אחד הסרטים שהתירו עלי חותם בילדותי הוא “הסיפור שאינו נגמר”, הפרט המעניין פה הוא שאני דיי בטוח שמעולם לא ראיתי את הסרט מהתחלה עד הסוף, אלא רק סצנות בודדות. ועדיין משהו בסרט הזה תמיד נשאר לי בזיכרון. לאחרונה הסרט עלה בנטפליקס, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהשלים את חוויית הילדות החסרה.
“הסיפור שאינו נגמר”, הוא סיפור פנטזיה קסום וילדותי משהו שמבוסס על ספר פנטזיה גרמני. ילד בשם בסטיאן, שבורח מקבוצת בריונים, מוצא מפלט בחנות ספרים. בחנות המוכר קורא בספר שלטענות בניגוד לספרים אחרים, קריאה בספר הזה היא אינה בטוחה ומי שקורא אותו מסתכן בעצמו. הסקרנות גוברת על בסטיאן והוא גונב את הספר. כשהוא מגיע סוף סוף לבית הספר, בסטיאן מבין שהוא איחר ולכן הוא מחליט לעלות לעליית הגג של בית הספר ולבלות את שאר היום בקריאת הספר. מכאן אנחנו עוברים לעולם “פנטזיה”, בו ה”אין-כלום” משתלט על העולם וילד לוחם צעיר בשם אטריו נשלח למשימה נועזת להציל את העולם. הגבולות בין העולם של פנטזיה ועולמינו מטשטשים ככל שבסטיאן ממשיך לקרוא.
אתחיל ואומר שלא מעט סרטים נראים טיפשיים להפליא במבט לאחור, הסרט הזה הוא מקסים בעיניי ומאוד נהניתי לצפות בו. אני חובב גדול של פנטזיה ולרוב ילדותיות ממש לא מפריעה לי, כך שסגנון הסרט הוא מאוד לטעמי.
מבחינה טכנית, ה-upscale שעשו לסרט עשוי כהלכה ולגמרי אפשר להנות מהוויזואליות הקסומה שלו גם במסכים המודרניים. בחלק מהסצנות יש גרעון, כרגיל זה בולט בסצנות חשוכות או מלאות באפקטים, ועדיין חוויית הצפייה היא מאוד נעימה ונוסטלגית. פס הקול הוא נהדר, מעבר לשיר הנושא המפורסם, המוזיקה לכל אורך הסרט היא מושקעת ונהדרת.
הרשימו אותי במיוחד היצורים השונים שמופיעים בסרט, הדמיון והמקוריות של היצורים הם פשוט מופלאים. חלק מהיצורים מופעים בסצנה אחת בלבד, בארמון של הקיסרית, יש דמויות עם הרבה פנים, דמויות עם גוף קטן וראש ענקי, ופשוט יצורים סופר מקוריים ופנטסטיים.
יש לא מעט מסרים מעניינים בסרט, האהבה לספרים, דיכוי הדמיון על ידי מבוגרים, אמונה עצמית, כוחם של ילדים ועוד. לקראת הסוף יש מסר נוסף ועמוק של עולם הפנטזיה. נאמר שם שכמו שסיפורו של אטריו נקרא בידי בסטיאן גם סיפורו של בסטיאן הוא רק סיפור. ניתן להבין זאת בצורה פשוטה שאנחנו כקהל צופים בסיפורו של בסטיאן כמו שהוא “צופה” בסיפורו של אטריו. ניתן להבין זאת גם בתור משהו עמוק יותר, אנחנו יוצרים את הסיפור של עצמינו, או שאולי אנחנו לוקחים הכל ברצינות מידי ומפחדים מהכל ואולי אם נתייחס לחיינו בתור סיפור, נוכל להעז מעט יותר. לפחות זה הטייק שלי מהסרט.
כמו רבים מהסרטים בשנות ה-80, גם בסרט הזה ישנה סצנה של חוסר רגישות, שכנראה הייתה נשארת על רצפת העריכה בימינו. אני מדבר על הסצנה בה הסוס של אטריו שוקע בבוץ הטובעני של הצער, סצנה קשה ועצובה מאוד לטעמי.
לסיכום, “הסיפור שאינו נגמר” הוא סרט פנטזיה ילדותי, תמים וקסום, שמאוד נהניתי לצפות בו. התמונה בהחלט סבירה ביחס לסרט מלא אפקטים משנות השמונים, הקצב טוב והסיפור פשוט עובד ומחזיק.
מומלץ מאוד לחובבי הנוסטלגיה.
