AVReviews

״משחק הדיונון״ הינה סדרת מתח פסיכולוגית קוריאנית, שהפכה לאחרונה לסדרה הפופולרית והמדוברת ביותר ברחבי נטפליקס. אני חשבתי תחילה לוותר עליה, בשל הדמיון הרב ל״בורדרלנד״, אך לבסוף הסקרנות גברה עלי ולכן, אומנם באיחור קל, בכתבה זו אביא לכם את דעתי המלאה על הסדרה.
אשתדל להמעיט בספויילרים ככל הניתן.

אז האם אכן מדובר כאן באחת הסדרות הטובות ביותר בנטפליקס?

תקציר העלילה – משחק הדיונון

קבוצה של 456 אנשים משתכנעת להגיע לתחרות כלשהי מתוך הבטחה לפרס כספי עצום. המשותף לכל האנשים הוא שהם שקועים בחובות, הם נואשים, לחלקם סכנה ממשית על חייהם מרחפת מעל ראשם. האנשים מגיעים מסיפורי רקע שונים, אך הרוב המוחלט הם אנשים קשי יום.

הם נלקחים לאי בודד כאשר הם מורדמים כל הדרך ושם מתברר להם שהם הולכים לשחק בסדרה של שישה משחקים ומי שישרוד את כל השישה יתחלק בפרס הכספי. מבלי לדעת דבר על המשחקים, הסיכויים והסיכונים האנשים מסכימים לשלושת חוקי התחרות:

1-אסור לשחקן להפסיק לשחק
2-שחקן שמסרב לשחק יפסל
3-ניתן לסיים את המשחקים בהסכמה הרוב

לפני המשחק הראשון, ניתנת הזדמנות אחרונה לאנשים לעזוב מרצונם החופשי, אך כולם מחליטים להישאר. המשחק הראושן הוא דג מלוח, ומהר מאוד מתברר החלק הקטלני של המשחקים, כל שחקן שנפסל נורה למוות.

שוטר שמחפש את אחיו שנעלם, מגלה קשר בין היעלמות אחיו למשחקים ולכן הוא מסתנן פנימה בתור אחד העובדים (שלובשים מסיכות כל הזמן) ומנסה לחקור את העניין.

השחקנים ששרדו את המשחק הראשון, חוזרים המומים לחדר המנוחה כשהבחירה שעומדת בפניהם כעת היא קשה בהרבה כשהם מבינים שחייהם מונחים על הכף.

האם הם יבחרו להמשיך במשחק הקטלני או ישובו על חייהם שם הם נרדפים בידי נושים מסוגים שונים?

דעה כללית – מהו ״משחק הדיונון״?

״משחק הדיונון״ היא סדרה בת 9 פרקים, מלבד פרק 8 שהוא קצר יותר, שאר הפרקים הם בין 50 דקות לשעה. כך שזו סדרה עם פרקים בהחלט ארוכים. עבורי מדובר בצפייה מרתקת וסדרה, שקשה להוריד את העיניים ממנה. למרות האורך של הפרקים, העריכה מצוינת ולרגע אין תחושה של קטעים מתים. העריכה מתבססת על הדמויות מספר דמויות ראשיות מרתקות ובמקביל מתקדם סיפור החקירה של השוטר שהסתנן פנימה לחקור את היעלמות אחיו.

כך שאנחנו מקבלים גם את עולמם של השחקנים וגם את מאחורי הקלעים. זאת בניגוד לסדרות אחרות מהסגנון הזה, בהם כל מאחורי הקלעים נשאר נסתר ובמקרה הטוב לפני הסוף זורקים לנו איזה עצם או הסבר מצוץ מהאצבע.

מלבד המתח התמידי, תחושת האימה, והסקרנות לגבי מי ישרוד ומה יהיה המשחק הבא, העניין האמיתי בסדרה הוא ברעיונות הפילוסופיים-פסיכולוגיים המועברים בה.

לפני שנעבור לחלקים הבאים, יש לי הערה אחת בנוגע לאיכות המשחק בסדרה. סגנון המשחק כאן שונה מאוד מהמשחק המערבי. השחקנים לא פעם, תיאטרליים מאוד, זה מתבטא בהבעות הפנים ובצעקות. לוקח קצת זמן להתרגל לזה, בפרק הראשון הדמות הראשית, גי-הון, משחק קצת כמו בהצגת תיאטרון לילדים, הוא קופצני, מתרגש, מתנהג כמו בן נוער, למרות שיש לו בת בגיל 10 כבר. אם זה משהו שמפריע לכם, אני ממליץ לא לוותר ולהמשיך הלאה, הסדרה הזו בהחלט שווה את זה.

