AVReviews

“שיטת קומינסקי” היא סדרה קומית מבית נטפליקס, בכיכובו של מייקל דאגלס. אנחנו מלווים את הסדרה החל מעונתה הראשונה (סקירה לעונה הראשונה, סקירה לעונה השנייה) וכעת עלתה בנטפליקס העונה השלישית והאחרונה.

העונה השלישית היא קצרה עם שישה פרקים בלבד, אז האם היא מצליחה להעניק לסדרה סיום ראוי?

תקציר העלילה

איזה אירוע מתאים יותר לפתוח בו עונה של “שיטת קומינסקי” מלוויה? ובכן, העונה השלישית נפתחת בלווייתו של נורמן ניולנדר (אלן ארקין). כך שבעונה זו סנדי נשאר ללא חברו הטוב ביותר. כעת על סנדי להתמודד עם אובדן חברו, שגם מינה אותו לאחראי על עזבונו.

פיבי (ליסה אדלשטיין), בתו של נורמן, ובנה של פיבי, רובי (היילי ג’ואל אוסמנט) צריכים כעת לשכנע את סנדי שהם ראויים לקבל את הירושה של נורמן ושיש להם תכניות ראויה עבור הכסף.

בהמשך העונה סנדי מחפש סוג של תחליף עבור נורמן, מישהו לדבר איתו ולהיות ציני איתו. בצורה מפתיעה מי שבסופו של דבר ממלאת את המקום הזו היא רוז (קאתלין טורנר), אישתו הראשונה ואימא של מינדי. רוז מגיעה לבקר את מינדי ומחדשת קשר ידידותי עם סנדי.

אירועים נוספים שמתרחשים העונה, האם מינדי ומרטין יתחתנו או בכלל יפרדו? סנדי מקבל הזדמנות שהוא חיכה לה כל הקריירה ומרגן פרימן מגיע לביקור בסטודיו למשחק של סנדי.

סנדי ללא נורמן

בשתי העונות הראשונות של הסדרה, הזדהיתי והתחברתי עם דמותו של נורמן, כך שלטעמי הוא היה הדמות המעניינת יותר מבין שני החברים. בנוסף אני חושב שאלן ארקין עשה עבודה נהדרת בגילום דמותו של נורמן.

בעונה זו, סנדי – מייקל דאגלס, נשאר לבדו. כמובן שמדובר בשחקן בעל ניסיון שהוביל לא מעט פרויקטים בפרופיל גבוה. בנוסף הוא כן מקבל תמיכה מקאסט משני מצוין.

עדיין פרק הפתיחה של העונה, הלוויה של נורמן, השאיר חור גדול מבחינת מהות הסדרה ואני תהיתי עם דאגלס יצליח לסחוב את העונה על כתפיו.

פרק הלוויה הראשון היה פרק מעט משונה. אחת הפואנטות החזקות של הפרק היה הנאומים של כולם, בין אם הם מרגשים וכנים או אגואיסטים וטיפשיים, המשותף לכל הנאומים היה שהם דיברו מתוך נקודת מבטם של הנואמים. כלומר לא “מי נורמן היה?” אלא “מי נורמן היה בשבילי?”. אני חושב שיש כאן מסר מעניין על כך שכולנו משחקים תפקיד שונה עבור האנשים שמכירים אותנו, ואולי זה בעצם מה שמגדיר אותנו.

החל מהפרק השני, הסדרה משתנה מעט וסנדי מקבל את אור הזרקורים, אם כי כפי שכבר ציינתי, יש לו לא מעט עזרה. אני חושב שהמשחק של דאגלס ובתיבת דמותו הם נפלאים. הדרך שבה הוא זורק עקיצה לכיוון נורמן, או מודה לו, מצליחים להעביר את התחושה של לאבד חבר קרוב ואת כך שהוא תמיד יישאר שם. מייקל דאגלס נותן כאן הופיעה מרגשת וכנה.

דמויות המשנה

ללא נורמן, שאר הדמויות בסדרה היו צריכים לגלם חלק משמעותי יותר ולתמוך בסיפורו של סנדי. מינדי (שרה בייקר), בתו של סנדי והחבר המבוגר שלה, מרטין (פול רייזר הוותיק) מקבלים הרבה זמן מסך בעונה זו. היחסים שלהם עם פער הגילאים הגדול, הופכים להיות בעיתיים.

מינדי רוצה להרגיש צעירה, בעוד מרטין כל הזמן מדבר עם סנדי ובעונה זו גם עם רוז, על כמה העולם היה טוב יותר פעם. בנוסף, מינדי מתרגזת בכל פעם שמרטין משתמש בביטוי “מיושן” וזה קורה לא מעט. אני חושב שהיחסים של מינדי ומרטין, דרך כל ההומור, מציגים באור כנה את מערכות היחסים בהן יש פער גדול בגילאים.

