11 שנים, 21 סרטים, כמה פרוייקטים קולנועיים כאלה עוד יש? בעוד סדרות קומיקס אחרות במקרה הטוב מתכננות טרילוגיה, לא קווין פייגי. מפיק העל הזה, חשב על יקום שלם של סרטים ובמשך 21 סרטים הוא ממשיך לפתח עלילות ודמויות, והכל לקראת "סוף המשחק".
סרטי מארוול הם franchise הקומיקס המצליח בעולם, מאז שקווין פייגי התחיל את רעיון ה-MCU (Marvell Cinematic Universe), כמעט כל הסרטים שהם הוציאו היו הצלחות אדירות בקופות. בסרט הנוקמים האחרון: מלחמת האינסוף, ההרגשה הייתה שהגענו לשיא. מלחמת האינסוף, הוא סרט אדיר והישג קולנועי מרשים ביותר. אקשן בלתי פוסק עם כל כך הרבה דמויות ועדיין סיפור שמחזיק את הצופה מרותק. מבחנתי מלחמת האינסוף היה סרט השנה ב-2018.
הסוף של מלחמת האינסוף עם נקישת האצבעות של ת'אנוס שמחקה חצי מהאוכלוסיה ביקום, השאירה אותי פעור פה. לאחר כל מיני רמיזות לאיך ניתן לפתור את העניין, שהיו בסרטים הבאים של מארוול אחרי מלחמת האינסוף: אנטמן והצרעה, וקפטן מארוול, הגעתי כולי דרוך ומוכן להמשך אפי של הסאגה.
הציפייה שלי הייתה שהנוקמים שנשארו יחברו לקפטן מארוול, יאספו את עצמם, ויצאו לקרב אפי מול ת'אנוס.
תקציר העלילה – הנוקמים: סוף המשחק
הסרט נפתח בסצנה כואבת במיוחד שמראה מה קרה להוקאיי בזמן הנקישה של ת'אנוס. משם מראים לנו את מה שנשאר מהנוקמים. קפטן מארוול מגיעה לכדור הארץ והנוקמים הנותרים מתלכדים, ויחד עמה יוצאים להילחם בת'אנוס. נאבולה מגלה להם היכן ת'אנוס התכוון לבלות את הפרישה שלו, והם יוצאים לשם להתעמת מולו.
מה שקורה אז, הוא סצנת אנטי-קלימקס במיוחד, ומיד מבינים שהסרט הולך לכיוון שונה מאוד ממלחמת האינסוף.
ארה"ב, 5 שנים אחרי הנקישה של ת'אנוס. |
5 שנים מאוחר יותר, האנושות היא שבר כלי שעדיין מבכה את האובדן. הנוקמים מפוזרים וכל אחד מתמודד עם הכאב, האשמה והדיכאון שלו בדרך אחרת. טוני הקים משפחה עם פפר, והם חיים בבקתה מרוחקת (הבת שלהם חמודה במיוחד ומראה צד אנושי ויפה של טוני). הקפטן (אמריקה לא מארוול) הולך לקבוצות תמיכה ומנסה לשכנע את האנשים להמשיך הלאה. נטשה מנסה להמשיך את סוכנות שילד, למרות שהיא שבורה לחלוטין. ת'ור לא יוצא מהחדר שלו באסגרד החדשה (בכדור הארץ, אם אני לא טועה זה המקום שאודין הלך לשם בכדי למות) ומבלה את זמנו בשתייה ומשחקי מחשב. ברוס הגיע לפיוס עם הענק וכעת הוא כל הזמן בגוף הענק, אבל הוא נראה הרבה יותר כמו ברוס.
אנטמן מגיע ויש לו תוכנית. |
משום מקום מגיח אנטמן, שנעלם בתוך המימד הקוונטי בסוף הסרט של אנטמן והצרעה. הוא לא מודע לכל מה שקרה. 5 השנים האלה עברו ב-5 שעות במימד הקוונטי ולכן אנטמן מפתח תיאוריה על כך שניתן להשתמש במימד הקוונטי על מנת לנסוע בזמן.
הנוקמים מצליחים איכשהו לאסוף את עצמם ומתכננים כיצד לנצל את האפשרות הזו על מנת לשנות את הנקישה.
סוף המשחק הוא סרט שונה מאוד ממלחמת האינסוף. במקום להגביר עוד יותר את האפיות והאקשן הסוחף של מלחמת האינסוף, סוף המשחק לוקח צעד ענק לאחור. הפתיחה היא איטית מאוד (במיוחד ביחס לסרטים אחרים ביקום), הדמויות מלאות בכאב וצער והתהליך שלהם לאסוף את עצמם ולנסות שוב הוא ארוך מאוד. מה שעומד לזכות מארוול הוא שאנחנו מלווים את הדמויות האלה במשך כל כך הרבה סרטים והקהל מאוד קשור אליהן. אנחנו מרגישים את הכאב שלהן ומזדהים איתן. דבר נוסף שמאוד עוזר הוא שלמרות ההרגשה הכבדה, התהליך מלווה בהמון הומור, שעובד טוב לטעמי.
עדיין הפתיחה היא מאוד ארוכה, לא ארוכה ומשעממת כמו ההוביט, אבל בהחלט ארוכה בצורה לא רגילה לסרטי מארוול.
