AVReviews

בסופ״ש האחרון יצא לי לצפות בבית הקולנוע באפוס החדש של כריסטופר נולאן, ״אופנהיימר״. בכתבה זו אחלוק אתכם את דעתי על הסרט.

תקציר העלילה – אופנהיימר

הסרט ״אופנהיימר״ מביא למסך הגדול את סיפורו של ״רוברט אופנהיימר״ (קיליאן מרפי), האיש בראש פרויקט מנהטן האמריקאי לבניית פצצת האטום, במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט נפתח באקספוזיציה, בה אופנהיימר לומד פיזיקה קוונטית בחו״ל ואז מביא אותה לארה״ב, אל אונברסיטאת ברקלי בתור מרצה.

החלק המרכזי בסרט דן בגיוס של אופנהיימר לפרויקט מנהטן בידי גנרל לסלי גרובס (מאט דיימון), גיוס המדענים, הקמת לוס אלמוס באמצע שום מקום עבור המחקר והניסויים בנשק ובאווירה הפוליטית של אותם הימים.

החלק השלישי והאחרון של הסרט דן בהסתבכויות המשפטיות של אופנהיימר ולואיס שטראוס (רוברט דאוני ג׳ונייור), כאשר שתי תקופות מועברות לנו במקביל. בתקופה אחת וועדה ביטחונית דנה בכשירותו של אופנהיימר לקבל חידוש לסיווג הביטחוני שלו, בעוד בתקופה מאוחרת יותר ישנו דיון פוליטי בדבר מינוי לואיס שטראוס לשר המסחר.

השורה התחתונה

״אופנהיימר״ של כריסטופר נולאן הוא יצירה קולנועית נרחבת וחשובה. זהו ללא ספק אחד האירועים הקולנועיים הגדולים שהיו לנו השנה. זהו סיפור של דמות שהובילה את אחד הפרוייקטים המשפיעים ביותר בתולדות האנושות. פרויקט עם שאלות אתיות קשות. הסרט מציג צדדים רבים של חייו של אופנהיימר, אחד הצדדים המרתקים הוא בנושא של תורות הניהול והמנהיגות. לבסוף הסרט גם מציג בפינינו, כמה מהר הגופים המדיניים והציבור שוכח את הגיבורים שלו, ושלא חשוב עד כמה יוצא דופן ההישג, תמיד יש את היום של אחרי.

״אופנהיימר״ הוא סרט ארוך שדורש לא מעט סבלנות מהצופה, בעיקר בחלק השלישי של היצירה. אם תצליחו לגייס את הסבלנות שלכם, תגלו כאן את אחת היצירות הקולנעיות המשמעותיות של השנים האחרונות.

הסיפור, הצילומים והאווירה

כפי שתיארנו בחלק תקציר העלילה, הסרט עוקב אחר סיפורו של ד״ר רוברט אופנהיימר לאורך שלוש תקופות מרכזיות. הסרט מתמקד מאוד בדמותו, למרות שלא חסר דמויות נוספות בסרט, הן כולן משניות לסיפור של אופנהיימר. הצופים זוכים להצצה לבעיות של אופנהיימר בתור סטודנט מעשי, הוא מתקשה בניסויים במעבדה במהלך הלימודים. הרבה יותר נוח לו לעסוק בתיאוריה. אנחנו עוקבים אחריו בזמן שהוא מכיר דמויות מפתח של עולם הפיזיקה ועד הדרך שלו לניהול מחלקת הפיזיקה באוניברסיטת ברקלי היוקרתית.

הסרט כולל שחזור תקופתי מרשים וקולנועי, העולם הפשוט והאפרורי של שנות ה-30 וה-40, מועבר באופן מרשים. אחד המאפיינים הוויזואליים שנעשה בהן שימוש בסרט הן ההמחשות של המחשבות של אופנהיימר, שלא פעם מתעוררות לחיים. זהו סגנון שנולאן אוהב, ומוכר לי מהסרט Interstellar שלו. לא יכולתי שלא להיזכר גם בסדרת הנטפליקס הנהדרת, ״גמביט המלכה״, שעשתה שימוש אף היא בהמחשה וויזואלית של מחשבות.

בחלק השני בסרט, המתרחש בעיירת המדבר לוס אלמוס וכולל את הניסויים הגרעניים שקבוצת המדענים של פרויקט מנהטן ביצעו, ישנה וויזואליות מהפנטת בנוסף לשימוש בפסקול דרמטי ומלא בעוצמה. יחד עם זאת, האפקט הקולי הדרמטי ביותר בסרט הוא דווקא השקט המוחלט בזמן הפיצוץ הניסיוני הגדול, שמכונה ״טריניטי״.

אחת הסצנות שמראה על רוח התקופה היא סצנה בה אופנהיימר מבקש למסור את בנו לתקופה מסויימת למשפחה של מכרים. הם מבינים את התפקיד הגדול של אופנהיימר, למרות שהם לא יודעים את הפרטים ולכן הם מסכימים. נראה שזה משהו שלא היה עובר היום בשום צורה.

דמות המנהל, היחסים בין המדע, הצבא והמדינה

חלק מעניין מאוד בדמותו של אופנהיימר איך שהיא מוצגת בחלק השני בסרט עוסק בדמות המנהל. אופנהיימר מקבל את המפתחות ללוס אלמוס, הוא מקים את הצוות, מוביל את הישיבות והפרויקט, אך את עבודת המדע נטו, הוא דווקא משאיר לאחרים. אופנהיימר הוא המנהל, או המנהיג של הפרויקט, ואספקטים רבים של עבודת המנהל זוכים להתייחסות בסרט. יש את גיוס העובדים, היכולות להסתדר עם המדענים ״הכוכבים״, הדעתניים ומלאי האגו לעיתים.

