בתזמון מושלם מיד עם סיום הצפייה שלי בשתי העונות הראשונות של ״הדוב״ בדיסני פלוס, העונה השלישית עלתה לשירות. האם גם בעונתה השלישית הסדרה ממשיכה לשמור על רמה גבוהה?
תקציר של עונות 1-2 של הדוב
הדוב היא סדרת דרמה קומית, שעוקבת אחרי דמותו של כרמן “כרמי” ברזאטו (המגולם בידי ג׳רמי אלן וייט), שף שעבד במסעדת מישלן יוקרתית בניו-יורק וכעת חוזר הביתה אל שיקגו על מנת לקחת פיקוד על מסעדת בשר מקומית ומשפחתית, שאחיו, מייקל, ניהל. מייקל התאבד והשאיר אחריו הרבה שאלות ובעיקר עסק לא מתפקד, בגרעון כלכלי ואנשים עם לב רחב, אבל מעט מאוד ידע ויכולת במסעדנות וטבחות.
כרמי, מנסה להציל את העסק ואף להפוך אותו למסעדה ברמת מישלן, עוזרים לו בכך הסו-שפית המוכשרת שהוא מגייס, סידני ואחותו, נטלי, המכונה ״שוגר״, שלוקחת פיקוד על הניהול הכלכלי. לאחר גילוי מפתיע בסיום העונה הראשונה, הם מוצאים את עצמם עם הזדמנות להקים את המסעדה שהם חלמו עליה, בשם ״הדוב״.
העונה השנייה מסתיימת בפרק דרמטי במיוחד, שמתאר את ערב הפתיחה של המסעדה. כשכל הצוות נמצא בשיא הלחץ, כרמי ננעל בתוך המקרר, מכיוון שהוא שכח להזמין את המנעולן שיתקן את התקלה במנעול. הקלסטרופוביה, לצד תחושות האכזבה והתסכול מוציאות ממנו את הרע מכל והוא צורח בזעם ומאשים את מערכת היחסים שלו עם קלייר, בכך שהוא לא היה מרוכז מספיק בעבודה. קלייר שומעת אותו מהצד השני. גם ריצ׳י חוטף עלבונות קשים מכרמי ובכך מסתיים לו ערב הפתיחה.
הסקירה המלאה שלנו של עונות 1-2 של הדוב
תקציר העלילה – הדוב עונה 3
העונה השלישית סובבת סביב הניסיון של כרמי להפוך את מסעדת ״הדוב״ למסעדה עם כוכב מישלן. לאחר הפרידה מקלייר, כרמי מקדיש את כולו במסעדה ומחליט שבכל יום יוגש תפריט שונה. זו החלטה שמובילה להמון תסכול אצל צוות הטבחים, מנהלי הפרונט בראשות ריצ׳י וגם אצל נטלי והמשקיע המרכזי, הדוד סיסרו, מכיוון שמבחינה כלכלית מדובר בהחלטה בזבזנית. אף אחד לא מצליח להניע את כרמי מהחלטתו הנחושה, גם כשכולם סביבו נמצאים על סף קריסה.
קווי עלילה מרכזיים נוספים בעונה 3 הם חוסר ההחלטיות של סידני בנוגע לחתימה על הסכם השותפים עם כרמי ונטלי בניהול המסעדה, היחסים של ריצ׳י עם בתו וגרושתו, שעומדת להתחתן בשנית ועוד.
הסגנון האומנותי של העונה
לעונה השלישית של ״הדוב״ יש קצב שונה ואיטי יותר. לי זה גרם להרגיש שהיוצרים הוכיחו את עצמם בעונות הקודמות וכעת יכולים לקחת את הזמן יותר, לתת לנו להכיר את הדמויות יותר ולא לרוץ לקדם את העלילה. למעשה ניתן לטעון, שלא קורה הרבה במרבית העונה. אני באופן אישי התחברתי מאוד לקצב והסגנון הזה.
קו אומנותי שממשיך מהעונות הקודמות ואף עולה מדרגה כאן הוא הגיוון בין הפרקים, שמתבטא בפרקים שמעבירים את הלחץ המטורף של הסרוויס, לצד פרקים איטיים של סיפורי רקע של הדמויות ואולי הפרק היוצא דופן ביותר הוא הפרק בו נטלי יולדת, שמוקדש כמעט כולו ליחסיה המורכבים עם אמא שלה (ושל כרמי), שמגולמת בידי ג׳ימי לי קרטיס. כמובן שיש לנו כאן גם את הפרק הקומי והמשוגע, הפעם זהו הפרק החמישי, ״ילדים״, שכולל הופעת אורח מפתיעה במיוחד של המתאבק ושחקן הפעולה ״ג׳ון סינה״, שמגלם את אחד האחים לבית פק ונותן הופעה משעשעת ביותר.