לאחר שהם מצליחים להשתלט על עניין המסע בזמן בעזרת המימד הקוונטי (אלא מה), הנוקמים מתפצלים וחוזרים למקומות אסטרטגיים ברצף הסרטים של היקום. למעשה אנחנו מקבלים שחזור של כל מיני סצנות מהסרטים הקודמים (לא אחשוף איזה). במהלך המסע בזמן, הסרט הופך למעיין סרט שוד בזמן (סקוט – אנטמן, אפילו קורא לזה כך). מה שאומר שיש הרבה פחות אקשן וקרבות מארוולים טיפוסיים. לא רק שיש פחות אקשן, הדמויות גם סוחבות המון משקל איתן (ת'ור בעיקר) והסצנות שהן חוזרות אליהן מחזירות אותן להרבה נקודות מאוד רגישות מבחינתן.
רוב סרטי מארוול ניתנים לצפייה גם בתור סרט בודד, זו אחת הגדולות שלהם. אני חושב שיהיה קשה להגדיר את סוף המשחק ככזה. בלי היכרות עם הסרטים הקודמים וההיסטוריה של הדמויות, לטעמי יותר מידי ניואנסים יתפספסו לצופה.
כשני שליש מהסרט עובר עד שהמסע בזמן הזה מסתיים. שני שליש עם עלילה איטית, מעט מאוד אקשן כשרק ההומור עוזר להעביר את הזמן (סליחה על משחק המילים). ההרגשה כל כך שונה ואנטי-קלימקס ביחס למלחמת האינסוף שזה ממש לא קל לעיכול.
במספר סצנות יש המון התבדחויות על נושא המסע בזמן, כולל אזכור של הרבה שמות סרטים שהנושא מרכזם. מצד אחד היוצרים סוג של צוחקים על סרטים אלו, מצד שני הם עושים סרט כזה בעצמם. משהו כמו "רק ליהודים מותר לספר בדיחות על יהודים"?
מבחנתי ההתעסקות הזו במסע בזמן היא מדרון חלקלק ביותר, כמעט כל סרט או סדרה שמתעסקים בנושא, מהר מאוד הופכים להיות מבלבלים, לא הגיוניים והעלילה נהיית גבינה שוויצרית. אני חושב שרוב מוחלט של סרטי מארוול היו די ליניאריים בעלילה שלהם, הטוויסט לרוב היה בגילוי הנבל המרכזי שמפעיל נבל אחר. זה הפך את הסרטים לקלילים ומעניינים, כמו שלדעתי סרטי קומיקס אמורים להיות.
מבחנתי שילוב המסע בזמן ומעט סצנות האקשן בסרט, מאוד מאכזב. מארוול אלופים ביצירת הומור, הדמויות כתובות טוב ומשוחקות נהדר. בתור צופה ותיק אני אוהב ומתרגש יחד איתם, ועדיין זה לא הסיפור שחיכיתי לו. אם חשבתי שסוף המשחק ימשיך את הקו הנהדר שמלחמת האינסוף התחיל, עם סיפור אפי מלא אקשן, מה שקיבלתי הוא רחוק מאוד מזה. חשוב לי להדגיש שלמרות חוסר האהבה שלי לעלילות של מסע בזמן, העלילה כאן דיי קוהרנטית.
השעתיים הראשונות של הסרט מאוד הזכירו לי שני סרטים בעולם ה-X-Men דווקא. בסרט לוגאן, אנו זוכים להצצה לעולם שאחרי הX-Men, הסיפור מרגיש קטן ומשדר אווירת סוף ודיכאון. בסרט Days of Future Past מטרילוגיית ה-X-Men השנייה, במרכז עומד מסע זמן לנסות למנוע ייצור של מכונות חכמות שרודפות אחרי המוטאנטים. העלילה ב-Days of Future Past מבלבלת כמו השם שלו. אומנם הדמויות בסוף המשחק עשויות טוב יותר ואין מה להשוות ברמת ההומור, עדיין מצאתי את הרמה של החלק הראשון בסרט יותר קרובה לשני הסרטים הללו מאשר למלחמת האינסוף המעולה.
ואז הגיעה השעה האחרונה…
בלי לחשוף יותר מידי, השעה הזו משלימה את כל מה שהיה חסר בשעתיים הראשונות וכן סיפקה אותי מאוד.
זה סיום מפואר לשלב השלישי של סרטי מארוול (אם כי סרט ספיידר-מן הבא נחשב לסרט שיסיים את השלב השלישי). כמו שהבנתם הסרט מתחלק לשניים, משהו כמו השעתיים הראשונות הן אופרת חללזמן דיי איטית. אבל החלק השני הוא ההמשך למלחמת האינסוף והוא בהחלט מספק את הציפייה המטורפת שהייתה מהסרט הזה.
לסיכום, אני מאוד מבין את הרצון להפתיע ולעשות משהו קצת שונה. למרות האיטיות והאופי השונה גם השעתיים הראשונות של הסרט הן קולנוע משובח. רמת המשחק ושילוב ההומור הן מעלות של סרטי מארוול ומה שמפריד אותם מסרטי הקומיקס האחרים. ההמשך הטבעי יותר למלחמת האינסוף מגיע בשעה האחרונה של הסרט.
אז האם הסרט הזה מעפיל על קודמו? הוא בהחלט יותר מגוון ומפתיע אבל עדיין היה לי קשה קצת לעכל את הסגנון של החלק הראשון.
הציון שלי: 8/10.
כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.