הניהול לא נגמר רק ביחסים עם צוות המדענים, אופנהיימר היה צריך גם לדאוג לזכויות אל מול הצבא. למשל הוא התעקש על כך שיתנו למדענים להביא את המשפחות שלהם וידאגו להם, כיוון שכך המוטיבציה של המדענים תשמר והיה ברור שמדובר בפרויקט ארוך טווח. הוא גם היה צריך לדאוג לסיווגים הביטחוניים עבור המדענים כאשר לחלקם, כולל לו עצמו, היו קשרים עם מפלגות שמאל וקומוניסטים.

היחס השונה לפרויקט מצד המדענים, הצבא והמדינה הוא מוטיב חוזר בסרט ונקודת עיסוק בולטת. לאחר שהפצצה מוכנה, אופנהיימר מסביר לחיילים כיצד יש לטפל בה והם בתגובה אומרים לו ״אנחנו נקח את מכאן״. החלק של המדע נגמר בפיתוח ומפה הצבא לוקח בעלות על המוצר.

פן ניהולי מעניין נוסף המוצג בסרט הוא האסיפה של המדענים בעקבות הכניעה של גרמניה הנאצית. ברגע הזה הם מרגישים שהפרויקט של פיתוח הפצצה מיותר ויש לזנוח אותו. כאן על אופנהיימר לייצג את המערכת בתור מנהל הפרויקט ולהסביר על החשיבות של להמשיך, גם אם דעתו האישית כנראה נוטה יותר לכיוון המדענים.

המצפון

הפן האתי של עבודתם של המדענים בפיתוח הפצצה זוכה להתייחסות לא מועטה בסרט. המדענים דנים לא פעם בצד המוסרי של הפצצה והקונפליקט בין ייצור נשק להשמדה המונית ומצד שני לפוטנציאל של הנשק הזה לסיים את המלחמה ולעצור את ההרג.

שאר הגופים המעורבים, כמו הצבא ובוודאי הממשל, מוצגים כגופים שפחות מתעניינים בפן האתי והמוסרי של הפרויקט.

מגיבור מלחמה למאבק האישי בעת שלום

חלק המצפון מהווה גשר לחלק השלישי והאחרון של הסרט. לאחר סיום פרויקט מנהטן, ד״ר אופנהיימר הפך לפעיל ותומך של רגולציה בינלאומית על נושא החזקת הנשק הגרעיני בידי מעצמות העולם. הוא רצה שהנשק יהווה הרתעה ויעזור בלשמור על מאזן כוחות ולמעשה בכך ימנע עימותים ומלחמות.

החלק השלישי של הסרט מוקדש ברובו המוחלט לשתי וועדות חקירה/בדיקה, אשר התרחשו בשתי תקופות זמן שונות. בוועדה אחת דנים בשאלה של האם להמשך במתן הסיווג הביטחוני לאופנהיימר, נוכח התנהלתו בזמן הפרויקט, קשריו עם הקומוניסטים וכו. בעוד הוועדה השנייה דנה באפשרות של למנות את לואיס שטראוס לשר המסחר בממשלה. לאט לאט מתברר שהיה קונפליקט ועימות בין שתי הדמויות האלה, ונראה שדווקא הרקע האישי כאן הוא זה שגרם לוועדות האלה ולתוצאות שהתקבלו בהן.

החלק השלישי של הסרט הינו שונה והייתי מגדיר אותו כאנטי קליימטי ואף מתיש. הפרק הזה מייצג כנראה את השינוי בחייו של אופנהיימר לאחר פרויקט מנהטן, מהובלה של פרויקט היסטורי ופורץ דרך להגנה מתישה ומייאשת על שמו הטוב בוועדות למיניהן, בפני אנשים שבחלקם לא ראויים ויושבים שם עם מניעים נסתרים. הפער בין שני חלקי הסרט הוא כואב כמעט ומעביר ביקורות על היחס של המדינה ומערכת הביטחון לגיבורים שלה. מערכת השיקולים של מערכות אלה מוצגת כמוטה ונוגעת בקווים אישיים, במקום להעריך ולהוקיר את פועלו של אדם שבאמת שינה את ההיסטוריה.

סיכום

״אופנהיימר״ הינו אפוס קולנועי מרשים וחשוב. יש כאן סיפור היסטורי ביוגרפי מרתק על אדם שהשיג משהו יוצא דופן. הסיפור הוא כמובן סיפורה של אומה, ולמעשה של העולם כולו, זהו סיפור שהתרחש בשולי הזוועות של המלחמה הארורה ההיא ומציג בפנינו את החזית שבסופו של דבר הייתה לה השפעה מכרעת על הסיום של המלחמה, למרות שמדובר בקבוצת מדענים בעיירה זמנית באמצע שום מקום, ולא בחיילים שנלחמו באוויר, בים וביבשה.

זהו סיפור על מנהיגות וניהול וגם על היום של אחרי, כמה מהר אנחנו שוכחים את הגיבורים שלנו ובאיזה קלות אנחנו מפנים להם את העורף.

עבורי יש כאן הישג קולנועי מבריק וחשוב, אך גם סרט כבד שדורש הרבה תשומת לב וכוחות מהצופה. כך שמצד אחד מדובר כאן ביצירה נפלאה נוספת של אחד הבימאים המבריקים של תקופתינו, אך הפעם מדובר בסרט שקשה לי לראות את עצמי מוצא הסבלנות לצפות בו שוב.
הציון שלי: 9.5/10