AVReviews

״המלכה השחורה״ הינו פרק הסיום של עונת הפתיחה של בית הדרקון. הסדרה שהחזירה אותנו אל העולם של ״משחקי הכס״. בכתבה זו נספר מה חשבנו על בית הדרקון פרק 10 וכיצד אנו מסכמים את העונה כולה.

האירועים המרכזיים – בית הדרקון פרק 10

בסיום הפרק הקודם, איאגון הומלך בפני כל תושבי מעלה המלך. בזמן שכולם עסוקים בטקס ההכתרה, רייניז, חומקת אל הדרקון שלה ופורצת אל הטקס כשהיא רכובה אליו. באותו הרגע יש בידיה את הכח לסיים את כהונתו של איאגון בטרם החלה, אך היא בוחרת במקום זאת להסתובב ולברוח.

ראינירה מקבלת עדכון

ראינירה ודיימון נמצאים בדרגונסטון, כשרייניז מגיעה ומעדכנת אותם תחילה על כך, שהמלך וייסריז, אביה של ראינירה, מת ולאחר מכן על כך שאיאגון הוכתר בפני כל תושבי מעלה המלך. ראינירה נמצאת בהריון והידיעות האלה גורמות לה לצירים מוקדמים. היא מתחילה ללדת ובסצנה גראפית במיוחד, היא יולדת בכוחות עצמה, ללא עזרה תינוק מת, עוד בטרם שראשו נסגר.

מיד לאחר הלידה, ראינירה מתפנה להחליט מה עושים עם החדשות. קבוצת התומכים שלה מתאספת סביבה ומצטרף לחגיגה גם אריק קרגיל, שעזר לרייניז להימלט. אריק נשבע אמונים לראינירה ומגיש לה את הכתר של אביה. דיימון מניח את הכתר על ראשה של ראינירה, וכל הנוכחים, מלבד רייניז, משתחווים. הסצנה הזו מלווה במוזיקה יפיפה ומרגשת וצילום עוצמתי, קשה שלא להרגיש צמרמורת של התרגשות.

ספירת הקולות – אירגון הבריתות

ראינירה, דיימון וצוות היועצים מתכנסים בחדר המלחמה של דרגונסטון, שם נמצא אחד האביזירים היפים ביותר שראיתי בעולם של ״משחקי הכס״. מדובר בשולחן מברזל, שמהווה מפה של העולם. מתחת לשולחן מדליקים נרות, ואז בוקע אור חם של אש מתחת למפה. היועצים מתחילים להציב דמויות על המפה להראות מי נאמן לראינירה ומי נאמן לאיאגון.

דיימון והיועצים מעודדים את ראינירה לצאת לקרב, ואם אין מספיק תומכים אז להשתמש בדרקונים. ראינירה אומרת שאביה לא רצה שהיא תדרדר את הממלכה למלחמה, בנוסף היא אומרת שאם מערבים דרקונים, אז הכל נשרף והיא לא רוצה לשלוט על ממלכה של אפר. האיפוק שראינירה מפגינה לא נעלם מעיניה של רייניז.

יד המלך, אוטו הייטאוור מגיע לדרגונסטון מלווה באבירים, שם פוגש אותו דיימון על גשר הכניסה לטירה. זהו שיחזור של הסצנה מפרק 2: ״הנסיך הסורר״. אז אוטו הגיע לדרוש מדיימון שיחזיר את ביצת הדרקון שהוא לקח. ממש כמו באותה סצנה, ראינירה מגיעה על הדרקון שלה. אוטו מציג בפניה את ההצעה של איאגון, היא תכיר בשילטונו, בתמורה היא ובניה יקבלו אדמות, שליטה בדריפטמארק וילדיה מדיימון יקבלו תפקיד במעלה המלך. דיימון רואה בכך עלבון ורוצה להרוג את אוטו, אך ראינירה שוב מגלה איפוק. אומנם היא תולשת את סמל ״יד המלך״ מאוטו וקוראת לו בוגד, אך היא אוסרת על דיימון להרוג אותו. אוטו מגיש לה דף מספר, שהיא ואליסנט היו קוראות בו כשהיו ילדות, כסימן לאהבה ופיוס מצד המלכה אליסנט. ראינירה אומרת שהיא תמסור לאוטו את התשובה בהקדם ומשחררת אותו לדרכו.

סיום עם טעם של עוד – כולל ספויילר מסיום הפרק

הלורד קורליס ואלריון, שכולם כבר נלחמו על הירושה שלו, מתאושש מפצעיו. הוא מתנצל בפני אישתו, רייניז, על כך שהשאיפות שלו גרמו למשפחתם לשלם מחיר כה כבד. הוא אומר לה שהם לא יקחו חלק במאבק המלוכה. רייניז התרשמה מאוד מרמת האיפוק והבגרות שראינירה הפגינה ואומרת לקורליס, שילדיו של בנם וראינירה, יהיו בסכנה ולכן היא מבקשת שהם יתמכו בה.

