AVReviews

הפעם צפינו בסרט הדרמה הביוגרפית, ״גולדה״ בבימוי של גיא נתיב ובכיכובה של הלן מירן. הסרט עוקב אחר התנהלותה של ראש ממשלת ישראל, הגברת גולדה מאיר, במהלך מלחמת יום הכיפורים.

תקציר העלילה – גולדה

באוקטובר 1976 ראש ממשלת ישראל מקבלת דיווח מהמוסד, שאחד המרגלים שלו טוען שהמצרים מתכוננים למתקפה. לאחר שאותו מרגל העביר התרעת שווא כמה חודשים קודם לכן, גולדה מזמנת את הקבינט שלה והם מנסים להחליט האם להתכונן ולגייס חיילי מילואים. בסופו של דבר הם מחליטים על גיוס חלקי וכך הם נכנסים אל יום כיפור.

ב-6 לאוקטובר, יום הכיפורים, גולדה מתעוררת למתקפה משולבת של כוחות מצריים מכיוון חצי האי סיני וכוחות סוריים מכיוון רמת הגולן. ההחלטות שגולדה והקבינט שלה יקבלו בימים הקרובים יכריעו את המלחמה ויצילו אנשים רבים, בעוד רבים אחרים יקפחו את חייהם באחד הרגעים הכואבים בתולדות ישראל.

ההתמודדות של גולדה עם המלחמה מתרחשת במקביל למלחמה האישית והסודית שהיא מנהלת מול מחלת הסרטן.

שורה תחתונה

״גולדה״ החזיק אותי במתח לכל אורכו, זהו סרט שעשוי כהלכה, עם החלטות עריכה מודעות לעצמן, צילום מוקפד ופס קול מרשים ביותר. יש כאן הישג קולנועי ראוי להערכה של להעביר סרט מלחמה עוצמתי, כמעט מבלי להראות את המלחמה כלל. על כל אלה מתווספת תצוגת משחק שואפת לשלמות של הלן מירן בתפקיד גולדה, כך שהתוצאה הסופית היא אחד הסרטים העוצמתיים של השנה.

העריכה

הסרט נפתח מעט אחרי המלחמה, כשגולדה מתייצבת מול וועדת חקירה, הבודקת את ההחלטות שלה במהלך המלחמה. מכאן הסרט חוזר חזרה ומראה לנו את השתלשלות האירועים.

אורכו של הסרט הינו שעה וארבעים, ביחס ללא מעט ביוגרפיות הסיטוריות, מדובר כאן בסרט דיי קצר. זו בחירת עריכה מעניינת, שיש לה יתרונות וחסרונות.

הסרט מאוד אינטנסיבי, עם מעט מאוד הפסקות דרמטיות, הקצב הזה מעביר לצופה את המירוץ, את תחושת הסכנה ואת כך שחייבים להחליט החלטות, המשפיעות על עשרות אלפי חיי אדם במיידי. לאחר שההחלטות האלה מובילות לאסון, אין רגע להתאבל כי חייבים כבר לקבל את ההחלטה הבאה. בזכות העריכה הזו, ישבתי ממש על קצה הכסא שלי במתח במהלך כל הסרט, תחושת הדרמה והמתח לא מפסיקה בו לרגע.

תוצאה נוספת של העריכה הזו היא ההתמקדות הכמעט מוחלטת בסיפורה ונקודת המבט של גולדה, הסרט עוקב אחריה בבלעדיות וכמעט ואינו נותן מקום לסיפורים של הדמויות האחרות. החלטת עריכה זו מציבה את הצופה היישר בנעליה של גולדה, אנחנו נמצאים באירועים ביחד איתה, מקבלים אותם בדרך שבה היא קיבלה אותם ולא כצופים מעל, שיודעים יותר מהדמות הראשית.

אחד הביטויים החזקים ביותר לכך שהסרט מלווה באופן כמעט בלעדי את גולדה הוא במיעוט סצנות המלחמה. אני חושב שמלבד הסצנה בה משה דיין טס במסוק ורואה כיצד הסורים מפציצים את כוחותינו ברמת הגולן, לא הייתה שום וויזואליות של הקרבות. כך שזהו סרט מלחמה ללא סצנות מלחמה. במקום זאת יש לנו את הקולות, אותם גולדה שומעת בקשר, את החדשות והדיווחים, כך שאנחנו חווים את הכאב והרגש של המלחמה מבלי לראות אותה. יש כאן בחירה אמיצה של לא להפוך את הסרט לסרט מלחמה של אפקטים וסיפורי גבורה, אלא להעביר לנו את מה שגולדה חוותה ללא ״חיזוקים״ וויזואלים של הקרבות.