הקו האומנותי השלישי שאני רוצה לציין הוא הוויזואליות והצילום של הסדרה, שכוללים שימוש רב בצילומי תקריב, המדגישים את הרגשות של הדיאלוגים, צילומים תזזיתיים, על מנת להעביר את תחושות הלחץ של הסרוויסים, ועיצוב וויזואלי נפלא. אולי רגע השיא מבחינה עיצובית מגיע בפרק הסיום, בו שפים רבים מגיעים לסעודת הסגירה של מסעדת Ever. כל השפים מגיעים בחליפות שחורות ולצד התאורה החלשה במקום, נוצרת תחושה של לוויה.
האנשים שמאחורי האוכל
כמו שציינתי גם בסקירה לשתי העונות הקודמות, אומנם הסדרה עוסקת בעולם המסעדנות, אך בסופו של דבר זו סדרה שהנושא המרכזי בה הוא אנשים. זה עוד יותר בולט בעונה השלישית בזכות הפרקים שמתמקדים בדמות אחת, למשל פרק הפתיחה, שכולל המון פלאשבקים של חוויות העבר של כרמי בשלל מסעדות בהן הוא עבד. הקולאז׳ הזה מועבר באופן תזזיתי עם קפיצות זמן קדימה ואחורה ושופך אור נוסף על הדמות המורכבת והדיי מיוסרת הזו. נקודה מאוד מעניינת בפרק הזה היא הפערים העצומים בין השפים השונים, יש כאלה שמנסים לשדר רוגע וללמד בעוד אחרים הם רודנים. אז אומנם עולם המטבח ההיררכי מדגיש את האופי של השף, או המנהל אם תרצו, אך ניתן ללמוד על כך לגבי ניהול באופן כללי.
פרק מרתק נוסף הוא פרק 6, ״מפיות״, המספר את סיפור הרקע של טינה ואיך היא הגיעה למטבח בסופו של דבר. טינה הייתה עובדת במשרד ופוטרה במהלך משבר כלכלי, אומנם היא הייתה מעולה בעבודתה, אך לא הייתה לה השכלה פורמלית. במשך תקופה ארוכה היא הסתובבה ברחבי שיקגו וניסתה למצוא עבודה בכל תחום אפשרי. הפרק הזה מראה את האטימות של החברה למחפשי עבודה מבוגרים, היחס הלא מכבד של עולם העבודה לעובדים המוכשרים והמסורים האלה, רק בגלל סטיגמות ומדיניות של חברות, שלא רואות את הבן אדם שלפניהם, אלא רק את הנתונים היבשים. כשהיא מפספסת את האוטובוס חזרה אחרי דחייה נוספת, טינה נכנסת למקרה למסעדת ״הביף״ של מייקל רק בשביל כוס קפה, שם היא מתפרקת ומייקל מנהל איתה שיחה כנה, בין השאר על הקושי העצום למצוא עבודה בעולם הזה ואז הוא מציע לה לעבוד במסעדה. זו דוגמה לאיך אנשים התגלגלו לתעשייה הזו, שמצד אחד יכולה להיות רודנית והיררכית ומצד שני יכולה להיות הזדמנות אחרונה והצלה עבור עובדים רבים.
הזכרתי כבר את הפרק בו נטלי יולדת ומכיוון שהיא לא הצליחה לתפוס את בעלה, היא מתקשרת אל אימה. הפרק הוא נקודת מבט מעניינת על יחסי אם ובת, כשברקע יש את המחלה הנפשית של האם. זהו נושא מעניין נוסף שזוכה להתייחסות מצד יוצרי הסדרה. אנשים, שסובלים מקשיים נפשיים וחיים בנינו, הם על גבול השקופים וההתמודדות שלהם ושל משפחתם זהו נושא מורכב ביותר.
התמודדות נוספת שמוצגת בסדרה היא ההתמודדות של מרקוס הקונדיטור עם מות אימו, הדרך שבה הוא בוחר זו השקעה בעבודה, שמעניקה לו שקט נפשי, לו הוא זקוק יותר מכל.