לורד קוליס מגיע לחדר המלחמה ומודיע לראינירה, שהצי שלו יעמוד לרשותה, בנוסף הוא מציין שהם יכולים להטיל מצור ימי על מעלה המלך, ואולי בכך לנצח את המלחמה ללא קרב.

ראינירה רוצה לשלוח הודעות למשפחות שנשבעו לה אמונים, ביניהם שתי המשפחות המפורסמות, באראתיאון וסטארק. בניה של ראינירה מציעים שהם יעבירו את ההודעות כשהם רכובים על דרקונים, במקום לשלוח עורבים. זה יהיה גם מהיר יותר וגם משכנע יותר. ראינירה שמחה לראות את התמיכה והרצון לעזור של ילדיה ולכן היא מסכימה. ג’ייסריז נשלח אל בורוס באראתיאון, אך כשהוא מגיע לשם, הוא מבין שהנסיך אאימונד הקדים אותו והבטיח ברית נישואים למשפחת באראתיאון, בעוד לג’ייסריז אין שום דבר לתת בתמורה, אלא הוא רק הגיע להזכיר לבורוס את השבועה של משפחתו. בורוס מסרב לתמוך בראינירה ואאימונד מנצל את ההזדמנות לפעולת נקמה הוא דורש מג’ייסריז שיחתוך לעצמו את העיין, אך ג’ייסריז מסרב ובורוס מונע מאבק בטירה שלו.

ג’ייסריז ממהר לברוח לשם על הדרקון שלו. אך במהרה אאימונד משיג אותו. אאימונד רוכב על ווייגר העצום. נראה שאאימונד רוצה קצת להפחיד ולהתעלל בג’ייסריז, אך כג’ייסריז מנסה להילחם חזרה, הדבר מרגיז את וייגר, שאינו נשמע לפקודות של אאימונד ובנשיכה אחת הורג את ג’ייסריז והדרקון שלו. אאימונד נראה המום, הוא מבין שהטעות הזו שלו יכולה לפתוח מלחמה שלמה.

בחזרה בדרגונסטון דיימון מעדכן את ראינירה על מותו של ג’ייסריז, ובסצנת הסיום של העונה היא פונה במבט קר ומלא בצער וזעם אל המצלמה.

העונה הראשונה

כך מסתיימת לה העונה הראשונה של ״בית הדרקון״. בחלק הזה של הכתבה נחווה דעה על העונה כולה. ראשית אציין שהיה כייף גדול לעקוב אחרי הסדרה מידי שבוע. נטפליקס, ולפניה ההורדות, דיי הרגילו אותנו לבינג׳ים של פרק אחר פרק, ולגמרי יש לכך יתרונות, אבל זה היה מרענן ונוסטלגי בו זמנית לצפות בפרק בשבוע ולחכות לו כל פעם.

החזרה אל משחקי הכס

אומנם העונה האחרונה של ״משחקי הכס״ הייתה מעט שנויה במחלוקת, אך קשה להתווכח על כך שהיה מדובר בסדרת פנטזיה מרשימה, פורצת דרך, עשויה ברמה הגבוהה ביותר, וכזו שהצליחה גם למיינסטרים, שאינו חובב פנטזיה, לעקוב ולהתרגש. ז׳אנר הפנטזיה, במיוחד כזה שכולל אבירים, דרקונים וקסמים, הוא כנראה הז׳אנר האהוב עלי. יחד עם זאת, מבחינת תכני טלוויזיה וקולנוע זהו ז׳אנר שידע בעיקר כישלונות, או במקרה הטוב תוכן בינוני.

זה אף פעם לא פשוט לבוא ולנסות לייצר סדרת ספינאוף, סדרת בת וסוגים של המשכונים/פריקוולים ועוד.

אז האם ״בית הדרקון״ הצליחה לשחזר את ההצלחה של ״משחקי הכס״?
אני חושב שההתחלה הייתה מעט מבולגנת, כאילו היוצרים ניסו לזרוק עלינו כל אלמנט שהלהיב את הצופים ב״משחקי הכס״, על מנת לרצות את הצופים שישארו עוד פרק. אך מהר מאוד הקצב התמתן והסדרה החלה לתפוס את המקום שלה ולתת חווייה מעניינת ושונה מעט. פרקי הסיום היו מותחים והיוו סיום נהדר לעונת הפתיחה. קשה מאוד להשתוות לעונת הפתיחה של ״משחקי הכס״, שעבורי הייתה מופתית ממש, אבל בתור סדרת פנטזיה, שעומדת בפני עצמה, עונת הפתיחה של ״בית הדרקון״ הייתה עונה מצוינת!