לבחירת העריכה הזו יש גם מעט חסרונות והן בהפשטה מסוימת של האירועים ותחושה, שלא התבצעה כאן חקירה וביקורת מעמיקה יותר על האירועים ואף על דמותה של גולדה. כשכן יש ביקורת כלשהי בסרט, כמו למשל על ההתנהלות של שרון, היא נאמרת בכמה משפטים תלושים, שלא הרגישו כאילו יש בנייה כלשהי מאחוריהם.

בין כל האווירה המלחיצה ותחושת הסכנה הקיומית הברורה ששוררת בסרט, עדיין הבימאי מצא לנכון להכניס שניות בודדות של הומור אנושי. הרגע בו שרון לאחר התלבטות עם עצמו, לוקח חתיכת עוגה לפני שהוא עוזב את ביתה של גולדה, או הרגע בו גולדה מכריחה את קיסנג׳ר לאכול בורשט לפני שהם מתחילים לדבר, מעט הקלו את האווירה.

צילום

הצילום של הסרט ממש החל מהפתיחה הינו עוצמתי ומרגש. כמו העריכה, גם באמצעות הצילום גיא עוזר לנו להרגיש בנעליה של גולדה. כשהיא נכנסת באופן סודי אל בית החולים, דרך חדר המתים (דימוי חזק בפני עצמו), על מנת לקבל את טיפולי ההקרנות שלה, המצלמה עוקבת אחריה בדרך שהצופה מרגיש שהוא הולך ביחד איתה. ישנם המון צילומי תקריב של פניה, השפתיים שלה בזמן שהיא מעשנת (ללא הפסקה) ועוד. צילומים אלה מדגישים את האופי האישי מאוד והמתמקד בדמותה של הסרט.

יש שימוש רב באמצעים וויזואלים להדגיש ולקשור בין מסרים, כמו עשן הסיגריות של גולדה, שלא פעם מרגיש כמו עשן של מלחמה. אפשר לקחת את זה גם יותר קדימה ולומר שבאחד הצילומים העשן מכסה את פניה בזמן שהיא שוכבת במיטה, ניתן לראות בכך דימוי כאילו גולדה לא ראתה מבעד לעשן.

הצילום לאורך הסרט תרם רבות לתחושת הדחיפות וליווה יד ביד את בחירת העריכה. לטעמי היו שתיים-שלוש סצנות, בהן הצילום הלך מעט רחוק מידי ועבר את הגבול מאמצעי עזר להעברה וחיזוק של מסר, לטריק צילומי מורגש מידי ומעט מלאכותי. כך הרגשתי למשל בסצנה בה גולדה צופה בצילום אווירי של הקרב, היו שם יותר מידי תנועות מצלמה וניסיון התמקדות בכל מיני מכשירי הקלטה במהלך קולות הקרב הדרמטיים. בנוסף, הסצנה בה גולדה חולמת על כך שטלפונים מצלצלים ברחבי הבית ובכל טלפון שהיא עונה, יש הקלטות של קולות החיילים מהקרב. הסצנה הזו מייצגת את הסיוטים הרבים והצלקות הנפשיות של גולדה, אך עוברי זו סצנה תיאטרלית מידי בסוג כזה של סרט והיא גם מיותרת מכיוון ששאר הסרט עושה עבודה עוצמתית מספיק בלהעביר את הכאב שלה. מלבד הסצנות הבודדות הללו, אני חושב שעבודת הצילום לאורך הסרט היא פנסטטית.

פס הקול

אני רוצה לציין לחיוב את נושא פס הקול של הסרט, יש לי תחושה שביחס לכל שאר האספקטים של הסרט הזה, נושא פס הקול עלול שלא לקבל את תשומת הלב הראויה.

מדובר כאן בפס קול מופתי ממש. פס הקול תורם רבות לדרמטיות ותחושת המתח של הסרט. השילובים של הקלטות החיילים והחדשות ברקע, שכולן בעברית, מוסיפים המון אותנטיות ותחושה של התקופה. יכול להיות שהשילוב בין העברית לכך שכל השחקנים מדברים באנגלית, היא מעט משונה, אך עבורי זה הדגיש שזהו סרט שלנו, גם אם הדמויות מדברות באנגלית. גם ברמה הטכנית שלו, פס הקול כלל בס מרשים לרגעים, אפקטים של קרב, קולות רקע וסאונד מלווה באופן מדויק את מה שאנחנו רואים על המסך.

