AVReviews

רמבו 5- 37 שנה אחרי הסרט הראשון בסדרת האקשן האייקונית (ו-11 שנה אחרי הקודם), סטאלון חוזר בפעם האחרונה לגלם את דמותו האגדית של ג’ון רמבו.

ג’ון רמבו חזר לבית ילדותו בסיום הסרט הקודם בניסיון לברוח מהמלחמות, שרדפו אותו בכל מקום בו הוא ניסה להתחבא. כעת הוא מנהל חיים שקטים בחווה עם קרובת משפחתו, מריה. יחדיו הם מגדלים את אחייניתו גבריאלה. ג’ון מאלף סוסים ומתנדב במשימות חילוץ מידי פעם. הוא סובל מטראומות ונוטל כדורים באופן קבוע.

אימא של גבריאלה מתה ואביה עזב אותה וחזר למקסיקו. לפני שגבריאלה תתחיל קולג’, היא נחושה לחדש את הקשר עם אביה ולהבין מדוע הוא עזב אותה. למרות ההפצרות והאזהרות של מריה וג’ון, גבריאלה מחליטה לנסוע למקסיקו ולהיפגש עם קרובת משפחתה שתעזור לה למצוא את אביה. במקסיקו גבריאלה נופלת בשבי של כנופיית סחר בנשים. כעת רמבו צריך לצאת לקרב נוסף ואחרון על מנת להציל אותה.

כבר מהדקה הראשונה, הסרט החזיק אותי במתח. המוזיקה שמתגנבת לאיטה וצילומי התקריב של פניו של ג’ון מלאי הכאב והייסורים, ממחישים את תחושת השקט של לפני. מהרגע שגבריאלה מופיעה על המסך זה ברור שהיא הדבר הטוב והתמים שמחזיק את השפיות של ג’ון. כמו-כן ברור שזה רק עניין של זמן עד שכל זה יתפרק.

כל סרטי רמבו, לא משנה כמה פשטניים הם נראים במבט לאחור, היו תוצר של התקופה שבה הם נעשו. קשיי ההסתגלות של יוצאי וייטנאם בחברה האמריקאית בסרט הראשון. חוסר האמונה של העם בכך שהממשל האמריקאי עשה הכול, על מנת להציל שבויי המלחמה בסרט השני. ההסתבכות באפגניסטן בסרט השלישי. האכזריות הבלתי נסבלת של מלחמות במדינות העולם שלישי, בעוד שכל העולם מעלים עין בסרט הרביעי. כך גם הסרט החמישי מראה זווית אחרת של המלחמות המודרניות, והפעם אלו כנופיות הפשע שמשתוללות ומרשות לעצמן מה שהן רוצות במדינות כגון מקסיקו.

כביכול אין המון עלילה בסרט הזה והדיאלוגים נורא קצרים ותמציתיים, אבל הרגש פשוט נשפך מהם ועבורי זה לגמרי עבד. המשחק של סטאלון הרגיש לי אמיתי, כנה ומלא בכאב. כשהוא מסתכל בגבריאל ואומר לה שהעולם כיום הרבה יותר מסוכן ממה שהוא היה פעם, רואים בעיניו עד כמה הוא מתכוון לזה. כמות האלימות והכאב שרמבו ראה במהלך חיו מהווים ניגוד מוחלט לתמימות של דמותה של גבריאלה. הלוחם האגדי, שהפך להיות זקן שסובל מטראומת קרב, ורק מנסה לשרוד ולמצוא קצת שקט, זו בוודאי דמות, שהרבה מיוצאי המלחמות באשר הם, יוכלו להזדהות איתה.

