הביזנטית נעשה על פי נוימות- neuma. במקור הייתה הנוימה סימן שהיה מסמן המנצח למקהילה עם הראש או עם העיניים בשביל לשנות את הקצב או את הסולם. במאה התשיעית והילך אנו מדברים על נוסחאות מוזיקליות מוגדרות, כלומר רצף ארוך של תווים, שנלמד בעל פה והיה עובר מיצירה ליצירה בהתאם לסדר הדרוש. מעין משחק לגו, שבו אנו משתמשים בצורות מוגמרות, בשביל לבנות דברים שונים. הנוימות היו נרשמות מעל הטקסט של המילים, שגם הוא נלמד בעל פה על ידי המקהלה. הנוימות סימנו גם את שינוי המנגינה, ואת המקומות בהם היה אפשר להכניס קישוטים מוזיקליים ווקליים והוספת טונים שונים בנוסף לקיימים.

הדמות החשובה בהיסטוריה המוזיקלית של הביזנטיון הוא יאואנס קוקוצליס, שפעל בעיקר במאה הארבע עשרה. הוא נולד באלבניה בשנת 1280 ועם הזמן הפך למלחין, סולן ורפורמטור מוזיקלי בחצר הקיסרית הביזנטית. לאחר מותו הפך לקדוש בכנסייה היוונית האורתודקסית. הוא הגה סגנון שירה מלודי חדש, הקרוי סגנון קלופוני. משמעות המילה קלופון ביוונית היא “הצליל היפה.” במהלך השירה בסגנון קלופוני, שני טקסטים שונים משתלבים ביחד, יחד עם הברות שנראות חסרות משמעות. כאשר בנו את המנגינות בסגנון הזה, נהגו המלחינים לשחק במילים של המזמורים ולהתאים אותם למנגינות על פי רצונם הם. מעין אילתור מתוכנן. המנגינות היו מקושטות בצלילים רבים, שלא היו נהוגים בשירה הליטורגית עד כה, מה שבסופו של דבר הפך לרפסודיה. מאפיין נוסף של הסגנון הקלופוני הייתה שורה ארוכה של נוימות ששרו בסולם גבוהה וחזרו על עצמן, תוך כדי שינוי מהיר ודרסטי בטונים וקצב. את השירה הוביל סולן שהיה אחראי על שמירת הסולם, הקצב והטון, אבל הוא היה מאוד תלוי במקהילה, שלעתים שרה יחד איתו בתיאום מלא ולעתים שרה קומפוזיציה שונה מאוד.
הנה דוגמה ליצירה כזאת:

בחלק השלישי והאחרון נדבר על התפתחותו של הרישום המוזיקלי במערב אירופה.