AVReviews

״הדו-קרב האחרון״ הוא אפוס דרמה תקופתי של הבמאי רידלי סקוט, בכיכובם של מאט דיימון, אדם דרייבר וג׳ודי קומר. הסרט מביא את הסיפור מאחורי הדו-קרב האחרון, שנערך בצרפת על פי חוק.
הסרט יצא בשנת 2021 וזמין כעת לצפייה בשירות דיסני פלוס.

תקציר העלילה – הדו-קרב האחרון

הסרט נפתח בשני אבירים שנלחמים זה בזה בדו-קרב, ואז אנחנו חוזרים בזמן על מנת להבין את האירועים שהובילו לדו-קרב.

הסרט מספר את סיפורם של האביר ז׳אן דה-קרוז׳ (מאט דיימון) וז׳אק לה-גריס (אדם דרייבר), אלה הם למעשה שני הנלחמים בדו-קרב. הם היו חברים ונלחמו יחד להגן על אדמת צרפת, אך עם הזמן הם הלכו והתרחקו. דה-קרוז׳ הוא בריון חסר השכלה, שכל החיים הרגיש שהוא נועד לגדולות אך משהו מונע זאת ממנו. לעומתו לה-גריס היה מלומד וחכם, הוא התחבר עם הרוזן פייר ד׳אלנסון (בן אפלק) והפך לחברו הקרוב. לאט לאט לה-גריס הפך להיות האחראי על הכספים וגביית המיסים של הרוזן פייר ובכך הגיע למעמד גבוה, והיה צריך לגבות מיסים גם מדה-קרוז׳. בזמן הזה דה-קרוז׳ המשיך להילחם במלחמות השונות עבור צרפת, כיוון שלא ידע לעשות דבר מלבד זאת.

דה-קרוז׳ קינא בלה-גריס והרגיש שהוא תמיד עוקף אותו, עד לרמה שהם הפסיקו לדבר אחד עם השני. בנתיים דה-קרוז׳ נישא למרגריט, היפה והמלומדת (ג׳ודי קומר). לאחר שנים דה-קרוז׳ ולה-גריס נפגשים במסיבה חברתית ולה-גריס, רודף הנשים, מתאהב במרגריט. באחד המסעות מחוץ לעיר של דה-קרוז׳, לה-גריס מסתנן בתחבולה לביתו ואונס את מרגריט, הוא בטוח לחלוטין שהיא רוצה אותו גם ולאחר המעשה הוא אומר לה ״שהיא לא צריכה להרגיש אשמה על כך שהם לא יכלו להתאפק, זה היה חזק משניהם״.

כשדה-קרוז׳ חוזר לביתו, מרגריט מספרת לו את מה שקרה ושניהם מחליטים לתבוע את לה-גריס. לאחר שבית המשפט של המלך אינו מצליח להגיע להכרעה, דה-קרוז׳ קורא לזכות הדו-קרב. ואלה הם האירועים שמובילים לדו-הקרב, שאנו רואים בתחילת הסרט.

השורה התחתונה

״הדו-קרב האחרון״ הוא אפוס תקופתי נרחב מאת רידלי סקוט. הוא מצולם וערוך באופן נהדר, שגורם לצופה לחשוב לא מעט על מושג האמת הסוביקטיבית. בניגוד לרוב הסרטים בהם הצופים מקבלים נקודת מבט אוביקטיבית על המתרחש, כאן הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט שונות, והצופה רואה את הדברים מבעד לעיניהם של הדמויות המרכזיות.

במרכז הסרט עומדת סוגיית מעמד האישה בימי הביניים בצרפת, המאבק העיקש של מרגריט האמיצה על הזכות לא להיאנס, שהיה לחלוטין לא מובן מאליו באותם הימים. זהו סרט לא קל לצפייה ויש לו גם שתי נקודות חולשה עיקריות, האורך שלו והעריכה המעט קופצנית בהתחלה, עד אשר מבינים את הקונספט. בסופו של דבר, זהו סרט מרתק שעשיו ברמה גבוהה.

העריכה ושלושת החלקים

״הדו-קרב האחרון״ הוא סרט באורך של שעתיים וחצי והוא מחולק לשלושה חלקים, כאשר בכל חלק דמות אחרת מספרת את אשר אירע מנקודת מבטה. החלק הראשון מסופר מנקודת המבט של דה-קרוז׳, החלק השני מנקודת המבט של לה-גריס ואילו החלק השלישי מסופר מנקודת מבטה של מרגריט.

בחלק הראשון הרגשתי שהעריכה מעט קופצנית עם הרבה דילוגים מנקודה לנקודה, אך מכיוון שבהמשך שוב חוזרים אל חלק מהאירועים, זה מסתדר והופך להגיוני.