עד כאן דיברתי על כך שהסרט הצליח באמת לרגש אותי, אבל מה לגבי האקשן? ובכן האקשן בסרט הזה עשוי נהדר, ולטעמי עושה עבודה מצוינת בלהעביר את מסורת האקשן של רמבו לקולנוע המודרני. רמבו פגיע יותר ופחות סופר-מן, ואפילו אין לו אינסוף חצים בנדל החיצים הקטן שלו, כמו בסרט השני. יחד עם זאת, הוא עדיין רמבו ובקטע הקרב הסופי של הסרט הוא נלחם בחבורה שלמה, בקרב אכזרי וברוטלי במיוחד. הסרטים הראשונים בסדרה הציגו מאות גופות, אבל האלימות הייתה על גבול הילדותית (כמעט ללא דם). בסרט הרביעי האלימות עשתה קפיצת מדרגה, לרמת סרטי המלחמות היותר ראליסטיים של ימינו, והייתה ברוטלית ביותר. גם הסרט הזה ממשיך בקו הזה ויש סצנות מאוד גרוטסקיות.

עלילת הסרט דיי הזכירה לי את סדרת סרטי “חטופה” בכיכובו של ליאם ניסן. בעיני סרטי “חטופה” הם סרטי אקשן מעולים, אבל מבחנתי “רמבו 5” הוא בכמה רמות טוב יותר, הוא מרגיש ריאליסטי יותר, מרגש יותר וגם מצולם טוב יותר.

ככלל הבימוי, הצילום והעריכה בסרט מעולים לטעמי. ישנו שימוש רב בתקריבי פנים שעוזרים להראות את רגש הכאב והזעם של הדמויות. סצנות האקשן מצולמות נהדר.

מבחינת העריכה הקצב של הסרט מעולה. אורך הסרט הוא 91 דקות בלבד, זהו אורך נדיר מאוד בימינו. אני חייב לומר שאני ממש שמח, שבחרו לעשות את הסרט הזה קצר, לא הרגשתי שיש בו סצנות מיותרות ומצד שני, לא הרגשתי שום חוסר בעלילה. מבחנתי זהו אורך בדיוק נכון לסרט הזה.

רמת המשחק היא טובה מאוד לסרט אקשן מסוג כזה. אולי הדמות היחידה, שלא נהניתי מהמשחק שלה היא דמותו של ויקטור מרטינז. ויקטור הוא אחד האחים, שמנהלים את הכנופייה המקסיקנית ודמותו הייתה ליצנית קצת והמשחק היה מוגזם משהו.

אהבתי גם את הפסקול ואת האפקטים. היריות והפיצוצים היו מאוד משכנעים ואני בטוח שהסרט יהיה דיסק נפלא לבדיקת מערכת הקולנוע שלכם.

היו כמה דברים שקצת פחות עבדו מבחנתי, הדמות של אביה של גבריאל היא קצת הזויה והשיחה ביניהם הייתה פשטנית מעט ולא הרגישה מציאותית. דמות נוספת שהייתה מעט פשטנית מידי היא דמותה של ג’יזל, קרובת המשפחה של גבריאל, שעוזרת לה למצוא את אביה. בהתחשב בכך שמדובר בסרט אקשן זה לגמרי ברמת המתקבל על הדעת לטעמי.

לסיכום, רמבו 5 הוא סרט סגירת מעגל ראוי ביותר של אחת מדמויות האקשן האגדתיות שהקולנוע ההוליוודי סיפק לנו. חששתי מאוד שהסרט יהיה מיותר, מאולץ ומיושן, ואני שמח לדווח שהתבדיתי לחלוטין. רמבו 5 הוא סרט שצריך לשמש כדוגמה לסרט אקשן מודרני. עלילה פשוטה, שמועברת בצורה כנה ומרגשת וסצנות אקשן מרהיבות. הסרט הוא גם דוגמא לכך, שלא כל סרט צריך להיות באורך של שעתיים וחצי. מתי בפעם האחרונה יצא לכם לראות סרט באורך של 91 דקות בקולנוע?

בעת כתוביות הסיום מראים סצנות מהסרטים הראשונים ושוב מזכירים כמה נוסטלגיה יש בדמות הכביכול נורא פשוטה הזו שסטאלון יצר. ג’ון רמבו תמיד יישאר אחד מגיבורי האקשן הגדולים עבורי.

הציון שלי: 8.5/10.