AVReviews

החלק השני של האדפטציה האחרונה לספרו של סטיבן קינג “זה” הגיע לקולנוע. אני ממש לא חובב של ז’אנר האימה, אבל מצד שני, אני מאוד אוהב את ספריו של סטיבן קינג. נהניתי מהחלק הראשון (2017), המאבק של מועדון המפסידנים (חברי בית ספר חנונים) מול הבריונים של בית הספר ובהמשך מול פניוויז הליצן השטני היה עשוי בהחלט טוב וברוח הספר.

למרות שקראתי את הספר לפני שנים רבות, אני זוכר שהעלילה בו התרחשה בשתי תקופות במקביל ושתיהן התקדמו יחדיו. העלילה בבית הספר התיכון ו-27 שנים אחרי כשהחבורה צריכה להתאסף שוב לקרב נוסף מול פניוויז. כשצפיתי בחלק הראשון, הופתעתי שהוא הראה רק את התקופה הראשונה, מכיוון שהמקביליות של התקופות הייתה מהמוטיבים המרכזיים של הספר. כעת מגיע החלק השני שמתרחש כאמור 27 שנים אחרי.

27 שנים אחרי המאורעות של החלק הראשון, רוב החבורה עזבה את דרי ורובם הפכו לאנשים דיי מצליחים. ביל (ג’יימס מאקבוי) הוא סופר מצליח, אם כי רוב הקהל לא אוהב את הסופים של הספרים שלו, ריצ’י הוא סטנדאפיסט, אדי הוא מעריך סיכונים עבור חברת ביטוח גדולה ובברלי שותפה עם בעלה בחברה גדולה. היחיד שנשאר בדרי הוא מייק. בעקבות אירוע אלים שהתרחש בעיירה, מייק מגיע לזירת האירוע ושם הוא מבין שפניוויז חזר. מייק מתקשר לכל החבורה ומזכיר להם את השבועה שהם נדרו יחד לפני 27 שנים ושעליהם להגיע לדרי.

כל החברים שעזבו את דרי, סובלים מחוסר יכולת לזכור את האירועים, אבל הם משוכנעים על ידי מייק להגיע למפגש המחזור הזה. מהר מאוד הדברים מתחילים להתדרדר, והחברים מבינים שעליהם להתמודד שוב מול פניוויז, אך קודם כל עליהם להיזכר כיצד הם הצליחו לנצח את העימות הקודם.

החלק השני, הרבה יותר הזכיר לי את הכרונולוגיה של הספר. הילדים מהסרט הקודם מופיעים הרבה גם בחלק השני, בזמן שהמבוגרים נזכרים באירועים. לא מעט מהסצנות של הילדים לא הופיעו בסרט הראשון ומספקים מידע נוסף על הדמויות ומה קרה להן בתקופה ההיא. אי אפשר להגיד שהסרט עומד בפני עצמו לחלוטין, אבל הדבר לא רחוק מכך וניתן להבין את רוב הסיפור גם בלי לראות את החלק הראשון.

בעוד החלק הראשון התמקד בחברות ילדותית תמימה וכנה והדרך בה הם הצליחו להתגבר על הפחד על ידי שיתוף פעולה, החלק השני בוגר הרבה יותר. החברים בוגרים וכל אחד המשיך בדרכו. כעת עליהם לפשפש בטראומת הילדות שלהם וכעת לעזור אומץ שוב, הפעם כמבוגרים. בהרבה מסצנות הזיכרונות של הדמויות קל לראות עד כמה בעצם הם נשארו אותם הילדים למרות השינויים וההתבגרות. זו בהחלט נקודה מעניינת שהסרט מציג, האם כולנו נשארים אותם הילדים שהיינו בתיכון? גם אם לא ממש, איפה שהוא בפנים אותו הנערנערה חיים בתוכנו.

