"זומבילנד: ירייה כפולה" (2019), הינו סרט ההמשך לזומבילנד (2009), הסרט הראשון היה חביב ומשעשע, האם "ירייה כפולה" מצליח להעפיל עליו? הסרט זמין לצפייה בנטפליקס.
תקציר העלילה – זומבילנד: ירייה כפולה
ב"זומבילנד: ירייה כפולה", אנחנו חוזרים אל ארבעת הגיבורים של הסרט הראשון, טלהסי (וודי הארלסון) המאצ'ו הקשוח, קולמבוס (ג'סי אייזנברג) החנון הניורוטי, שמספר את הסיפור, וויצ'יטה (אמה סטון, בלוק פלסטי משהו) וליטל רוק, שתי האחיות שהצטרפו על טלהסי וקולמבוס בסרט הראשון.
מגפת הזומבים ממשיכה להחמיר וכעת יש כמה סוגים חדשים של זומבים שהתפתחו והם מסוכנים יותר וקשה יותר להרוג אותם. מזל שלקולמבוס יש את ה"חוקים" שלו שעוזרים לכולם לשרוד. בתחילת הסרט החבורה מחפשת מקום קבע להשתקע בו, לאחר התלבטות קלה הם בוחרים בבית הכי צנוע שהם יכלו לחשוב עליו, "הבית הלבן".
החבורה חווה תקופה יפה של משפחתיות שם, אך ליטל רוק מתחילה להרגיש חנוקה, וגם רוצה להכיר מישהו בגילה. גם ויצ'יטה מתחילה להרגיש לחץ ומחנק במערכת היחסים שלה עם קולמבוס. אז הבנות מחליטות להשאיר פתק "מרגש", לגנוב את המכונית החדשה של טלהסי ולצאת לדרכים לבד. כשליטל רוק פוגשת בחור ובורחת איתו מויצ'יטה, ויצ'יטה מחליטה לאחד את המשפחה במטרה להציל את ליטל רוק.
"זומבילנד" המקורי היה סרט מפתיע והגיע התקופה כשסרטי הזומבי בדיוק היו בעלייה. הוא הציע טייק שונה, במקום מפחיד הם הלכו לכיוון המצחיק והמאוד טיפשי. כשסרט מצליח בזכות זווית הראייה השונה שלו, זה מקשה על סרטי ההמשך, מכיוון שלהם כבר אין את גורם המקוריות. אז "ירייה כפולה" עושה את מה שרוב סרטי ההמשך עושים, מציע את אותו הדבר, רק גדול יותר, בוטה יותר ומצחיק יותר. לרוב זהו דיי מתכון לאסון, כי התוצאה הופכת להיות מוגזמת וחסרת חן ביחס למקור.
במקרה הזה, אני חייב לומר שמצאתי את הסרט מאוד מהנה מהשנייה הראשונה ופחות או יותר לכל אורכו. הכול מאוד מוגזם ב"ירייה כפולה", אין פה שום מקום לעידון, בין אם זה ה"בית הלבן", או גרייסלנד, או הבחורה הבלונדינית הסטריאוטיפית שקולמבוס פוגש, או הכפילים של טלהסי וקולמבוס, שרואים גם בטריילר, ולבסוף קהילת ההיפים, שהחבר של לילט רוק מגיע משם. כל החוסר עידון הזה, דווקא עבד מבחנתי, כי זה הרעיון של הסרט, להיות טיפשי לחלוטין וכייפי.
העריכה והסגנון של הסרט, כולל המון שימוש בכיתוב על גבי הפריים, למשל בכל פעם שאחד החוקים של קולמבוס עולה, אז הוא נכתב על המסך. זהו סגנון קומיקסי שמדגיש את האווירה הלא רצינית של הסרט. העריכה מאוד מוקפדת, הסרט הוא באורך 99 דקות בלבד. כך שהקצב מהיר, אין רגע דל, הדמויות עוברות מתחנה לתחנה, עושים את הסצנה המצחיקה שלהם ועוברים למקום הבא.
רמת המשחק היא מעולה, וודי הארלסון, הוא אחד השחקנים האהובים עלי ולטעמי הוא נפלא גם כאן. אמה סטון, נהדרת, אם כי היה לי קשה להתגבר על הפלסטיקה בפניה. ג'סי אייזנברג, לרוב דיי מרגיז אותי, הוא חמוד ומשעשע כאן. גם שחקני המשנה, עושים עבודה טובה.
סיכום
לסיכום, שמעתי ביקורות לא מחמיאות על הסרט בזמנו, כך שהגעתי אליו עם ציפיות נמוכות, מה שאולי עזר לי להיות מופתע. אין מה לצפות כאן לסרט מבריק או מעודן, זהו סרט של כייף, בלאגן וחוסר רצינות. אני מצאתי אותו מאוד מהנה ומשעשע. אחלה סרט לסופ"ש.
הציון שלי: 7.5/10.
