ישנן תמונות שחורגות מגבולות המדיום שלהן והופכות לסמלים תרבותיים אוניברסליים. עטיפת האלבום "Nevermind" של נירוונה, שיצא בספטמבר 1991, היא בדיוק כזו. הדימוי הבלתי נשכח של תינוק עירום השוחה מתחת למים, עיניו פעורות לרווחה וזרועו מושטת לעבר שטר דולר המשתלשל מקרס דיג, הפך לאחד האייקונים הוויזואליים המזוהים ביותר עם שנות ה-90 ועם מהפכת הגראנג' ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית. אך מאחורי התמונה הפשוטה לכאורה מסתתר סיפור מורכב של רעיון פרובוקטיבי, צילום בזק, מחלוקת מתמשכת ואפילו מאבק משפטי מאוחר.
הקונטקסט: נירוונה פורצת מהאנדרגראונד
בתחילת שנות ה-90, סצנת הרוק נשלטה ברובה על ידי גלאם מטאל ולהקות הארד רוק עתירות פוזה ותקציב. מתוך האנדרגראונד האפור והגשום של סיאטל, וושינגטון, החלה לבעבע תנועה חדשה – הגראנג'. נירוונה, שהוקמה על ידי הסולן והגיטריסט קורט קוביין והבסיסט קריסט נובוסליץ', אליהם הצטרף המתופף דייב גרוהל זמן קצר לפני הקלטת "Nevermind", הייתה בחוד החנית של התנועה הזו. לאחר אלבום בכורה מבטיח ("Bleach") בחברת תקליטים עצמאית, הלהקה הוחתמה בלייבל הגדול גפן רקורדס, והציפיות לקראת אלבומם השני היו גבוהות.
הרעיון: לידה מחדש, חמדנות ופיתוי
לקורט קוביין היה חזון ברור, גם אם מעט פרובוקטיבי לעטיפת האלבום. לפי דיווחים שונים, הרעיון הראשוני שלו נולד לאחר שצפה בתוכנית דוקומנטרית על לידות במים. הוא רצה תמונה גרפית של לידה כזו, אך חברת התקליטים דחתה את הרעיון כמזעזע מדי.
קוביין לא ויתר על מוטיב המים והלידה, אך עידן אותו. יחד עם אנשי חברת התקליטים, התגבש הרעיון של תינוק שוחה בבריכה. קוביין הוסיף את הטוויסט הגאוני והציני: קרס דיג עם שטר של דולר אמריקאי התלוי עליו, כפיתיון שהתינוק רודף אחריו.
הפרשנויות לדימוי הזה רבות ומגוונות:
- אובדן התמימות: התינוק, סמל לתום וטוהר, נמשך כבר מרגעיו הראשונים אל הפיתוי החומרי של הכסף.
- ביקורת על קפיטליזם: העטיפה כביקורת נוקבת על התרבות הצרכנית והמרדף האובססיבי אחר כסף.
- הלהקה עצמה: יש שראו בכך מטאפורה לנירוונה עצמה – להקה תמימה מהאנדרגראונד ש"נלכדה" על ידי הפיתויים והלחצים של חברת תקליטים גדולה ("הדולר הגדול").
- פגיעות: התינוק העירום והחשוף במים מייצג פגיעות ובדידות.
קוביין עצמו לא סיפק פרשנות חד משמעית, והעדיף להשאיר את המשמעות פתוחה, אך ברור שהדימוי כיוון למקום מטריד ולא נוח, המשקף את התכנים הליריים והמוזיקליים של האלבום – זעם, ניכור, חרדה ואדישות (Nevermind).
הצילומים: מציאת התינוק והקליק המכריע
לאחר שהקונספט אושר, נשכרו שירותיו של הצלם קירק וודל (Kirk Weddle), שהיה ידוע בצילומים תת-מימיים. לצורך הצילומים, נדרש כמובן תינוק. וודל וחבריו שאלו בין מכריהם, וכך הגיעו אל ספנסר אלדן (Spencer Elden), בנם בן הארבעה חודשים של ריק ורנטה אלדן. הוריו של ספנסר הסכימו להשתתפותו בצילומים תמורת תשלום צנוע של כ-200 דולר.
הצילומים נערכו בבריכה ציבורית בפסדינה, קליפורניה (Rose Bowl Aquatics Center). הם היו מהירים ויעילים. ספנסר הוכנס למים למספר שניות בודדות בכל פעם, אביו נשף בפניו כדי שיעצור את נשימתו באופן רפלקסיבי (רפלקס צלילה), וקירק וודל צילם כחמישה פריימים. אחד מהם היה הקליק המושלם.
חשוב לציין: קרס הדיג ושטר הדולר לא היו במים יחד עם התינוק. הם צולמו בנפרד והוספו לתמונה הסופית בשלב מאוחר יותר על ידי המעצב האמנותי של גפן רקורדס, רוברט פישר (Robert Fisher), שיצר את הקומפוזיציה הסופית והוסיף את הלוגו האייקוני של נירוונה ואת שם האלבום.