שאלה מעניינת היא מהיכן סגנון המשחק הזה נובע, האם זה התרבות הקוריאנית? או סגנון המשחק המקובל שם? על זה אין לי תשובות, אך זו תהייה מעניינת.

הדמויות הראשיות

אומנם מהרגע הראשון ברור שגי-הון הוא הדמות הראשית בסדרה, חלוקת זמן המסך ורמת העניין של הסדרה נובעת מריבוי יחסי של דמויות מפתח.

גי-הון – שחקן מספר 456

אז את גי-הון כבר תיארתי מעט, גרוש שחיי עם אמו, שבקושי מצליחה להתפרנס. גי-הון גונב מאמו כספים, מבזבז אותם בהימורים על מירוצי סוסים, מסובך מעל הראש בחובות למלווים מהשוק האפור, ואפילו לא זוכר את היום הולדת של בתו. הוא רחוק מלהיות דמות חיובית. בעבר הוא עבד במפעל כלי רכב שפשט רגל ומשם התחילה ההתדרדרות שלו.

עם כל השליליות הזו, ברגע שמתחילים המשחקים, גי-הון מתגלה כדמות האנושית, המצפונית והרגישה ביותר מה שהופך אותו לחביב הצופים. לא פשוט לעכל את רמת הקוטביות של הדמות הזו, הוא באמת עשה דברים נוראים בחיים הרגילים. גם המשחק של השחקן Lee Jung-jae, שמגלם את גי-הון הוא קוטבי מאוד, בין פרחח חסר אחריות לאדם רגיש, ממש רואים את ההבדל בהבעות הפנים שלו.

סאנג-וו – שחקן מספר 218

סאנג-וו הוא חבר ילדות של גי-הון, הוא גדל יחד איתו בשכונת העוני והפך לגאווה של השכונה כאשר סיים בהצטיינות תואר בכלכלה באונברסיטאת סיאול. בהמשך הוא עבר לארה״ב שם הוא הסתבך בחובות בגלל שימוש בכספי לקוחותיו להשקעה פרטית שלא הצליחה.
אימו היא מוכרת דגים בשוק המקומי והיא מאוד גאה בו, מבלי לדעת שהבית והחנות שלה משועבדים כנגד החובות של בנה.

סאנג-וו הוא כנראה הדמות המלומדת היחידה במשחק, והוא בא להראות שגם בקרב המלומדים יש אנשים שרדיפת הבצע מכניעה אותם וגם הם נקלעים לחובות שמסכנים את חייהם. לסאנג-וו היה את האפשרות לחיות חיי נוחות, היו לו את כל הכלים, אך בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו באותו המקום כמו גי-הון ה״מפסידן״.

סאי-בייוק – שחקנית מספר 067

סאי-ביוק היא בחורה קשוחה שהצליחה להימלט עם אחיה הקטן מצפון קוריאה לדרום. בזמן שאחיה נמצא בבית יתומים, היא עושה הכול על מנת להרוויח מספיק כסף בשביל לשלם למבריח שיביא את הוריה ומשפחתה לדרום, כדי שאחיה לא יגדל ללא הורים. מעשיה כוללים גניבות ופשעים והיא נכנסת למשחק על מנת להרוויח מספיק כסף בכדי לאחד את משפחתה.

הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בדמותה היא כאשר היא מכייסת את גי-הון מכספי הזכייה שלו מהימורי מרוצי סוסים.

דמותה של סאי-ביוק היא כמובן גם משמת למטרת העלאת המודעות למצב הקשה של אזרחי צפון קוריאה.

דוק-סו – שחקן מספר 101

דוק-סו הוא גנגסטר אכזר, שהסתבך כמו גי-הון בחובות בגלל הימורים. גם לו יש עבר עם סאי-בייוק. דוק-סו הוא הדמות האכזרית המוחצנת של הסדרה, הוא מנצל אחרים, נוהג באלימות קשה ועושה הכל על מנת לשרוד, ללא רחמים או נקיפות מצפון.

עלי – שחקן מספר 199

עלי הוא מהגר פקיסטני, שהגיע לדרום קוריאה במטרה להרוויח כסף למשפחתו, יחד עם אישתו ובנו. הוא מסתבך כלכלית בגלל הבוס במפעל שלו, שלא משלם לו שכר מספר חודשים. עלי מייצג את תופעת מהגרי העבודה והניצול שלהם בידי בעלי המפעלים. הוא דמות תמימה שמתחברת לסאנג-וו ורואה בו דמות להערצה.

