AVReviews

בשכיר החרב האחרון, נטפליקס מחזירים למסך את אחד מכוכבי האקשן האייקונים ביותר של שנות ה-90, מר ז׳אן קלוד ואן דם. הסרט הוא קומדיית פעולה צרפתית, והשאלה שנשאלת היא האם עדיין יש לו את זה?

תקציר העלילה – שכיר החרב האחרון

רישאר ברומר (ואן דם), המכונה ״הערפל״, היה סוכן חשאי וחייל על בשירות צרפת. לאחר מבצע כושל, רישאר יורד למחתרת, הוא מבטיח למדינה לא לחשוף את הסודות שלה בתמורה לקצבה לכל החיים לבנו.

20 שנה לאחר מכן, כשפקיד ממשלתי לא יוצלח, מחליט לבטל את הקצבה מבלי להבין את משמעותה, ארשיבלד (בנו של רישאר) הופך מידית למטרה. לרישאר אין ברירה, אלא לחזור לצרפת ולהציל את בנו. בדרך הוא יתמודד עם צמד רוצחים מיומנים, סוכני ממשל מושחתים, בן של שליט של מדינה מומצאת כלשהי, שבטוח שהוא טוני מונטנה מ״פני צלקת״, ולבסוף עם בנו, שאינו דומה לו בכלום ומרגיש שאביו נטש אותו.

הסגנון

כפי שציינתי מדובר בקומדיית פעולה, זהו סרט שבאמת לא לוקח את עצמו ברצינות לשנייה והזכיר לי את הקומדיות הצרפתיות הקלאסיות נוסח ״פנטומס״ עם לואי דה-פינס. כך שמלבד הנוסטלגיה לז׳אן קלוד ואן דם, יש כאן גם לא מעט נוסטלגיה לסגנון הקומי הצרפתי הזה.

רוב הדמויות הן קריקטורות מוגזמות, ועדיין איכשהו החן הצרפתי מצליח לגרום גם לסרט כזה להרגיש פחות טיפשי. אם אני מנסה לדמיין לאיזה רמה הסרט הזה היה יורד, אם הוא היה סרט הוליוודי, אני מתכסה זיעה קרה.

ז׳אן קלוד ואן דם בשבילי

בסוף שנות השמונים ולאורך כל שנות ה-90, ואן דם היה כוכב אקשן ושיחק בתפקיד הראשי בסרטים רבים וזכורים, כגון ״ספורט הדמים״, ״דאבל אימפקט״, ״לב הארי״, ״חייל אונברסלי״ ועוד סרטים רבים. אלה סרטי אקשן כל כך אופייניים לאותה התקופה, והם שונים מאוד מהסגנון העכשוי. עבורי, עם כל הנוסטלגיה, רובם לא ממש שרדו את מבחן הזמן. אחד הסרטים היותר חביבים עלי בכיכובו של ואן דם הוא ״מטרה קשוחה״ ואפילו צפיתי בו שוב לא מזמן בנטפליקס.

ואן דם שייך לדור שחקני אקשן, שכנראה לא ממש נכחו בשיעורי משחק, והבעת הפנים הקפואה שלו היא סימן היכר של רוב מוחלט של הדמויות אותן הוא מגלם.

אז מה חשבתי על תצוגת המשחק שלו ב״שכיר החרב האחרון״? בואו נאמר שהוא לא אל פאצ׳ינו, ומבחינת המראה הנוכחי שלו, לא ברור לי מה הוא עשה לפנים שלו, אבל הוא דומה לסטאלון. אני לא מומחה לעניין ואולי אני טועה, אבל כמות הפלסטיקה והבוטוקס, שהשחקנים האלה משתמשים בהם, הופכת אותם לפשוט ״לא אנושיים״ בעיניי. כאילו לא כל השרירים בפנים שלהם מגיבים בכלל.

אז תצוגת המשחק של ואן דם כאן בוודאות לא תזכה אותו באוסקר, ועדיין היה נחמד לראות אותו שוב על המסך. בחלק של האקשן וקרבות המגע, גם בגיל 60 נראה שעדיין יש לו את זה. כפי שאמרתי, הסרט ממש לא לוקח את עצמו ברצינות והוא כולל שלל מחוות לדמויות העבר שלו, כמו השפגטים המפורסמים שלו, או פוסטר לאחד מסרטיו, שהוא מצביע אליו ואומר לבן שלו ״זה גבר אמיתי״.

הקומדיה

יש הרבה אלמנטים קומיים בסרט, את כתיבת הדמויות ההזויות והמופרכות כבר הזכרתי: למשל שני בכירי צבא, אחד היה המפקד של רישאר ורואה בו דמות אלוהית, ״הוא הציל את חיי כשהוא עשה בי ניתוח לב פתוח בעזרת במבוק״, בעוד השני רואה בו אויב מושבע, ״הוא דפק את אישתי״, מניסבות אישיות כפי שאתם רואים.