מחלוקת וקבלה: עירום, ניצול והצהרה אמנותית
מיד עם חשיפתה, עוררה העטיפה מחלוקת מסוימת, בעיקר בשל הצגת תינוק עירום. גפן רקורדס חששו מתגובת רשתות השיווק השמרניות בארצות הברית ואף הציעו חלופות או דרכים "לצנזר" את התמונה. קוביין התנגד בתוקף. לפי סיפור מפורסם (שאמיתותו שנויה במחלוקת), הוא הציע פשרה סרקסטית: לכסות את איבר מינו של התינוק במדבקה שעליה ייכתב: "אם אתה נעלב מזה, אתה בטח פדופיל סמוי". בסופו של דבר, האלבום יצא עם העטיפה המקורית ללא שינוי, והפך במהרה להצלחה מסחררת.
למרות או אולי בגלל המחלוקת, העטיפה הפכה לאייקונית באופן מיידי. היא נתפסה כהצהרה נועזת, חצופה ומרעננת, המשקפת את הגישה האנטי-ממסדית והכנה של נירוונה ושל דור ה-X כולו. הדימוי הזה, ששילב תמימות עם ציניות אפלה, התאים באופן מושלם למוזיקה של האלבום – שירים שהתנדנדו בין מלודיה פופית לדיסטורשן מחוספס וזעם קיומי.
ספנסר אלדן: "התינוק של נירוונה" גדל
ספנסר אלדן גדל להיות מזוהה לנצח עם העטיפה המפורסמת. לאורך השנים, הוא אימץ את התואר "התינוק של נירוונה" ואף שחזר את הצילום מספר פעמים בימי השנה העגולים של האלבום (גיל 10, 17, 20, 25 שנה), אם כי בצילומים המאוחרים לבש בגד ים. הוא התראיין רבות בנושא ואף קעקע את הכיתוב "Nevermind" על חזהו. נראה היה שהוא השלים עם זהותו הבלתי נפרדת מהאלבום שהגדיר דור.
ממחווה לתביעה: הפרק המשפטי המאוחר
אולם, בשנת 2021, שלושים שנה לאחר צאת האלבום, חל מהפך דרמטי. ספנסר אלדן הגיש תביעה פדרלית נגד חברי הלהקה שנותרו בחיים (דייב גרוהל וקריסט נובוסליץ'), עזבונו של קורט קוביין, קירק וודל, רוברט פישר, חברות התקליטים (גפן, יוניברסל) ואחרים. בתביעתו טען אלדן כי התמונה מהווה פורנוגרפיית ילדים וניצול מיני מסחרי, וכי הוא סבל נזקים נפשיים וכלכליים מתמשכים כתוצאה מהפצתה לאורך השנים ללא הסכמתו (כשהיה תינוק) וללא תמורה הולמת. הוא דרש פיצויים בסך 150,000 דולר מכל אחד מ-15 הנתבעים.
התביעה עוררה סערה תקשורתית ומשפטית. עורכי הדין של הנתבעים טענו כי התביעה מופרכת, חלה עליה התיישנות (שכן אלדן ידע על התמונה במשך עשורים), וכי אלדן עצמו הרוויח מהיותו "התינוק של נירוונה" ואף התגאה בכך בפומבי. התביעה נדחתה מספר פעמים על ידי בתי המשפט בשל פגמים טכניים ומהותיים, כולל אי עמידה בזמנים להגשת כתב תביעה מתוקן. בסופו של דבר, בספטמבר 2022, בית המשפט דחה את התביעה סופית ("עם דעה קדומה"), וקבע כי אלדן המתין זמן רב מדי להגשתה. למרות הדחייה, הפרשה המשפטית העיבה על המורשת של העטיפה והוסיפה רובד מורכב וטעון לסיפורה.
השפעה ומורשת: אייקון נצחי
גם שלושה עשורים ומאבק משפטי מאוחר יותר, עטיפת האלבום "Nevermind" נותרה אחת התמונות החזקות והמוכרות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. היא מייצגת רגע מכונן שבו להקה מסיאטל שינתה את העולם, והדימוי הוויזואלי שלה לכד באופן מושלם את רוח הזמן – השילוב של תמימות שאבדה, כעס נעורים, ופיתוי מסוכן. זוהי עדות לכוחה של תמונה אחת לעורר מחשבה, לעורר מחלוקת, ולהפוך לסמל נצחי של תקופה ושל מהפכה מוזיקלית. סיפור העטיפה של "Nevermind" הוא תזכורת לכך שמאחורי כל אייקון תרבותי מסתתרים לעיתים קרובות סיפורים אנושיים מורכבים, רעיונות נועזים והשלכות בלתי צפויות.