אי נאם – שחקן מספר 001

אי נאם הינו קשיש שהתגלה אצלו גידול במוח והוא מחפש למצוא דרך ליהנות קצת לפני המוות. אי נאם שיחק בהרבה מהמשחקים הללו כשהיה ילד. אי נאם מתחבר לגי-הון, הם הופכים לחברים טובים שעוזרים האחד לשני.

מי נייו – שחקנית מספר 212

זו כנראה הדמות האניגמטית ביותר בסדרה, היא מציגה את עצמה כאם חד הורית ענייה. במשך הסדרה היא משקרת ועושה מניפולציות כה רבות, שכבר בלתי אפשרי לדעת מה היא האמת אודותיה. זו ללא ספק הדמות התיאטרלית והמוזרה ביותר בסדרה. כך שמצד אחד היא דמות מרגיזה, אך מהצד השני היא אחראית לכמה מהרגעים הקומיים הבודדים בסדרה.

יחד עם דמות השוטר החוקר את העילמות אחיו, אלה הן הדמויות הראשיות בסדרה. ישנן מספר דמויות משניות שמוסיפות עוד עומק לסיפור, זוג נשוי ששניהם מגיעים למשחק, איש דת, שמגלה מחדש את אלוהים במשחק, צעירה אבודה שרק השתחררה מהכלא ועוד.

הקשר בין עושר לאושר

כפי שציינתי בבסיס הסדרה ישנם רעיונות פילוסופיים מרתקים של החיים המודרניים. אחד מאותם הרעיונות הוא הקשר בין עושר לאושר, או מה אנשים מוכנים לעשות תמורת הכסף.

המשותף לכל המשתתפים הוא חובות כספיים. כנראה שאף אחד לא היה מסכן את חייו הממוצעים בשביל הסיכוי להתעשר, כשהאפשרות למות היא כל כך מוחשית. אך עבור האנשים שמשתתפים כאן, מה שנמצא בחוץ הוא סכנת מוות, מאסר, כאשר גם משפחותיהם נמצאים בסכנה. כמובן שקשר בין אושר ועושר מתבטא במוטיב ההימורים שחוזר אצל מספר דמויות בסדרה. בפרק הראשון גי-הון נמצא בשפל המדרגה ואז פתאום הוא זוכה בהימור על מירוץ סוסים, הוא מרגיש שהוא על גג העולם וכעת הוא יכול לחיות חיים נורמאלים שכוללים קניית מתנת יום הולדת לבתו.

כאשר למעשה הוא יכול היה בקלות לעשות זאת, לפני שהוא התחיל להמר באותו היום וכמעט הפסיד הכל. גם גי-הון וגם סאנג-וו לא מסתפקים בחייהם, למרות ההבדל הגדול ברמה ביניהם, שניהם עושים מעשים שפלים ופוגעים באחרים בשביל, ריגוש, חלום וחיפוש אחר משהו טוב יותר. בפועל מה שהם מקבלים הוא צער, דיכאון וחייהם נמצאים בסכנה ממשית, עוד לפני שהם הגיעו למשחק.

ספויילר קטן, למתרחש בפרק השני:

לאחר האירועים הקשים והקטלניים של סיום המשחק הראשון, החבורה עורכת הצבעה על הפסקת המשחק והם בוחרים לסיים אותו. כולם חוזרים לחייהם מבלי שהרוויחו דבר. מה כבר יכול להיות גרוע יותר מלחטוף כדור בראש על הפסד במשחק ילדים.

שם הפרק השני הוא ״גיהנום״ וכשהשחקנים חוזרים לעולם האמיתי, זה מה שהם מרגישים. הם נואשים, החיים סוגרים עליהם והחובות שלהם הם הרבה מעבר למה שהם מסוגלים להתמודד איתו. אחרי פרק זמן קצר ביותר, הם מבינים שהמשחקים האכזריים אינם אכזריים יותר מחייהם וכך מעל ל-90% מהמשתתפים בוחרים מהר מאוד לחזור למשחק, כיוון שהסיכוי היחיד שלהם לחיים מאושרים הוא העושר שמצפה להם, במידה ויזכו.

