ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס

ביקורת למדליית כבוד – נטפליקס

"מדליית כבוד" היא מיני סדרת דוקו-לייב אקשן מבית היוצר של נטפליקס. הז'אנר הפך להיות מאוד פופולרי בזכות ערוצי נשיונל ג'יאוגרפיק וערוץ ההיסטוריה ומורכב משחזור אירועים על ידי שחקנים בעוד מומחים שונים דנים בהם.

ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס


מדליית הכבוד (Medal of Honor) היא העיטור הגבוה ביותר שקיים בצבא ארה"ב, ומוענק בידי הנשיא לחיילים שעשו מעל ומעבר למצופה מהם, תוך סיכון חייהם. המדליה חולקה ל-3522 חיילים מאז שהתחילו לחלקה ב-1861. סדרה זו מביאה את סיפורם של שמונה זוכי מדליית הכבוד מתקופות\מלחמות שונות.

ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס

בכל פרק מספרים סיפור של זוכה אחד, כאשר אין סדר כלשהו לפרקים, ישנם פרקים המתרחשים בתקופת מלחמת העולם ה-2, מלחמת קוריאה, הלחימה באפגניסטן ועוד. בכל פרק ישנם מומחי צבא\היסטוריה רלוונטיים שנותנים מעט רקע לאירוע, ואז צוללים לשחזור. מעבר למעט הרקע ההיסטורי שמובא בדרך כלל בתמציתיות, רק על מנת להבין את הרקע של המתרחש, הסדרה מתמקדת בעיקר בסיפורם האישי של הגיבורים. אנחנו מקבלים את הרקע של הגיבור, סיפור ילדותו, מאיפה הוא הגיע וכ"ו. הדגש הוא לגמרי על סיפורו האישי של הגיבור והרבה פחות סיפור היסטורי על המלחמות שארה"ב השתתפה בהן. מבחינת הרקע ההיסטורי, היה מאוד מעניין ללמוד קצת על מלחמת קוריאה, כיוון שזו מלחמה שלא מרבים לדבר עליה.
השחזורים עצמם עשויים ללא דופי, הם מאוד מושקעים ושחזורי התקופות השונות מרגישים אותנטיים. סיפורי הגבורה מאוד מרשימים, חלקם לא היו מביישים סרט של רמבו.

ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס

פעם אחר פעם, חוזרת על עצמה האמרה שברגעי הקרב מה שעובר בראשו של הגיבור זה "איך אני מגן על החברים/אחים שלי?". כשחיילים שהיו באירוע, או פשוט חיילים שמכירים את הסיפור, מדברים על המקרה, לא פעם הם נחנקים מדמעות. אחוות הקרב הזו, ורגעי הגבורה הללו, שבהם אנשים מסכנים את עצמם בשביל חבריהם, זה משהו עמוק, חזק ומרגש במיוחד.
חלק גדול מזמן המסך של הפרקים מוקדש למשפחה של הגיבורים, עד כמה חשובה להם ההכרה שבן משפחתם זכה לה. הכבוד וההערכה שלהם למעשיו, היא משהו שעובר מדור לדור והיה מרשים ומרגש לראות את זה. הראיונות של המשפחות של הזוכים ובמיוחד החיילים שהשתתפו יחד איתם בקרבות הם כנראה החלק המרגש ביותר בסדרה. עדויות אלו נותנות הצצה כנה וכואבת לאחווה בין לוחמים ולעיתים לפצעים העמוקים שנשארים באנשים הללו שנים רבות לאחר מכן.
הראיונות במהלך השחזור אף פעם לא כוללים את הגיבור וכך יוצא שעד לסיום השחזור, אנחנו נמצאים במתח לגלות האם הגיבור עדיין חיי או לא. כמעט בכל פרק יש קטעים מטקס קבלת המדליה (בין אם לגיבור או למישהו מהמשפחה אם הגיבור לא שרד).

ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס

אז נכון הסדרה מאוד מתמקדת בסיפורים אישיים של הלוחמים, אבל עדיין לא קל לעשות סדרה כזאת בלי שהיא תיתפס כסדרה אובר פטריוטית על גבול הלקקנית לאגו האמריקאי. הקטעים שבהם הדגל האמריקאי מורם או הטקסים אצל הנשיא, היו יכולים להיחשב לסממנים האדרה אמריקאית. לטעמי הסדרה לא נופלת למקומות האלה, ובהחלט שומרת על הצגת תמונה מאוזנת. שתי דוגמאות לאיזון הזה אנו רואים בפרק על אדווארד קארטר ובפרק על הירושי מיאמורה.
אדווארד קארטר הוא חייל שחור שלחם במלחמת העולם ה-2. בהצגת סיפורו הסדרה לא מסתירה את האבסורד שארה"ב נלחמה בהיטלר בעזרת צבא ששמר על הפרדה גזעית. מוצגים בפנינו הפגנות של הקהילה השחורה באותם שנים, והמאבק שהם ניהלו לשוויון. בגלל היותו חייל שחור, קארטר לא זכה לקבל את מדליית הכבוד, שניתנה רק לחיילים לבנים, במקום זאת הוא קיבל את העיטור השני בחשיבותו. רק בשנות ה-90, ממשל קלינטון הקים ועדה שבדקה את העיטורים שניתנו לחיילים שחורים והמליצה לשנות חלק מעיטורים אלו למדליית הכבוד. אז אומנם היה תיקון לעוול, אבל הסדרה בהחלט מציגה את חוסר הצדק והכאב שנגרם למשפחתו של קארטר ולקהילה השחורה בכלל.

ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס
קארטר לוקח בשבי שני חיילים גרמניים

הירושי מיאמורה הוא חייל ממוצא יפני שנלחם במלחמת קוריאה, שהתרחשה בין השנים 1950-1953. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ובייחוד לאחר מקרה פרל הארבור, החשדנות של הציבור האמריקאי בנוגע לאזרחים ממוצא יפני שברה שיאים. החשדנות הייתה כה גבוהה שהיא הובילה את הממשל ממש להקים מחנות סגורים ולהעביר את האזרחים ממוצא יפני אליהם. כמובן שלא מדובר במחנות כמו של הנאצים, אבל זהו בהחלט כתם שחור נוסף בהיסטוריה של ארה"ב. גם במקרה הזה הסדרה לא מנסה לייפות את המציאות ומראה את האירועים איך שהם התרחשו.

ביקורת למדליית כבוד - נטפליקס
הירושי מיאמורה מקבל את מדליית הכבוד

לטעמי מדובר בסדרה שלא רחוקה מלהיות סדרת מופת, היא מאוזנת, מעניינת ומרגשת. בנוסף השחזורים מצולמים נפלא ואיכות התמונה ב-Dolby Vision נהדרת.
אם בכל זאת לנסות למצוא מה פחות אהבתי, אז באחד הפרקים אובמה היה הנשיא שהעניק את המדליה, משום מה הנאום שלו בטקס הוצג כמעט במלאו. לא ברור לי מדוע הוא זוכה ליחס מועדף כזה, זה הרגיש לי לא ממש שוויוני ולא תואם את רוח הסדרה. דבר נוסף שפחות אהבתי, הוא ששנים מהסיפורים מתרחשים ממש באותו הקרב שהתרחש בזמן הלחימה באפגניסטן. הרבה מהחלקים בשני הפרקים חוזרים על עצמם והיה עדיף לטעמי לספר את שניהם באותו הפרק.
הציון שלי: 9/10

סקירה זו פורסמה גם באתר Dtown.

כתיבת תגובה