רוז, קאתלין טרנר, אימא של מינדי וגרושתו הראשונה של סנדי, מקבלת המון זמן מסך בעונה זו והיא דמות פשוט נהדרת. רוז מדגימה שאין תחליף להיכרות רבת שנים, יש משהו קסום ב-באמת להכיר את הצד השני, עם כל החולשות והבעיות שלו. אחרי כל הריבים והשנאה שהייתה בין רוז לסנדי, כעת הם יכולים לשבת יחד ולצחוק על כל החוויות שהם עברו. אין תחליף לשיחה עם אדם שבאמת מכירים.

בתו של נורמן, פיבי, שעברה גמילה מסמים, ועוד יותר בנה של פיבי, רובי, ששייך לכת הסיינטולוגיה (שתפקידו בסדרה היא לייצג את הגיחוך והאבסורד של הכת המשונה הזו), מקבלים גם הם יותר זמן מסך. בעוד רוב הדמויות הן דמויות דרמה-קומית אנושיים ומרגשים, פיסי ורובי הם קומדיה נטו, ובכל פעם שהם מופיעים הם מוסיפים הרבה קלילות וחיוך לסדרה.

קבוצת התלמידים בסטודיו למשחק של סנדי, דווקא פחות בלטו בעונה זו ומכיוון שהם היו החלק שפחות אהבתי גם בעונות הקודמות, אני לגמרי בסדר עם זה.

דמות משנית נוספת, שמגיעה להופעת אורח קצרה היא אמו של מרטין, שמוכיחה שליחסים בעיתיים בין אימא לבנה אין תאריך תפוגה.

מורגן פרימן מגיע אף הוא להופעת אורח קצרה בדמות עצמו. דמותו של פרימן מציגה צד מגוחך נוסף של הוליווד של השנים האחרונות וזה כל עניין המגדרים החדשים, הלא-בינאריים למיניהם, ושלל ההגדרות השונות שמזמן יצאו מכל פרופורציה.

אי אפשר לסיים את החלק של שחקני המשנה בלי להזכיר את אלכס (ראמון הילאריו) הלוא הוא, המלצר המבוגר בעולם. אלכס הופיע בכל העונות והוא מלצר במסעדה הקבועה בה סנדי ונורמן היו נפגשים. הוא בקושי זז והידיים שלו רועדות בטירוף, נורמן היה צוחק עליו, אבל תמיד משאיר לו טיפ. אלכס כמעט שלא אמר כלום במשך השניות הבודדות שהוא הופיע על המסך במהלך הסדרה הזו, ואני חושב שאין אחד שלא יזכור את הדמות שלו. לחלוטין הוכחה של המשפט של “אין תפקידים קטנים”.

זקנה, בתי חולים ומוות בצל ההומור

עם כל הכבוד למשחק, סרטים והוליווד, כל הקסם של הסדרה הזו נעוץ בהתמודדות עם התבגרות וזקנה. כל החיים מתחלקים לתקופות, יש את תקופת התיכון ואז החיפוש העצמי, פתאום כולם מתחתנים, ואז כולם הופכים למשפחות ולא הרבה מדברים על מה שקורה אחר כך, השלב שבו לכולם יש חברים בבתי חולים, כולם מזדקנים ובשלב מסוים גם מתים.

“שיטת קומינסקי” מדלגת מבית חולים ללוויות כבר מהפרקים הראשונים שלה. עם כמה שזה נשמע מדכא ונורא, כשהכול נעשה עם הומור וציניות, באיזשהו מקום יש משהו מעודד בזה. הרי אין באמת מה לעשות, זה חלק מהחיים ותמיד חשבתי שהומור זו דרך ההתמודדות הטובה ביותר.

לא פעם סיפרתי בסקירות שלי על כך שיש לי נקודה רגישה לסרטים וסדרות של זקנים. יש כמה דברים שמושכים אותי בזה, אחרי שמסיימים את מרוץ החיים המלחיץ (הקריירה וגידול הילדים), נראה שמקבלים פרופורציות אחרות ורואים את הכול אחרת והדבר השני הוא שאם לא מאבדים את ההומור, אז החיים יכולים להיראות מצחיקים ומאושרים למרות הכול. אז זה כמובן קורה בעיקר בסרטים והחיים האמתיים מעט קשים יותר, אבל זהו אחד התפקידים של הקולנוע, לתת לנו תקווה, וזה בדיוק מה שקורה בצורה מקסימה ב”שיטת קומינסקי”.

סיכום

בעונה השלישית והאחרונה של “שיטת קומינסקי”, אנחנו נשארים ללא דמותו של נורמן, וסנדי – מייקל דאגלס לוקח על עצמו את ההובלה הבלעדית של העונה. תצוגת המשחק של דאגלס היא מופלאה, כנה, פשוטה ומרגשת. אני חושב שזהו סיום מעולה, על גבול ה”ללא רבב” לאחת הסדרות הקומיות הטובות בנטפליקס.

יכול להיות שיהיו רגעים בעונה זו שתחשבו שהם קיטשיים מידי, אבל אותי הם הצליחו לרגש. הרעיון של “אף פעם לא מאוחר לחלום” ו”לא משנה מה קרה, תמיד אפשר לצחוק על זה אחר כך” הם רעיונות מקסימים, שמועברים בצורה רגישה ואנושית במהלך הסדרה.
הציון שלי: 9/10