סוף ספויילר

הקשר בין האושר והעושר נמצא גם מהצד השני, מבלי להתייחס לאמת מאחורי האחראיים למשחקים, ברור שלהקים כזו תפאורה עם כל כך הרבה אנשי צוות זהו עניין לעשירים בלבד. מישהו הרי נהנה מכל הסיפור הזה, אחרת מה הטעם. כנראה שזהו מישהו שלרכוש עוד טירה, מוכנית פאר או לאכול במסעדת יוקרה, כבר לא מספיק מרגש אותו. לכן הם פונים לצורת הבידור המקובלת מימי קדם, תחרות כלשהי עד המוות כמו הגלדיאטורים ברומא וכמובן שגם מהצד שלהם יש הימורים.

כמו הגלדיאטורים, גם למשתתפים ב״משחק הדיונון״ נשאר לחלום על תהילה בזירה כיוון שאין שום אושר בחייהם מחוץ לה.

היכן טמונים האושר וההנאה

נושא פילוסופי/פסיכולוגי נוסף שעולה בסדרה זו וארצה להתייחס אליו בקצרה הוא היכן טמון האושר וההנאה שלנו. הסדרה נפתחת בסצנה של זכרון ילדות של ילדים משחקים ב״משחק הדיונון״, ונראה שהם מאושרים עד אין קץ. משם אנחנו עוברים לחייו של גי-הון, שבגילו עדיין מנסה למצוא את אותה תחושת האושר, הוא לא דואג לכלום, גונב כסף מאימו והולך עם חברו להימורים על מירוצי סוסים. 

אני הרגשתי שיש כאן ביטוי לחזור לתחושות האושר שהיו לנו כשהיינו ילדים, תחושות שקשה מאוד לשחזר בחיי בגרות. דמותו של הזקן, אי נאם, בבירור נהנית ממשחקי הילדים, הוא נזכר בהם בשמחה נוסטלגית ומציין שאלה היו ימים מאושרים. בתור זקן שחיי כבר את רוב חייו, הוא בוחר להתענג דווקא על זכרונות אלה.

הדמיון והשוני בין ״משחק הדיונון״ ו״בורדרלנד״

אז כפי שציינתי בפתיח, הדמיון בין שתי הסדרות חזק וברור מאוד כבר מתיאור העלילה או הטריילר. יחד עם זאת יש לא מעט הבדלים ביניהן.

המשחקים האכזריים שמובילים למוות של המפסידים הם החלק המשותף. חלק משותף נוסף הוא הקוטביות הגדולה באופי הדמות הראשי שהמשחקים האלה חושפים. ב״בורדרלנד״ הדמות הראשית היא  אריסו, צעיר יפני שמבלה את כל זמנו במשחקי מחשב, מובטל וחסר מעש אשר מתגלה כדמות רגישה ואמיצה כאשר המשחקים מתחילים. כך גם גי-הון של ״משחק הדיונון״, שהופך ממכור להימורים שגונב מאימו לאדם מלא רחמים ומצפון.

ההבדלים בין הסדרות נוגעים בכל הקשור לעולם שמסביב למשחקים. ב״בורדרלנד״ ישנו יסוד פנטזי, מוזר ואף הזוי, שלא מקבל הסבר מספק כלל במהלך העונה. כך ש״בודרדלנד״ היא סדרה שמתמקדת בחקר ההתנהגות האנושית, וספציפית של הנוער היפני, במעין סיפור פנטזיה דיי מוזר. לעומתה, הסיפור ב״משחק הדיונון״ הוא אומנם מופרך, אך ריאליסטי, שלם ומוסבר בצורה מספקת.

הקהל שמשתתף במשחקים ב״משחק הדיונון״ הם אנשים נואשים, שהסתבכו קשות, לעומת פרחחים צעירים וחובבי מסיבות כמו ב״בורדרלנד״.

הרעיונות ורמת האכזריות שהוצגו ב״בורדרלנד״ היו מקוריים ועשויים ברמה גבוהה, אך מבחנתי ״משחק הדיונון״ מציג רמת עומק גבוהה בהרבה וסיפור שלם ומרתק יותר.

סיכום

״משחק הדיונון״ היא סדרת מתח קוריאנית שהפכה ללהיט היסטרי בשבועות האחרונים. מלבד עריכה מעולה, שמצליחה לייצר מתח תמידי גם בפרקים באורך של כמעט שעה, הגאונות בסדרה היא הרעיונות הפילוסופיים או פסיכולוגיים שהיא מעבירה. התלות של האושר האנושי בכסף, ומה שאנחנו מסוגלים לעשות בשביל ההזדמנות להתעשר.

בשורה התחתונה, ״משחק הדיונון״ היא מותחן פסיכולוגי מבריק ומותח, שישאר איתכם הרבה אחרי הצפייה.

הציון שלי: 9/10