משחק

אני יכול לנסות לנתח את המשחק של הלן מירן בתור גולדה, אבל אני מרגיש שקטונתי מלעשות כן. מבחינתי המשחק של הלן הוא שלמות. בגיל 78, הלן ממשיכה להמציא את עצמה מחדש בכל פעם, בין תפקידים דרמטיים ראשיים, לתפקידים בקומדיות פעולה (כמו סרטי RED). התחושה הזו שהיא בשליטה מוחלטת בדמותה ובמצלמה ומעבירה במדיוק את מה שהיא רוצה, פשוט נמצאת שם בכל פריים שלה על המסך.

רוב צוות השחקנים כאן מורכב משחקנים ישראלים וותיקים. אני רוצה להתייחס תחילה לשני השחקנים, ליאור אשכנזי, שמגלם את הרמטכ״ל דוד אלעזר ודביר בנדק, שמגלם את ראש אמ״ן אלי זעירא. מדובר בשני שחקנים הידועים בתפקידים הקומיים שלהם, ואני מודה שאני לרוב לא מתחבר למשחק שלהם. אם זה ההופעות שלהם בסדרות, מערכונים, או סרטים. לתחושתי ב״גולדה״ ישנה התעלות מצד שניהם. אולי זה הרוח של הלן מירן, או הנושא הלאומי שעומד כאן על הפרק, לטעמי הם עשו כאן תפקידים רציניים, שמעבירים לצופה את הלחץ והאחריות על הכפתיים של הדמויות שלהם.

השחקן ישראלי המצטיין של הסרט מבחינתי הוא רמי הויברגר, שמגלם את שר הביטחון משה דיין. הויברגר עושה עבודה עוצמתית ומרגשת בהצגת הקריסה הנפשית והתקפי החרדה של דיין.

שחקנית נוספת, שעושה כאן תפקיד מעולה היא קמי קוטין הצרפתייה, שמגלת את העוזרת האישית של גולדה, לו קדר. מידת הרגישות שלה, המסירות והאופן בו היא תמיד מחזקת את גולדה וכמובן עוזרת לה לשמור בסוד על מצבה הרפואי, מרשימים במיוחד. התפקיד הזה, שמעולם לא זוכה לאור הזרקורים, מאפשר בעצם למנהיגים להצליח וזה מועבר באופן נהדר בסרט הזה.

סצנת הסיום

לאחר שבמשך כל הסרט הייתי במתח של כמעט לעצור את הנשימה, הגיעה סצנת הסיום לצלילי Who By Fire של לאונרד כהן והרגשתי כולי צמרמורת ממש. בחירה מדויקת כל כך של שיר. בסצנת הסיום מראים מסדרון בו שוכבות גופות של ציפורים. מוטיב הציפורים הופיע כמה פעמים במהלך הסרט. אם אני מבין את המוטיב נכון, הן מייצגות את תחושת הבטן של גולדה שמשהו רע עומד לקרות, תחושה שהיא לא התעקשה עליה מספיק מול הקבינט הגברי שלה וכנראה שהתוצאה הסופית של כך הייתה לא מעט חיילים, שאולי היה ניתן למנוע את מותם.

סיכום

״גולדה״ של גיא נתיב, בכיכובה של הלן מירן, הוא סרט מלא בעוצמה ורגישות. זהו סרט שמכניס את הצופה אל נעליה של גולדה, אך על הדרך מספר את סיפורה של ישראל כולה. השילוב בין הצבא והפוליטיקה, הנקודות החזקות שלנו וגם החולשות. המלחמות, הסבל והכאב, לצד האחדות וההבנה שעלינו להילחם על פיסת הארץ הזו בזמן שאנחנו מעטים מול רבים, כל אלה זוכים לביטוי בסרט.

״גולדה״ החזיק אותי במתח לכל אורכו, זהו סרט שעשוי כהלכה, עם החלטות עריכה מודעות לעצמן, צילום מוקפד ופס קול מרשים ביותר. כל אלה מלווים תצוגת משחק שואפת לשלמות של הלן מירן בתפקיד גולדה. כך שבשורה התחתונה, ״גולדה״ הוא אחד הסרטים העוצמתיים ביותר של השנה.
הציון שלי: 9/10