הצוות שרישאר אוסף בשביל לנקות את שמו של בנו ולהציל את צרפת כולה, מורכב מבנו הפחדן וחסר הביטחון, חברו הטוב של בנו, מומו, חובב העישון, שתמיד נמצא ב״צ׳יל״, דלילה, אחותו של מומו, קשוחה אמיתית, שלומדת פסיכולוגיה ומממנת את הלימודים באמצעות סחר בסמים, ולסיום, אלכסנדר, פקיד הממשל הלא יוצלח, שהוא דור שלישי לאנשים, שהממשל בחר בהפ להיות ״שעירים לעזעזל״, והוא למעשה התחיל את כל הבלגן על ידי הסרת החסינות של ארישבלד.

יסוד קומי נוסף, שגם הוא מתחבר מאוד למסורת סרטי ״פנטומס״, הוא התחפושות המופרכות והדיי גרועות של רישאר. הוא מתחפש למלצר, מציל, מוכר גלידה ומה לא.

• 

• 

• 

• 

הקצב המהיר, הסיטואציות ההזויות, והאינטרקציות בין הדמויות, משלימות את היסודות הקומיים של הסרט.

האקשן

אמרנו קומדיית פעולה, אז אחרי הקומדיה מגיע האקשן. האקשן בסרט ברובו מבוסס על קטעי אומניות לחימה. אין פה משהו מקורי במיוחד, אבל באופן כללי הרמה דיי גבוהה. רישאר לא מאמין בלהרוג ולכן לא פעם הסצנות כוללות אותו מפיל את היריבים, רק בכדי שהם יקומו שוב ושוב מספר פעמים. מלבד קרבות המגע, יש גם מעט מרוצי מכוניות, כשגם כאן יש שילוב קומי על ידי שימוש במכונית סוזוקי קטנטנה, מעניין אם זו הופעת בכורה של המותג בסרטים.

האב האבוד והבן

כמובן שמרכז הסרט הוא ביחסים בין רישאר לארישבלד. רישאר לא באמת יודע איך להיות אבא, הוא היה סוכן חשאי, שהפך לשכיר חרב, ולא באמת מכיר חיים אחרים. ארישבלד גדל עם פרנן, הזקן החביב, שהיה שותף לסודו של רישאר, וארשיבלד רואה בו את אביו האמיתי. כלומר, הסוגייה המוכרת של ״מי הוא האבא האמיתי? זה שהשקיע וגידל או זה שהוא פשוט הביולוגי?״.

פרנן רצה חיים אחרים לארשיבלד ולכן הוא גדל בשכונה בטוחה ופרנן היה מרוצה כל עוד ארשיבלד למד משהו, מה שגרם לחיי בטלה עם מעט מאוד כיוון ותוכן. 

ארישבלד בטוח שאביו זנח אותו. פרנן סיפר לו תמיד שרישאר הוא גיבור, אבל מבחינת ארישבלד אביו פשוט לא היה שם. כשרישאר מחלץ את ארישבלד בפעם הראשונה, הוא רוצה שהוא יתמקד בניסיון לשרוד ולכן אינו מגלה לו שהוא אביו. האמת יוצאת לאור במקרה ומכניסה את שניהם לסיטואציה לא נעימה. בדרך קומית, ולא עמוקה במיוחד, הסרט מעלה גם את השאלה של מה קודם למה, טובת המדינה או המשפחה? התלבטות שאני מניח שאנשים בתפקדים דומים מתמודדים איתה. 

פערי הדורות

ארישבלד מייצג את הדור הצעיר, חסר הכיוון והמוטיבציה, אולי גם דור שעסוק מידי בשאלות כמו ״איפה אבא שלי?״ במקום לנסות ולהשיג משהו בחיים. דלילה האסרטיבית, שאומנם בוחרת בדרך לא חוקית של מכירת סמים, אבל עדיין מייצגת הצד ההופכי לארישבלד. לעומתם, רישאר הוא הדור הישן, מספיק שנאמר שהוא משתמש בביפר ושולח פקסים, אבל כמובן נקודת המבט הקשוחה והמפוכחת, והפרקטיות הם המאפיינים של הדור הישן, יחד עם חוסר חיבור לרגש.

המחווה ל״פני צלקת״

כפי שציינתי אחד מהנבלים בסרט הוא מעריץ מושבע של ״פני צלקת״ עם אל פאצ׳ינו, הוא צופה בסרט כל הזמן, מצטט אותו ומנסה בכל כוחו להתנהג כמו טוני מונטנה. כל המחווה הזו לא ממש קשורה לסרט, ונראה שאחד היוצרים פשוט רצה לעשות מחווה לסרט האלמותי הזה. גם אני מאוד אוהב את הסרט ולכן זה כן הוסיף עניין וצבע מבחנתי.

סיכום

״שכיר החרב האחרון״, שמחזיר למסך את ז׳אן קלוד ואן דם, אינו סרט גדול וממש אינו מתיימר להיות כזה. מדובר בקומדיית פעולה בין דורית, שעבורי בעיקר גרמה לגעגוע לסרטי ״פנטומס״ שזכורים לי עוד מילדותי. יש לא מעט קטעים משעשעים, וגם קטעי הקרובות עשויים טוב. העלילה וכתיבת הדמויות מופרכים, אבל כוללים הרבה חן צרפתי.

לא מדובר כאן בצפיית חובה, אבל עדיין מצאתי את הסרט מהנה ומשעשע.

הציון שלי: 6.5/10