את הזמרת בחלק הזה הכרתי דווקא משיטוט ביוטיוב. כמובן שלאחר מכן הקשבתי לשיריה ב-Spotify. כמו בת' הארט, הבחירה שלי בחלק הקודם, גם הפעם מדובר בזמרת, שמנגנת בפסנתר מגיל 0 בערך, אבל שאר הרקע שונה בתכלית.
הבחירה שלי בחלק השלישי היא, אגנס אובל – Agnes Obel.
על אגנס (Agnes Obel)
אגנס נולדה בשנת 1980 בקופנהגן דנמרק. היא גדלה במשפחה שמלבד אחיה הצעיר, כללה גם 3 ילדים של אביה מנישואיו הקודמים. אמא של אגנס נהגה לנגן בפסנתר בבית וגם אגנס התחילה ללמוד פסנתר מגיל צעיר. המורה של אגנס לפסנתר קלאסי הנחה את אגנס לנגן רק מה שהיא אוהבת וכך אגנס התחילה לנגן פולק ארופאי בנוסף למוזיקה קלאסית.
אגנס למדה בתיכון "חופשי", שאפשר לה לעסוק רבות במוזיקה ועדיין היא בחרה שלא לסיים אותו ופרשה מלימודיה בגיל 17. מאז 2006 אגנס מתגוררת בברלין יחד עם בן זוגה הצלם ואומן האנימציה. בשנת 2010 יצא אלבום הבכורה של אגנס Philharmonics. באלבום זה אגנס… לוקח נשימה… כתבה, ניגנה, שרה, הקליטה והפיקה הכל בעצמה. האלבום זכה להצלחה גדולה והגיע למעמד של פלטינום בדנמרק, בלגיה וצרפת ולמעמד זהב בהולנד.
אגנס מספרת שהיא לא נמשכת למוזיקה של תזמורת או סימפוניה ומעדיפה מלודיות פשוטות, כמעט עד כדי ילדותיות. את יחסה לפסנתר מתארת אגנס כהרבה יותר מכלי נגינה. הפסנתר והשירה שקולים, לפי אגנס, כמו שני קולות שמתקיימים יחדיו.
האלבום השני של אגנס הוא האלבום שבחרתי לסקור, מדובר באלבום Aventine שיצא לאור ב-2013 לאחר עבודה של כשנתיים.
אלבומה השלישי של אגנס, of Glass Citizen, יצא ב-2016, ואלבומה הבא יקרא Myopia והוא צפוי לצאת בפברואר 2020.
האלבום הנבחר: (Aventine (2013
הסגנון המוזיקלי של אגנס נחשב לשילוב של פולק נורדי ומוזיקה קלאסית. היא טוענת שהיא אוהבת מנגינות פשוטות, לטעמי המונחים שמתארים טוב יותר את המוזיקה שלה הם נקיה והרמונית ולא בהכרח פשוטה. המוזיקה של אגנס מאופיינת בסאונד מכושף ואפל משהו. מה שמייצר את התחושה הזו לטעמי, מעבר למוזיקה עצמה, הם שני דברים נוספים: השירה של אגנס נקייה כל כך, ובנוסף השירה היא בקצב נורא איטי, שזה מרגיש לי כמו בתוך חלום. יש משהו מאוד טכני בשירה שלה, אבל עם הקצב האיטי הדיוק בשירה, ותחושת הקסם, יחד כן מייצרים המון רגש. אגנס נוהגת לשיר ממש צמוד למיקרופון, וגם זה חלק ממה שמייצר את הקסם שבווקאליות שלה. כשאני שומע את התקליט הזה ועוצם את העיניים, אני מרגיש שאני נמצא באיזה יער באירופה בליל מלא כוכבים.
הדבר האחרון, שתורם לתחושת הקסם האפל משהו, זו הליריקה. המילים בשיריה של אגנס מאוד אניגמטיות, היא מתארת מעין סיפורים ותחושות. ליריקה יותר אבסטרקטית, לא שירי אהבה באנליים.
תחושה נוספת מאוד חזקה שהסאונד של אגנס מייצר אצלי, היא תחושה שאני שומע מוזיקת רוק, למרות שאין גיטרה או תופים. הפסנתר שלה ממש נשמע לי כמו פריטה על גיטרה ואילו הצ'לו כמו גיטרת הבס והתופים.
