AVReviews

“הסודות של איסטאון” (באנגלית Mare of Easttown) היא מיני סדרת מתח חדשה מבית HBO, בכיכובה של קייט ווינסלט.

תקציר העלילה – הסודות של איסטאון

העלילה מתרחשת בעיירת איסטאון אשר בפנסילבניה. עיירה קטנה, בה כולם מכירים את כולם. הבלשית מייר שיהאן (קייט ווינסלט) נאלצת לפתוח מחדש תיק לא פטור אודות היעלמותה של הנערה קייטי ביילי, בעקבות הלחץ שאימה של הנערה מפעילה דרך התקשורת. באותו הזמן מתגלה גופתה של נערה נוספת, ארין מקמנמין. מכיוון שמדובר בעיירה כה קטנה, נוצר חשד לקשר בין שני האירועים.

על מנת לעזור למייר בחקירה, מפקד התחנה המקומי מביא בלש צעיר, קולין זייבל, שפתר מקרה דומה לאחרונה. השניים מתחילים בחקירה, שחושפת סודות רבים של העיירה, ומובילה אותם בדרך פתלתלה בין השקרים והמניעים הנסתרים של אנשים, שאת רובם מייר מכירה באופן אישי.

הסגנון בבסיס הסדרה

מעניין לראות איך יוצרי הסרטים והסדרות, הם על גבול האובססיביים עם עיירות קטנות שכוחות אל. כאילו מצד אחד אלה מקומות שכולם רק רוצים לברוח מהם, כי “לא קורה שם כולם”, ומצד שני לא מפסיקים לייצר תכנים בדיוק על המקומות האלה.

הרעיונות בבסיס “הסודות של איסטאון” הם אפלים וכבדים, כגון, אלימות, קטינות העוסקות בזנות, סמים, מחלות נפשיות ואף התאבדות. אני מכנה את הז’אנר הזה “סרטים שחורים”, כיוון שהם עוסקים בנושאים מדכאים ולא פשוט לראות את שביב התקווה בהם. דוגמאות לתכנים שאני חושב ששייכים לז’אנר הזה, זה למשל הסרט “הנערה עם קעקוע הדרקון”, או המיני סדרה, אף היא מבית HBO, “שומר אחי“, אותה סקרתי לפני כשנה. הדוגמה האחרונה שאציין היא הסדרה “בלש אמיתי“.

אני חושב שיוצרי הסדרה עושים עבודה נהדרת בכך שהם בחרו לתבל במעט תבלין של הומור את העלילה. ההומור מתבטא לא פעם ביחסים בין מייר להלן, אמא שלה. זו מערכת יחסים של ירידות הדדיות, שמרגישה כנה ואמיתית. הבלש הצעיר, זייבל, גם הוא מידי פעם מוסיף איזה בדיחה קלה, ישנן מספר דמויות וסצנות נוספות, שיש בהן קריצה הומוריסטית. הרגעים המעטים האלה, מאפשרים לתפוס נשימה קלה, מההתרחשות הלא פשוטה של הסדרה, ומשפרים משמעותית את חוויית הצפייה.

דמותה של מייר – ההצגה של קייט

קייט ווינסלט היא שחקנית בעלת רזומה מרשים ביותר, ועדיין האסוציאציה הראשונה שתעלה בראש חובב קולנוע המיינסטרים היא כמובן טיטניק. ובכן, הדמות שקייט מגלמת כאן, ושלחלוטין כל הסדרה הזו בנויה עליה, היא שונה בתכלית מדמותה באותו שובר קופות רומנטי אי שם בשנת 1997.

מייר היא אישה קשוחה, מחוספסת, אולי אפילו גברית מעט, היא שותה בירה במקום מים והיא גם בלשית חסרת מורא. מייר הייתה שחקנית כדורסל בליגת התיכונים, וזכתה לתהילה עם קליעת ניצחון במשחק מכריע. מה שזיכה את מייר לכינוי Lady Hawk והפך אותה לסוג של סלבריטי מקומי. רק שבדמותה, אין שום גרגיר של אבק כוכבים, היא תמיד נראית עייפה, לא מטופחת (חוץ מהפעמים שהיא יוצאת לדייט), וחצי מהזמן יש לה צליעה מאוד לא חיננית.

עבורי תצוגת המשחק של קייט בתור מייר, הוא מופתית. הגסות, הכנות והטבעיות של הדמות, עוברים בצורה משכנעת. קייט מצליחה להעביר קשת רחבה של רגשות, ניואנסים רבים ופשטות במקביל. המשחק של קייט זרק אותי למשחקה של שרליז ת’רון בסרט “מונסטר”, בגלל שבשני המקרים השחקניות רחוקות שנות אור מהטייפ קאסט שלהן, ועד כמה שתיהן הצטיינו בתפקיד.