הפן הטכני בסדרה – צילום ופס קול

משחקי הכס הייתה סדרה יקרה במיוחד להפיק. זו אחת הסיבות למיעוט סצנות הדרקונים בה. ב״בית הדרקון״ יש הרבה יותר זמן מסך ליצורים המיתיים המופלאים האלה. מצד שני, אין הרבה קטעי קרבות המוניים, ובנוסף, מבחינת ההשקעה באיבזור ולוקיישנים, אני חושב שהייתה מעט פחות השקעה. עדיין היו לא מעט טירות יפות, כשאולי המקום המרשים ביותר הוא הגשר של דרגונסטון.

הצילום בחלק מהפרקים היה מרהיב ומאוד קולנועי, כך גם הבימוי. למרות שהיה המון תוכן שהיוצרים רצו להעביר מידי פרק, עדיין הבמאים והעורכים השונים מצאו זמן לשוטים נהדרים של אווירה.

לא מעט סצנות אייקוניות היו בעונה הזו. ההתגלות של האייל העצום בפני ראינירה בפרק השלישי. בפרק 5 היה את הכניסה של המלכה אליסנט באיחור לחתונה של ראינירה ובאמצע הנאום של המלך, כל זאת כשהיא לבושה בירוק שמסמל את ביתה. אלה היו סצנות עוצמתיות, אך שלוש הסצנות החזקות ביותר של העונה הן בשלושת פרקי הסיום. תחילה בפרק 8, כאשר וייסריז מופיע באולם המלך, על מנת לשפוט מי ירש את דרפיטמארק, ההליכה האיטית, החולנית, אך הנחושה וחסרת הרחמים העצמיים הייתה בלתי נשכחת. בפרק 9 סצנת ההכתרה של איאגון ושאגת הדרקון של רייניז. ובפרק הסיום, הסצנה בה כתר מונח סופסוף על ראשה של ראינירה, גם אם זה קורה בדרגונסטון ולא מעלה המלך הייתה מרגשת במיוחד.

השימוש בפס קול הוא עוד נקודה ראויה לציון בסדרה הזו וגם בנקודה זו הייתה עליית מדרגה בפרקי הסיום. המוזיקה שהולחנה עבור פרקים אלה היא נפלאה, אך לא פחות נפלא השימוש המדיוק בה לעורר דרמטיות ברגעי השיא וכך גם השימוש בשקט כשצריך אותו.

לא הקלו על הצופים

יוצרי הסדרה ממש לא ניסו להקל על הצופים. ריבוי דמויות מתחלפות הקשה לזכור מי זה מי. הסיפור מסופר באופן כרונולוגי אומנם, אך ישנן קפיצות לא לינאריות בזמנים בין הפרקים, מה שגם הוביל גם להחלפת שחקנים, בראשם השחקניות של אליסנט וראינירה שהוחלפו, אך גם איאגון, איאמונד וילדים נוספים.

אני לרוב מעדיף לקבל קצת יותר עזרה מצד היוצרים של הסדרה, על מנת להקל עלי לעקוב אחרי העלילה והדמויות, אך בסופו של דבר זה עבד יפה ב״בית הדרקון״. הקפיצות בזמן איפשרו לתאר אירועים משמעותיים בסיפור, תוך כדי פרקים קצביים, גם אם לעיתים זה הרגיש מעט קופצני.

דמויות המשנה כנקודת החולשה

אם יש נקודה בה ״בית הדרקון״ היו מעט חלשים בעיני, בטח בהשוואה הבלתי נמענת ל״משחקי הכס״, זה בעומק של דמויות המשנה. חייבים לזכור שיש לא מעט דמויות חשובות כמו ראינירה, דיימון, אליסנט, וייסריז, רייניז, הלורד קורליס ואלריון ואוטו הייטאוור, כך שפשוט לא נשאר המון זמן מסך לדמויות אחרות. למשל הדמויות שמרכיבות את המועצה של המלך. דמות נוספת שלא זכתה למספיק יחס לטעמי היא מיסריה, גם חלק גדול מהאבירים במשמר המלך היו משניים ולא זכו כמעט להתייחסות.

סיכום

העונה הראשונה של ״בית הדרקון״ הייתה הפתעה נעימה מאוד מבחינתי. עם כל כך הרבה כישלונות בז׳אנר הפנטזיה, היה לי קשה להאמין שאפשר לשחזר במשהו את הקסם וההצלחה של ״משחקי הכס״. העונות הבאות הן שיקבעו אם הסדרה באמת יכולה להשתייך לקטגוריה היוקרתית של ״סדרות מופת״, אך העונה הראשונה בהחלט השאירה לי טעם של עוד.
הציון שלי: 9/10