אני חושב שהדרך בה הסרט בנוי, זו עבודת קולנוע מרשימה ביותר, שניתן ללמוד ממנה המון על אופי אנושי, נקודת מבט ואמת סוביקטיבית. אנחנו למעשה רואים את אותם האירועים ויחד עם זאת, ישנם שינויים, לעיתים הם קטנים ולעיתים הם משמעותים ביותר. אנחנו רגילים בתור צופים לראות את מה שהתרחש ״באמת״, אבל כאן אנחנו בעצם מסתכלים על אירועים, אומנם מהצד, אך דרך העיניים של דמות אחרת בכל חלק.

נקודת מבט גברית

שני הגברים, דה-קרוז׳ ולה-גריס, ללא ספק אוהבים את עצמם, הסיפור מנקודת מבטם תמיד מציג את עצמם באור חיובי יותר. דה-קרוז׳ הרגיש נרדף כל חייו ובשלב מסוים פיתח אובססיה על כך שלה-גריס הוא האשם בכל הכישלונות שלו, חוסר ההצלחה להשיג אדמה ותואר מכובד וכמובן שבסופו של דבר גם האונס של אישתו.

לעומת זאת, מנקודת מבטו של לה-גריס, הוא ריחם על דה-קרוז׳ ופעם אחר פעם ניסה לעזור לו מול הרוזן, גם כשדה-קרוז׳ התנהג בצורה חסרת כבוד, והפגין הרבה טיפשות מול הרוזן.

נקודת המבט הנשית

כשאנחנו מגיעים לחלק השלישי ולנקודת המבט של מרגריט, קל לראות את הפער בין ההשקפות. ההתנהגות של דה-קרוז׳ כלפיה נראיתה סובלנית כביכול, כדה-קרוז׳ סיפר את הסיפור, אך כשאנחנו רואים את הצד שלה, נראה שהוא גס-רוח, וחסר כבוד כלפיה.

הנקודה בה הפער הוא הגדול ביותר היא באופן לא מפתיע סצנת האונס. מנקודת מבטו של לה-גריס, ההתנגדות של מרגריט הייתה רפה, והוא פירש זאת ״כמשחק״. לעומת זאת, כשאנחנו רואים את הסצינה מנקודת מבטה של מרגריט, הסצנה ארוכה יותר, רואים בבירור עד כמה היא התנגדה, צעקה ובכתה. סצנת האונס היא קשה מאוד לצפייה והיא רק הופכת להיות עוד יותר קשה, כשמבינים את ההבדלים בהשוואה לאיך שזה נראה מנקודת המבט של לה-גריס.

מפה זה רק הולך ומסתבך, מרגריט צריכה לגרום לכל העולם להאמין לה, כולל בעלה והחברה הכי טובה שלה, שניתקה איתה את הקשר. בהמשך היא צריכה לשכנע את הכמרים, שהאמינו באותה תקופה שבשביל להיכנס להריון, האישה צריכה לחוות עונג, ומכיוון שמרגריט הרתה, אז היא חוותה עונג ולכן לא נאנסה. האבסורד הזה של גברים ששופטים את גוף האישה והרגשות שלה היה כמובן משהו שנמשך במשך ההיסטוריה כולה. החקירה שמרגריט עוברת, גורמת לחקירות שנשים רבות עברו בשנות ה-80 וה-90 להיראות כמו קלי קלות בהשוואה.

סצנה מעניינת נוספת היא כאשר אימו של דה-קרוז׳ מספרת למרגריט שגם היא נאנסה בעבר, אבל זה היה חלק מהחיים ונשים בתקופתה לא התלוננו. מרגריט מוצגת כאשה אמיצה ביותר, שהולכת נגד המוסכמות ולא מוכנה לוותר על האמת.

סיכום

״הדו-קרב האחרון״ זהו אפוס נרחב, שעשוי ביד אומן, ומדבר על נושאים חשובים כמו מעמד האישה וזכויותיה. העריכה, שמראה שלוש נקודת מבט על אותם האירועים, מתמודדת בצורה מרתקת עם מושג האמת. למרות שאנחנו כביכול מסתכלים על האירועים מבחוץ, אנחנו בעצם מקבלים את הסיפור בכל פעם מנקודת מבט של דמות מסוימת ולכן אנו נחשפים לאמת סוביקטיבית.

יחד עם זאת יש גם נקודות חולשה לסרט, הוא ארוך, אנחנו חווים את אותם האירועים פעם אחר פעם, כך שיש מעט רפטטיביות וההתחלה שלו מעט מבלבלת וקופצנית.

עדיין אני חושב שמודבר בדרמה תקופתית איכותית ועוצמתית, שעשויה כהלכה.
הציון שלי: 8.5/10