מתחת למעטה הקשיחות של מייר

מתחת למעטה הקשיחות של דמותה של מייר, אנחנו מגלים לאט לאט צדדים נוספים שלה, ממש כמו קילוף שכבות של בצל. העבר של מייר, כולל מוות בהתאבדות של אביה ושל בנה, והיא חווה חוסר יכולת לסלוח לעצמה על כך. היא התגרשה ובעלה גר כעת בבית שגובל בגינה האחורית שלה, עם ארוסתו. היא מגדלת את נכד שלה, בנו של בנה, ומפחדת מהיום שאימו תצא ממכון הגמילה ותבקש משמורת עליו. נראה שמייר חוותה, פחות או יותר, את כל צרות העולם.
זו נקודת דמיון נוספת לסדרה “שומר אחי“, שם הרגשתי כך כלפי דמותו של דומיניק (מארק רופאלו).

הרבה סודות ומתח, קצת פחות עומק

יש שני סגנונות עיקריים של תכני מתח, סגנון שבו הצופה מנסה לנחש מיהו הפושע ביחד עם החוקר. לרוב בסגנון זה יש ניסיון “לרמות” את הצופה לחשוב שהוא יודע מי האשם, על מנת להפתיע אותו בהמשך. כשלבסוף מתגלה הפושע האמיתי, נשארות לו דקות בודדות להסביר את מניעיו.

הסגנון השני הוא כשהצופה יודע מי אשם, והסיפור של החקירה מתקדם במקביל להיכרות מעמיקה יותר עם הפושע. לכל סגנון יש יתרונות וחסרונות וכמובן שזו העדפה אישית מהו הסגנון החביב עליכם.

“הסודות של איסטאון” שייכת לסוג הראשון, יוצרי הסדרה מכוונים אותנו לגלות עוד ועוד סודות וחשודים במעשה ויחד עם מייר, כך שהצופה כל הזמן משנה את דעתו לגבי זהות הרוצח עד לגילוי האמת.

בגלל ההתעסקות של הסדרה בלנסות לתעתע בנו ולגרום לנו לנחש מיהו הרוצח, כשבסופו של דבר מתגלה האמת, היא בחלקה מפתיעה ובחלקה מעט פשטנית וסטריאוטיפית. לא אוכל להסביר את כוונתי מבלי להיכנס לספויילרים, ולכן אמנע מכך.

המשפט שתפס אותי

בפרק 5 ישנה סצנה בה מייר וזייבל משוחחים על יד גשר ענק. מייר אומרת לזייבל: “לעשות משהו מצוין, זה זוכה להערכה מוגזמת. כי אז אנשים מצפים לזה ממך כל הזמן. הם לא מבינים שאתה דפוק כמוהם”. השיחה הזו מתרחשת לפני גילוי משמעותי, ומשהו בדרך שהדברים נאמרים, ברוגע וכסיכום לווידוי הדדי שלהם בנוגע למעשיהם, גרם למשפטים האלה להישאר בראשי גם לאחר סיכום הסדרה.

יש משהו בדברים האלה שלגמרי מתאר את דמותה של מייר, סימנו אותה ככוכבת בגלל הקליעה שלה במשחק כדורסל בתיכון, אבל לא קרה עם זה כלום. למעשה זה המצב גם אצל זייבל, שזוכרים לו את פתרון החקירה בתור מעשה הצטיינות וכך גם אצל דמותו של ריצ’ארד הסופר, שמייר יוצאת אתו, שכתב ספר יחיד. כך שנוצרת כאן תבנית של אנשים עם סיפור הצלחה יחיד בעברם, שהופך להיות הסמל שלהם.

בנוסף, כיום, בגלל תפקידה של מייר, כולם רואים בה דמות סמכותית ומבקשים ממנה עזרה, אבל מעטים רואים את הבעיות שלה מאחורי תפקידה כבלשית, לא רואים את האדם “הרגיל” או “הדפוק” שהיא.

אולי דווקא בכמה משפטים האלה מוחבא המסר של הסדרה, על כך שכולנו בני אדם עם בעיות ושאנחנו נוטים יותר מידי לראות או לשפוט אנשים כתוויות, בין אם בעקבות הצלחה יחידה או בגלל התפקיד שלהם (שוטר, רופא, פסיכולוג).

סיכום

“הסודות של איסטאון” היא מיני סדרת מתח בת 7 פרקים מבית HBO, בכיכובה של קייט ווינסלט, שצפיתי בה בסלקום TV. זו סדרה על עיירה קטנה, שנדמה כי היא מלאה בסודות, ועל הבלשית, מייר (ווינסלט) מוטל התפקיד לחשוף מספיק סודות בשביל לגלות מי רצח את ארין מקמנמין, בת ה-17.

זו סדרה כבדה, ודיי דיכאונית, אך מרתקת, מותחת ועשויה היטב. יוצרי הסדרה בחוכמה רבה, שתלו מעט רגעים קומיים, שהקלו על חוויית הצפייה, זאת מבלי לגרוע מהאמינות והראליזם שלה.

הסדרה כולה סובבת סביב דמות של מייר, וקייט ווינסלט עושה כאן תפקיד, שמבחנתי ראוי לגמרי לפרס השחקנית הטובה. הדמות של מייר, היא אישה קשוחה ומחוספסת, והטבעיות המרשימה שבה קייט מגלמת אותה היא מופתית.
לסיכום, אני ממליץ בחום על “הסודות של איסטאון” וזו אחת מסדרות המתח הטובות של השנה.
הציון שלי: 9/10.