האלבום נפתח בקטע אינסטומנטלי קצר בשם Chord Left, זהו אחד משלושה קטעים אינסטרומנטליים באלבום. הקטע מהווה אקספוזיציה מופלאה לאלבום, הוא מכיר למאזין את הסגנון המוזיקלי של אגנס ומכניס לאווירה של האלבום, ממש כמו פתיח טוב של סדרה. הסגנון או הקו המוזיקלי של אגנס מאוד ברור, והיא שומרת עליו לאורך כל האלבום. כך שאם אהבתם והתרגשתם מהפתיח, סיכוי גדול שתאהבו את כל האלבום, אם לא אהבתם, עדיין ממליץ להאזין לכולו.
כפי שציינתי בפתיח, לא פשוט להבין את הליריקה של אגנס, ולכן אני נעזר בראיון שלה שמצאתי בו היא מדברת על האלבום הזה. הקטע המשעשע הוא שגם עם ההסבר שלה, לא הכי פשוט להבין על מה היא מדברת שם.
הקטע השני באלבום הוא Fuel To Fire. זהו אולי אחד המקצבים המהירים יותר באלבום (כן אני יודע שהוא איטי), שיר מלא באנרגיה הקסומה הזו של אגנס, פסנתר עדין יחד עם קול עמוק לעיתים. לגבי הליריקה, אתן לכם טעימה שתראו על מה אני מדבר:
Do you want me on your mind or do you want me to go on
I might be yours as sure as I can say
Be gone be faraway
Roses on parade, they follow you around
Upon your shore as sure as I can say
Be gone be faraway
Like fuel to fire
לשיר הזה יצא קליפ רשמי:
בקליפ רואים אנשים מגיעים באוניות לעיר גדולה כלשהי. יחד עם המילים:
Into the town we go, into your hideaway
Where the towers grow, gone to be faraway
Never do we know, never do they give away
Where the towers grow, only you will hear them say
Sing quietly along
גורם לי לשער שהשיר מדבר על הגירה לעיר גדולה והריחוק והניכור שמרגישים שם.
הקטע הבא באלבום נקרא Dorian, והוא מתאפיין בשירה מאוד שקטה, שמדגישה את גוון הקול העמוק והיפיפה של אגנס.
אגנס מסבירה את הליריקה בשיר כתיאור ההרגשה הפנימית בין שני אנשים שאי אפשר לתאר במילים. משהו ביחסים שמגיע לנקודת האל-חזור, למרות שמבחוץ ניראה שהכל בסדר. הזוג נשארים בתחושה של ריקנות ורק נאחזים בדברים הטובים שהיו בעבר. השם דוריאן מאוד מזוהה עם דמותו של "דוראין גריי", מתוך סיפורו של אוסקר ווילד, לי הוא מוכרת מהסרט באותו השם מ-2009. אגנס אומרת שההקשר אולי מוסיף עוד צבע לשיר, אבל היא בחרה בשם פשוט כי זה שם נורא יפה בעינייה.
הנה ביצוע של השיר מ-live session בברלין מ-2013:
הרצועה הרביעית באלבום היא שיר הנושא: Aventine, מקצב משגע שנוצר מהצ'לו עם ליווי כינור מענג, ואז תוספת הקלידים. אגנס איכשהו מצליחה לגרום לקלידים להישמע מהירים ואיטיים בו זמנית.
ההסבר של אגנס לשיר דורש יכולת פרשנות בפני עצמו. לדבריה השיר, מדבר על עבודה בחשיכה (כנראה מטאפורית) שנותנת סיפוק ובו זמנית מדאיגה, "תחושה של מה בעצם אני עושה?". הדבר משול לפי אגנס להליכה במעלה גבעה, משהו תמים וטבעי מתוך אמונה שיש שם משהו בפסגה. לטעמי, זהו שיר שדן למעשה במלאכת הכתיבה וההלחנה כפי שאגנס רואה אותם. לאחר יום שלם של גירוד בראש בניסיון להיזכר מה המונח הספרותי של זה, בסוף הצלחתי להיזכר בשיעורי הספרות מהתיכון, זהו שיר ארס פואטי.
