"רוקטמן" הוא דרמה מוזיקלית אוטוביוגרפית המספרת את סיפור עלייתו המטאורית של אלטון ג'ון, מילד קטן וביישן לאחד מכוכבי הרוק הגדולים והצבעוניים בעולם.
הסרט מתחיל בסצנה בה אלטון ג'ון מגיע למוסד גמילה, מתיישב במעגל המפורסם ומתחיל לספר את סיפורו. אלטון נולד בשם Reginald Kenneth Dwight, בפאתי לונדון (1947). הסרט מתאר את ביתו, כבית אנגלי קר ונטול רגש, אביו מוצג כדמות קרה, שלא מפגינה שום חיבה כלפי רג'י, והדבר היחיד שהוא אהב היה אוסף התקליטים שלו. שני ההורים לא ממש האמינו בו, והסבתא היא זו שהסכימה לקחת אותו לשיעורי הפסנתר.
הסרט מראה לנו את שנות ההתבגרות של רג'י, הניגון במועדונים קטנים, כולל ליווי של להקות סול של אפרו-אמריקאים, סגנון שהשפיע עליו. את רג'י/אלטון בשנות הבגרות שלו, מגלם השחקן Taron Egerton, שעושה עבודה מצוינת. רג'י ניסה להשיג חוזה מחברת תקליטים, ושם הוא הכיר את ברני טאופין, משורר, עימו הוא משתף פעולה עד היום וכתב את רוב שיריו. את ברני מגלם בסרט ג'יימי בל.
בהמשך השניים מגיעים לארה"ב, שם אלטון הופך לכוכב, אבל נופל להתמכרויות שונות. לאורך הסרט, מוצגים הקשיים של אלטון לקבל הערכה מהוריו, למצוא אהבה, ובעיקר לאהוב ולקבל את עצמו. למרות ההצלחה ואהבת הקהל, אלטון הרגיש שהקהל אוהב את ה-show, יותר מאשר אותו, לכן הוא תמיד דאג להופיע בתלבושות מוגזמות, שלא קשורות למוזיקה שלו בשום צורה.
הסרט עצמו מהנה, אנרגטי ולעיתים משעשע, למרות שהתכנים המועברים בו חושפים את הכאב והייאוש של אלטון. בסרט יש חלקים מוזיקליים, בהם משום מקום הדמויות מתחילות לשיר ולרקוד. שירים בסרטים, תמיד היו קטע שהיה לי קשה איתו, כי זה מוציא מהרציפות של הסיפור ומרגיש תיאטרלי ומעט טיפשי. יחד עם זאת, בסרט הזה, זה עשוי בטוב טעם לרוב ומוסיף קצת הומור, שמתחבר לדמותו של אלטון ג'ון.
איכות המשחק לאורך הסרט (מלבד קטעי המוזיקה) היא טובה והמוזיקה כמובן נהדרת. מבחינת הקצב והעריכה, הרגשתי שיש קצת "בטן" לסרט, הוא הופך להיות מעט איטי באמצע, אבל זה משרת את המטרה של להראות את העייפות והנפילה של אלטון.
לסיכום, מדובר בסרט שעשוי טוב, אלטון ג'ון הפיק את הסרט, כך שאני נוטה להאמין שהסרט מראה תמונה כנה ואמיתית של חוויותיו ותחושותיו. זה מוסיף אותנטיות לתהליך ואני מניח, שזה היה פרויקט מרגש עבור אלטון ג'ון.
הציון שלי: 7.5/10