כמות סצנות האימה בסרט הראשון לא הייתה גדולה מידי, והרבה מהסרט עסק גם ביחסים בין דמויות אמיתיות. המאבק מול חבורת הבריונים שהציקו לכל מועדון המפסידנים, יחסי הילדים עם ההורים שלהם וכו’. כך שבסך הכול זמן המסך של פניוויז לא היה ארוך במיוחד.

 בחלק השני, סצנות האימה מקבלות המון זמן מסך, זה מתחיל כבר מהמפגש הראשוני של החבורה חזרה בדרי. ממשיך אל סצנות הזיכרון שלהם בזמן שהם נפרדים וכל אחד מחפש חפץ כלשהו שיחבר אותו לילד שהוא היה ויעזור לו להיזכר. ולבסוף למאבק הארוך מול פניוויז. הסצנות הרבה יותר אפלות, מזוויעות וברוטליות. כמות סצנות האימה והקפצות עבר את סף ההנאה שלי (שהוא די נמוך לדברים האלה) ואני מודה שאחת ההקפצות גם באמת הקפיצה אותי. מעבר לכמות גם בעוצמה והברוטליות שלהן הסצנות הן עליית מדרגה גדולה מהסרט הראשון. בכמה מסצנות האימה היה ניסיון גם להכניס מעט קומיות, זה עבד חלקית אבל לא ממש הרגיש שייך לסרט.

בגלל זמן המסך הגדול שחלק האימה מקבל, יש פחות זמן לפיתוח הסיפור והדמויות. למשל הטיפול בניסיון של בברלי להיזכר מי כתב לה את השיר, היה פשטני ומאולץ משהו וממש לא הצליח לרגש. באופן כללי ההתחברות שלי לדמויות הייתה רק בגלל דמויות הילדים. דמויות הילדים היו פשוט הרבה יותר מעניינות והיה לי הרבה יותר קל להתחבר אליהן. הדמויות הבוגרות הן דיי אפורות ומשעממות וכל העניין בהן נובע רק מזיכרונות הילדות שלהן.

איכות המשחק היא טובה. בעיקר נהניתי מהדמויות של ריצ’י ואדי שממש מזכירות את דמויות הילדים שלהם. דווקא שני השחקנים הראשיים ג’סיקה צ’סטין בתפקיד בברלי וג’יימס מאקבוי בתפקיד ביל, הרבה פחות שכנעו אותי, היה לי הרבה יותר קשה לזהות את הקשר לדמויות הילדים אצלם.

 שני דברים נחמדים ששמתי לב אליהם בסרט הם, שסטיבן קינג עצמו מופיע בתור מוכר בחנות יד שנייה אליה בילי נכנס וקונה את האופניים הישנות שלו. הדמות של סטיבן קינג אומרת לדמותו של בילי, שהוא לא אהב את הסוף של הספר שלו בקטע מאוד משעשע. סטיבן קינג ידוע בתור סופר עם סופים בעייתים, מבחנתי זה אף פעם לא היה החלק החשוב בספריו ולא הפריע לי כלל. דבר נוסף הוא הקולנוע של דרי שמוצג פעם או פעמיים בסרט כשהסרט שמפורסם שם הוא סיוט ברחוב אלם. הרעיון של סיוט ברחוב אלם דומה מאוד ל”זה” ואני בטוח שזו הייתה הפנייה מכוונת.

לסיכום, “זה חלק 2” לא ממש מצליח לשחזר את הקסם של החלק הראשון. סצנות האימה מקבלות יותר מידי במה והן ברוטליות מידי לטעמי. רמת המשחק ופיתוח העלילה משחקים כינור שני לסצנות האימה המזוויעות ובשלב מסוים כבר דיי נמאס לי מהן. החלק החזק בסרט הוא זיכרונות הילדות של הדמויות, ובכלל הילדים בסרט לגמרי גונבים את ההצגה מהמבוגרים, שהם פשוט הרבה פחות מעניינים.

הציון שלי: 6.5/10.

כתבה זו פורסמה גם באתר Dtown.