שם השיר הוא שמה של אחת הגבעות שרומא העתיקה נבנתה עליה.
נדלג אל הרצועה השביעית באלבום, זהו קטע אינסטרומנטלי קצרצר (דקה וחצי בדיוק), לקטע קוראים Tokka, אגנס מספרת שהשם בא מהמילה האיטלקית Tocca, שמשמעותה נגיעה – touch. הסיבה שהקטע נקרא כך, היא שהנגינה של אגנס בו היא על ידי נגיעה קלה בלבד בפסנתר. כאילו שהליריקה ושמות השירים שלה לא מספיק אניגמטיים גם ככה, אז היא צריכה גם לאיית מילים בצורה לא נכונה.
הרצועה השמינית באלבום מהווה את השיא שלו. השיר The Curse, זהו למעשה השיר הראשון של אגנס שהכרתי, והוא הספיק לי בשביל להתאהב בסגנון שלה. הליריקה מושפעת משני ספרים שאגנס קראה בזמן כתיבת השיר (באמת שזה לא ברור לי איך הליריקה הזו אמורה להיות מובנת לאחרים). ספר אחד מספר על הדרך בה אנשים מייצרים משמעות וזיכרונות על ידי סימבוליזציה, לדבריה של אגנס זו גם הקללה וגם הברכה בלהיות אנושי. הספר השני הוא יומן של סופר שחיי בתקופת מעבר בין הזמן הישן והחיים המודרניים, הוא השתוקק למצוא משמעות לחיים הישנים, בזמן שהוא חווה את "קללת" החיים המודרניים.
לא פשוט הא? מבחינה מוזיקלית, מקצב שנוצר בצורה מופלאה בעזרת הכינור והצ'לו, הפסנתר מצטרף רק בפזמון (אולי הקטע עם הכי פחות פסנתר באלבום), וכמובן השירה האיטית והמכשפת כל כך צמוד למיקרופון, כולם ברמת השיא שלהם בשיר הזה מבחנתי.
הרצועה התשיעית נקראת Pass Them By, זהו אולי השיר הכי יוצא דופן באלבום, בעיקר בגלל שילוב הגיטרה (אם אני לא טועה זו השיר היחיד באלבום שיש בו גיטרה). המנגינה מהירה ו"עליזה" יותר משאר השירים. המקצב של השיר ממש מדהים בעיניי.
שלושת השירים האחרונים באלבום הם השיר Words Are Dead, בו שוב יש פסנתר משגע, אבל מה שמייחד את השיר הזה זה השימוש בהמהום ליצירת מקצב, מזכיר שירים של Enya במשהו.
הקטע Fivefold, הוא הקטע האינסטרומנטלי השלישי והאחרון באלבום. אגנס מספרת שהיא הייתה במופע של מוזיקה אלקטרונית ורצתה לייצר משהו רפטטיבי ועם בס עמוק יותר.
קטע הסיום הוא Smoke & Mirrors, הרמוניה נפלאה וקסומה ודרך נהדרת לסיים את האלבום.
לסיכום, Aventine הוא אחד האלבומים היפים שאני מכיר, מבחנתי מדובר בעונג מוזיקלי צרוף. השילוב של מוזיקת פולק נורדית עם מוזיקה קלאסית, שמייצר בכלל תחושה של מוזיקה רוק, הוא קסום בעיניי. כמובן שרכשתי את האלבום הזה גם על גבי תקליט, וזהו אחד התקליטים האהובים עלי באוסף.
לינק לאלבום ב-Spotify.
חומרים נוספים של אגנס שכדאי להכיר:
מתוך האלבום הראשון שלה, (Philharmonics (2010, אולי השיר הכי מפורסם שלה (שהשתמשו בו במספר סדרות), Riverside:
שני שירים מעולים של אגנס מאלבומה השלישי, (Citizen of Glass (2016:
השיר Stretch Your Eyes, מתוך הופעה בפריז:
והשיר Familiar, גם בהופעה חיה:
לסיום הסינגל הראשון שלה מתוך האלבום החדש שצפוי לצאת ממש בקרוב, Broken Sleep:
עד כאן להפעם, נתראה בחלק הבא.מאמר זה פורסם גם כאתר Dtown.