בעוד בשתי העונות הראשונות הדמויות האהובות עלי היו הדמויות הנשיות, בראשות סידני, בעונה השלישית הדמות האהובה עלי היא דווקא דמות גברית וזו דמותו של ריצ׳י. דמותו של ריצ׳י מייצגת אולי את המהפך הגדול ביותר, בעונה הראשונה הוא הוצג כאדם ילדותי, שחושב שהוא מבין יותר מכולם, בעוד הוא בעצם דיי לוזר, גרוש ולא מסוגל לשלוט בכעס והתסכול שלו. בעונה השנייה הוא זוכה להזדמנות (למרות שהוא לא מבין זאת, ורואה בכך עונש) של ללכת ולעבור סוג של השתלמות במסעדת Ever. בתוך תקופה קצרה, שכוללת לא מעט משברים, הוא פתאום מוצא את עצמו ומבין שהוא לא יודע הכל והוא מתחיל להבין את המשמעות של מה זה להיות מקצועי. אומנם בפנים יש עדיין את האדם הכועס והמתוסכל, אך כעת, ריצ׳י הוא אדם מוביל, שיודע לשלוט בעצמו ומחפש להיות הכי מקצועי והכי טוב שהוא יכול. את השינוי הזה הוא עובד תוך כדי שהוא גרוש ובודד, בעוד אישתו לשעבר עומדת להתחתן שוב. הוא מצליח לשמור על יחסים טובים עם הבת המשותפת ואי אפשר שלא להרגיש, שלו הוא היה מבצע את השינוי הזה קודם, הוא לא היה גרוש. הדוגמה של ריצ׳י מראה שהגישה הרצינית לא רק משפיעה על הצלחה בעבודה, אלא על כל דרך החיים. ריצ׳י הוא אדם שונה לחלוטין ולא יכולתי שלא להעריך את השינוי הרב שחל בו, כשבסופו של דבר כל מה שהיה חסר לו זו הזדמנות ללמוד ולמצוא את מה שהוא טוב בו.
פרק הסיום המיוחד של העונה מוסיף ולא רק פן וויזואלי כפי שציינתי, אלא גם גם אנושי מעניין. הפרק כולל שפים אמיתיים, שמגלמים את עצמם ומנהלים שיחה מרתקת על מה הביא אותם אל עולם האוכל, רגעי השיא שלהם וגם רגע השפל. כך שזהו פרק חצי דוקו בתוך הקו העלילתי.
אז מה אני הרגשתי כלפי העונה
לקחתי את הזמן עם הצפייה בעונה זו, בין פרק לפרק לעיתים חיכיתי כמה ימים ולעיתים אף כמה שבועות. הפרקים מלאים באופי, בצילומים מרתקים והמון רגש, כך שאחרי כל פרק הרגשתי צורך לעכל רגע ולתת לזה לשקוע לפני שעברתי לפרק הבא. עבורי כל פרק בעונה הזו הוא עולם ומלואו והם גם דיי עומדים בפני עצמם. אני משתדל לא לקרוא סקירות אחרות, לפני שאני מסיים לכתוב את הדעה שלי, אך מחיפוש קל בגוגל וקריאה של עמוד הסדרה בוויקיפדיה, נראה שאומנם באחוזים הסקירות היו חיוביות, אך בחיפוש בגוגול יש בהחלט כותרות שליליות שמככבות. אני יכול לנחש שחוסר ההתקדמות בעלילה היא אולי גורם אחד לסקירות השליליות, אך אני התחברתי עמוקות לקצב האיטי, להתמקדות בכל דמות, לדיאלוגים המרגשים והעמוקים מההווה והעבר, השילוב של שפים אמיתיים וגם מהפן הטכני של הסדרה, שכולל צילום ועריכה מופתיים.
סיכום
אז לסיכום, העונה השלישית של ״הדוב״, לא רק שממשיכה את הרמה הגבוהה של שתי העונות הראשונות, אלא מהווה עליית מדרגה. העלייה מתבטאת באיכות האומנותית של הסדרה עם עריכה וצילום נפלאים, אבל אולי אף יותר מכך, בהעברה האנושית והמרתקת של הדמויות השונות בסדרה, המהפכים שהן עוברות, ההתלבטויות שלהן, הקשרים והיחסים שלהן, החלק שהעבודה והמסעדה תופסת בחייהן ועוד. כשהעומק הזה מועבר לצד הומור מיוחד עם דמיות קומיות נהדרות כמו האחים פק, התוצאה שמתקבלת היא יוצאת דופן.
לכן בשורה התחתונה, העונה השלישית של ״הדוב״ היא ככל הנראה העונה הטלוויזיונית הטובה ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות.
הציון שלי: 9.5/10
